תפארת יעקב על גיטין רפט

שם רק לפום מה דהוי ס"ל התם דמעשר בזה"ז ג"כ דאורייתא וכיון שאינו יכול לאכלו בירושלים חששו שלא יבוא לידי מעילה דאורייתא התירו לחלל לכתחילה על שוה פרוטה ולהשליכה, אבל כאן דס"ל דמעשר שני בזה"ז דרבנן. מלבד דיש לומר דתקנו כעין דאורייתא וכיון דדאורייתא אסור לחלל רק בשווי' בדרבנן ג"כ אסור, אבל אי בזה"ז דאורייתא גם בדאורייתא מותר לכתחילה. גם נראה לי דדוקא מעשר דאורייתא אסור לאכול בזה"ז דילפינן מקרא דוקא בזמן שיש בית אבל מעשר דרבנן יכול לאכול כיון דמדאורייתא לא קדוש כלל, וכיון שיכול לאכול לא התירו לחלל על פרוטה, אך צ"ע מאיזה צד אמרו בפשיטות במעשר בז"הז דרבנן כיון דקי"ל דמעשר שני נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית וצ"ע בזה:

בגמרא וכנגדן בקטנה מתגרשת. משמע דשיעורא דמבחנת היינו שיעורא דפעוטות, ויש לדקדק כאן דלעיל קתני במתניתין לענין מקח וממכר הפעוטות ולמה בגט נקט שיעורא דמבחנת כיון דבשנים תליא מילתא וקודם שיעורא דפעוטות לא מהני מבחנת, ועוד למה בקידושין מיקרי יכולה לשמור קידושיה מעיקרא בצרור וזרקו ועיין בעה"מ מ"ש בזה) ואפשר לומר דהך שיעורא דלעיל היינו דבדקינן לה וידוע לנו בבירור דיכולה לשמור גיטה ומבחנת אבל שיעורא דפעוטות אינה צריכה בדיקה ומן הסתם מתגרשת דודאי מבחנת היא אז:

אמנם יען דבלא"ה יש לתמוה בכאן על הרי"ף דגורס היפך מפי' רש"י בצרור וזרקו וכנגדן בקטנה מתגרשת ובפעוטות כנגדן בקטנה מתקדשת למיאון, וכתב אהא דמתגרשת בקידושי אביה וה"מ דמת האב אבל בחיי האב וברשות אביה אביה ולא היא עכ"ל:

ויש לתמוה על דבריו דהא ע"כ דלא ס"ל כר"ת דע"י האב מתגרשת אפילו אינה יכולה לשמור גיטה דאל"כ כיון דס"ל אביה ולא היא היכא מיירי מתניתין דקתני אינה יכולה להתגרש אי היא הרי בלא"ה אינה יכולה להתגרש ואי האב אפי' אינה יכולה לשמור מתגרשת, ובשלמא לר"ת מיירי מתני' לרבנן ואינה יכולה להתגרש על ידה אבל להרי"ף דהיא אינה מתגרשת רק ע"י האב א"כ ע"כ דלכ"ע באב מת דוקא והרי כולה מתניתין באב חי וארישא קאי דקתני נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ותיכף יאמר לכ"ע באב מת דוקא ועוד למה כתב הרי"ף אבי' ולא היא הוי לי' לומר אבי' אפי' בת יום אחד וכ"ש דלא הוי לי' למיסתם מתניתין בפשיטות דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש מה דבמתני' ביש לה אב מיירי ובודאי דס"ל דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מתגרשת כלל, והשתא תיקשי למה מוקי באין לה אב הא אפילו ביש לה מתוקמא הך דרבא דאינה מתגרשת ע"י האב רק בשיעור זה ועוד דמעיקרא דהביא ברייתא לחלק בין יכולה לאינה יכולה הוי לי' לומר הא מילתא דוקא במת האב ולמה נטר עד דברי רבא:

לכן נראה לי דמה דס"ל להפוסקים בפשיטות דהך דרבא היינו הך שיעורא דמבחנת ולדעתי אין זה שיעור זה כלל, דמתניתין ביש לה אב דהאב זוכה בגט ולא בעינן שתהא בת זכיה רק שלא תהא משלחה וחוזרת, לכך לשיעור דמשלחה וחוזרת סגי בשמירת גיטה דהיינו מבחנת אבל הך דרבא להתגרש ע"י עצמה במת האב בעינן שתהא בת זכיה שתוכל לזכות בגט דבעינן שיתן בידה ולחיקה וקלתה ואמרו עוד שתגביה הגט כדי לקנותו ש"מ דבעינן שתזכה בגט לכך בעינן בת זכיה ולכך בעינן שיעורא דצרור וזרקו שתוכל לזכות בעצמה בשום דבר וזה שכתב הר"ן כאן דע"כ בגירושי עצמה משתעי דבגירושין ע"י האב לא בעינן שיעור זה וכל שאינה בגדר משלחה וחוזרת סגי בהא כיון שהאב זוכה הגט:

ולפי זה יש לומר דאפי' לגירסת רש"י ג"כ יש לומר דפעוטות לאו היינו שיעורא דמבחנת דהאי לאו בשנים תליא וכל שמבחנת סגי אפילו פחות מפעוטות והך שיעור דמבחנת בגירושין ע"י האב אמרו דלא בעינן רק שלא תהא משלחה וחוזרת, אבל הך שיעורא דפעוטות היא שתתגרש בעצמה ובהא בעינן דעת טפי שיהא לה יד גמור לקנות הגט משא"כ בקבלת האב, כך נ"ל:

ודע דלגירסת הרי"ף הנ"ל מיושב הך דרבא בתר הכי דקאמר וכנגדן בקטנה חולצת וקשיא לן דרבא פסק הלכתא שתי שערות ותוך זמן כלפני זמן, וביותר תמהו על הרי"ף שהעתיק הך דרבא לקמן שלא כהלכה, ולפי גירסת הרי"ף הנ"ל יש לומר בפשיטות דהך חולצת קאי על הך דמעיקרא בקידושי אמה ואחיה דהם דרבנן לא חיישינן דשומא נינהו ועוד אי קטנה היא הרי סגי במיאון ואפילו חליצה לא בעי רק שיש לחוש לחומרא דלמא גדולה היא ושוב אינה יכולה למאן ובעי חליצה ובהא ודאי תוך זמן ג"כ חולצת, ורבא דפסק תוך זמן כלפני זמן היינו לענין עונשין וחליצה דאורייתא:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק פ"ח מהלכות זכיה ומתנה דחרש זוכה לעצמו ולא ידעו מנין לו, ובאמת דבריו ברורים כיון דחרשת מתגרשת כ"ש שזוכה דהא חזינן דשיעור זכיה קודם לגירושין, וז"ב:

שם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והקשו על זה דרבא פסק פרק מי שמת עד י"ח, ונראה לי דהתם לאו לעולם יכול למכור רק כשנתברר לנו שיש לו דעת למכור כדאיתא התם בהאי עובדא דרבא דלפום חורפי' תליא ואי אינו חריף אינו יכול למכור ושפיר קאמר כאן דעד עשרים הוי מן הסתם כקטן עד שיתברר לנו שהוא חריף ופקח אז מהני מבן י"ח אבל מעשרים לעולם הוי כגדול, כנ"ל:

בתוס' בד"ה צרור וזרקו וא"ת והא דתנן וכו' בפחות מכאן א"נ בקנין חליפין כו'. דבריהם צ"ע דהיאך קאמר ואין זכין לגדול הא אפילו לקטן אין זכין בשיעור צרור וזרקו דיכול לזכות בעצמו, ודוחק לומר דקטן בצרור וזרקו גדול קרי' לי', גם מה שתירצו בקנין חליפין צ"ע, דמ"מ מה צורך לתקן זכיה הא יכול לקנות בקנין המועיל בקטן, ודוחק לומר דבשביל שמא יארע שלא יהא במציאות קנין אחר רק חליפין תקנו זכיה:

ולדעתי נראה דבלא"ה יש לתמוה היאך ס"ד דיסבור ר"א דאין זכין לאדם שלא בפניו כלל והוא נגד כמה וכמה משניות ור"א גופי' ס"ל במסכת פאה גבי מי שליקט את הפאה זכה לו, לפיכך נראה לי דכמו דמחלקינן בקטן הזוכה דאף שאין לו יד לזכות מ"מ בדעת אחרת מקנה יכול לזכות ש"מ דהכוונה דעיקר הזיכוי מצד המזכה רק שאינו יכול בלי שיוציא מרשותו לכך כל שהוציא מרשותו זכה הקטן שאין הקטן עושה עיקר הזכיה כמו כן לענין זוכה לאחרים אפי' תימא שאין אדם יכול לזכות לאחרים ואין לו יד לזה מ"מ היכי דדעת אחרת מקנה מהני דכיון דעיקר הזיכוי מצד המזכה, וכיון שהוציא מרשותו שוב אינו יכול לחזור בו ולפי זה הך פלוגתא דר"א ור"י מיירי באופן שאין דעת אחרת מקנה כגון לתפוס חוב מבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דלא שייך מיגו דזכי לנפשי' וגם אין דעת אחרת מקנה בהא זכין לקטן מדרבנן דהוא אינו יכול לזכות כיון דאין דעת אחרת מקנה וגם משכחת לה בפאה בבעל השדה דאינו יכול לזכות לנפשו גם אין דעת אחרת מקנה בהא זכין לקטן ולא לגדול ולר"י כ"ש לגדול, ובזה נראה לי לחלק ג"כ במה דקטן זוכה לאחרים שהקשו התוס' דזכיה מטעם שליחות, ולהנ"ל ניחא דכיון דדעת אחרת מקנה העיקר מצד המזכה הלכך לא בעינן שליחות גמור מצד הזוכה, תדע דלהרי"ף באומר תן שיחרור לעבדי בודאי לא נעשה שליח גמור כיון דאינו משוחרר תיכף ומ"מ מצד המזכה אינו יכול לחזור בו עכ"פ ש"מ דלענין זכי' לא בעינן שליחות גמור כל שדעת אחרת מקנה, וכן נראה לי מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות זכי' שכתב המזכה לשוטה על ידי אחר זכה ובתר הכי בקטן כתב זכין לקטן ולא זכר דמזכה לו ע"י אחר ש"מ דבשוטה לא תיקנו כיון דאינו ראוי לשליחות כלל ובעינן זכי' מן הדין לכך בעינן דעת אחרת מקנה אבל בקטן אפילו אין דעת אחרת מקנה תקנו שיזכה כנ"ל ודע שעל דרך זה יש ליישב גם מה שהקשו מפרק איזהו נשך דמבואר דזכיה דקטן רק מדרבנן לפי שאינו בר שליחות ובקידושין ילפינן מנחלות דהוי דאורייתא, ולהנ"ל מיושב אלא שאין לי להאריך כאן בענין זה:

בד"ה וכנגדן בקטנה וכו' וקשה כו'. ולדעתי נראה ליישב דשם איתא תרי לישני דרבא בחד לישנא קאמר הלכתא תוך זמן כלפני זמן ובחד לישנא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, והנה ללישנא בתרא לא מיירי רבא כלל היכא דיש לה שערות לחוש לשומא כמ"ש התוס' שם פרק יוצא דופן בד"ה קטנה, והשתא ממילא יש לומר דאפילו ללישנא קמא לא קאמר רבא לענין חליצה לחוש לשומא רק לענין עונשין דלהא הוי הספק שם תוך זמן כלפני זמן אבל לענין חליצה כיון דלר"י חולצת כשהגיעה לעונת נדרים אפילו לא הביאה ב' שערות כלל, וחזינן התם פרק מצות חליצה דרבי הוי סמיך על ר"י שלא