תפארת יעקב על גיטין רפח

ש"מ דבעלמא זוכה דאל"כ למה לי קרא כמו שהוקשה להם אח"כ לפי תירוצם וכמו שהקשו בקידושין ואדרבא לר"ח קשיא טפי למה לי קרא כיון דלא ס"ד דבא לאשמועינן מכח שה לבית אבות:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט ומבואר, דודאי לא ס"ל לומר שהתורה חידשה בפסח דין מה שאינו בעלמא גם לא ס"ל דקרא כתיב בפסח דבר דכבר נלמד בעלמא בלא"ה דלמה ישתנה דין פסח עד שיהא צריך קרא מיותר בפסח רק דקרא קמש"ל בפסח ובעלמא נלמוד מפסח, והיינו דקשי' להו לר"י כיון דבפסח שמענו דאין קטן מזכה ממילא נילף בעלמא דאינו מזכה, ועל זה תירצו דמיירי באין דעת אחרת מקנה ואהא קשיא להו כיון דאין דעת אחרת מקנה ע"כ בלי קרא דפסח ידעינן דכיון דאינו זוכה פשיטא דאינו מזכה דכבר שמענו מתרומה דבמילתא דליתי' לא מצי להיות שליח דאל"כ אלא דמהתם ילפינן לה הא התם לענין מזכה מיירי והיאך נילף דאינו זוכה הא טפי מצי לזכות מלזכות כדמוכח הכא והרי באין דעת אחרת מקנה אינו זוכה דמהאי טעמא מציאתו אינו רק דרכי שלום, וע"כ דבלי קרא דפסח ידעינן שאינו זוכה א"כ למה לי קרא בפסח שאינו מזכה הא כ"ש שאינו מזכה וגם הוא מילתא דליתי' דשמענו מתרומה דלא מצי להיות שליח, ואהא כתבו דאיצטריך קרא בפסח דס"ד דהא עדיף שיוכל לזכות, והתוס' בקידושין שהקשו למה לי קרא ג"כ נתכוונו לר"י דלדידי' באין דעת אחרת מקנה מיירי, אבל לר"ח פשיטא דלא קשיא דודאי צריך קרא דהא חזינן דר"י פליג דזוכה לאחרים וכן מורה סוף לשון התוס' שסיימו ולא לעצמו, ודוק:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דהתם מיירי דהקטן לוקח שה עבורו ועבור אחרים והוא שותף עמהם כמו שפירש"י שם [והוא מוכרח לפי סוגית הגמרא ע"ש], והשתא בכה"ג דמי למקח וממכר דלכ"ע לא מהני מדאורייתא דכיון שאין חלקו של קטן מובדל ומבורר בפני עצמו והוא זוכה לעצמו חלק בשה ומזכה לאחרים והרי מקנה הוא לאחרים גם מחלקו שהרי הכל מעורב ואינו מבורר א"כ לכ"ע אין קטן עושה שותפות שהוא קנין גמור שהוא מקנה אבל לזכות לאחרים בדבר שאין לקטן שייכות בו שפיר יכול וכן לזכות שיהא שלו אבל לא להשתתף עם אחרים בדבר שאין חלקו מבורר ומופרש בפני עצמו, כנ"ל:

בא"ד והוי לענין פסח כמו גדול. לא נתבאר לי סברא זו, וסבור הייתי לומר דכוונתם דהוי זכות לו במה שיזכו אחרים בפסחו כדי שיוכל לשחוט פסחו עבורו, אבל אין נראה דפשיטא שאין חיוב על קטן לשחוט פסח, גם לא הוי להו לומר דהוי כגדול ויש לי דרכים אחרים בכוונת דבריהם אבל אין נראין לי עיקר, וכבר כתבתי ליישב עיקר הקושיא בלא"ה:

דף ס"ה ע"א בגמרא אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לכאורה קשה דהא הך דמעשר דמקשה מינה אית לי' עיקר בדאורייתא ונהי דמה דמשני במעשר בזה"ז יש לומר דלא מיקרי אית לי' עיקר כיון דליכא מעשר דאורייתא בז"הז כלל, אבל למאי דמוקי לה בעציץ שאינו נקוב קשיא, אבל באמת לק"מ דפשיטא דמה דקאמר דאי אית לה עיקר בדאורייתא מתקני רבנן כעין דאורייתא אין הכוונה דכללא היא דהיכא דאית לי' עיקר אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא דהא בכמה מקומות מצינו דהקילו בדרבנן אפילו יש לו עיקר ובשבוי' הקילו לפי שהוא דרבנן דלא איתחזק איסורא וכהנה רבות רק הכא עיקר קושיית ר"ח על מה דאישתיק ווארדן שהיה תמה שלא השיבו לו רק שאני שיתופי מבואות דרבנן והוא שתק א"כ לא ימלט או שנעלם ממנו והוי ס"ד דשיתוף דאורייתא זה ודאי מן התימה ואי לא נעלם ממנו רק ס"ד דאפילו בדרבנן ראוי שלא יועיל כעין דאורייתא א"כ מה השיבו לו ולמה שתק הוא, ועל זה אמר דודאי קושית ווארדן היתה דס"ד כיון דהוצאה מרשות לרשות דאורייתא ראוי לתקן כעין דאורייתא והם השיבו לו דשיתופי מבואות דרבנן כיון דבדאורייתא ליכא דין שיתוף כלל לא שייך לתקן כעין דאורייתא, והשתא זהו בהך דשיתוף כיון דלאו באוקימתא מוקמינן לה א"כ ע"כ הי' דעת המקשה דראוי לתקן כעין דאורייתא ושפיר מקשה עלי' ר"ח, אבל ר' אויא דמקשה ממעשר דמוקמינן לה באוקימתא ואיהו לא ס"ל לאוקמא כך, שפיר יש לומר דמודי דמחלקינן בלא"ה בין דרבנן לדאורייתא אפילו יש לו עיקר:

שם אלא בעציץ שאינו נקוב. לכאורה נראה דהכוונה דוקא בדרבנן מהני הערמה אבל במעשר דאורייתא אסור להערים דאל"כ תיקשי היאך קתני עבדו ושפחתו עבדו בדאוריי' ושפחתו דוקא בדרבנן, וע"כ דלפום הך שינוי' ס"ל דהערמה אינה רק בדרבנן, ובזה הוי ניחא טפי דלא חיישינן כאן לכעין דאורייתא כיון דבדרבנן ליכא דינא דהערמה כלל והוי כמו לעיל בשיתוף, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מעשר שני מוכח להדיא דעבדו בדאורייתא מערימין וכן בנו ובתו רק שפחתו בדרבנן דוקא, וצ"ע:

בתוס' בד"ה כעין דאורייתא, והא דסגי בהגבהה טפח וכו' כיון דמגביה בר זכי' הוא ויש בה הגבהה קצת. ביאור דבריהם דלשון כעין דאורייתא משמע שאין צריך שיהא ממש כדאורייתא רק כעין דאורייתא ולא שיחסר פרט אחד לגמרי הלכך הכא בקטנה נתבטל דין הזיכוי לגמרי והוי כאלו לא זיכה כלל, אבל כאן דבר זכי' הוא הרי המזכה זוכה כדין רק הזוכה לא עשה הזיכוי כדין ולא הגביה רק טפח והוי שפיר כעין דאורייתא עכ"פ בפרט דראוי לבילה משא"כ קטן, ובעיקר קושיתם כבר כתבתי לעיל בתוס' בד"ה שאני, דהתם לפי שהמקום שלהם ג"כ לדירה וכל שעשו שימוש ביין הקנין ביין ובמקום שהיין עומד בא כאחד אבל בעלמא על מקום אחר או של חבירו לא מהני רק ג' טפחים שלא יהא כלבוד על רשות אחר משא"כ התם הוי כלבוד על מקום שהוא שלו לדירה, כנ"ל:

[ בד"ה ופדו בהן מעשר שני, וא"ת וכו' וי"ל וכו' ה"נ מתחלל כו' וא"ת היאך פודה לאחרים וכו'. דבריהם צ"ע, דמה ענין חילול לנדרים התם קרא כתיב כי יפליא ודרשינן מינה מופלא הסמוך לאיש אבל כיון דדרשינן מקרא דואם גאל יגאל איש ממעשרו איש ולא קטן פשיטא דגדול ממש בעינן, ועוד דפדי' זו הוי ממש מיקני ואיקנויי וקטן לאו בר הכי הוא:

אמנם לדעתי שתי הקושיות הללו שהקשו התוס' לא קשיא ולא מידי ואדרבא הא גופא קשיא לי' למקשה עד שמתוך זה חשבו לזוכה לאחרים] היאך יפדו הם הא קטנה לאו בת פדי' היא כלל, אך ה"מ אי פודה לעצמה ובמעות שלה דצריכה להקנות המעות לבעל הפירות ולקנות ובודאי לאו בר מיקני ואקנויי הוא אבל אם אחר נותן לה מעות על מנת לפדות לעצמה הפירות פשיטא דבהא לא בעינן רק שתהא בר זכיה כי אינה מפסדת כלל ואינה נותנת משלה כלום כי אם לא תפדה לא יהא המעות שלה כלל כי לא נתן לה רק לפדות וכיון דקטן זוכה שפיר מהני פדי' שלו ובת"כ לא ממעט קטן רק שיפדה משלו דזהו כמקח וממכר שנותן מעותיו ופודה, אבל אם יתן לו אחר לפדות כיון שאינו מפסיד אין זה מקח וממכר שלו רק זוכה על מנת לפדות רק דמיקרי בכאן זוכה לאחרים מתרי טעמי חדא דמעות הללו שהוא זוכה בהם עבור שיהיו מעשר שני הוא זוכה ומעשר שני שייך לאחרים ללוים ואלמנות דמתחלק שם בירושלים ומעיקרא היו שייכים לבעל המעות ועכשיו הוא מזכה המעות שיהא עליהם שם מעשר שני והרי זוכה הוא לאחרים וגם דעת אחרת מקנה כי בעל הבית נותן לה המעות על מנת שתזכה בהם עבור מעשר שני והפירות יהיו שייכים לה עבור מעות זה, ועוד דהפירות שהיא זוכה בהם לאחרים הם דלא לה בלבד יהיו רק לכל בני הבית וע"י הקנאת בעל הבית נעשה כי לא זיכה לה המעות רק על זה האופן שתזכה בפירות שיצאו לחולין והמעות תזכה עבור הקדש שיהיו מעשר שני והוי ממש זוכה לאחרים, וזה ברור:

בד"ה ואמה העבריה, ה"נ הוי מצי למיפרך למה לו להערים וכו'. יש לדקדק בדבריהם במה נפשך אי, ס"ל דהך הא לכם מעות היינו כל שווי' הוי להו להקשות בפשיטות מה צורך לו ליתן כל שווי' דהא אין צריך רק חמש פרוטות ואי דנפרש באמת חמש פרוטות א"כ כל הכוונה למעט בחומש בפרוטה א"כ מה קושיא למה לו להערים, וצ"ל דס"ל דוקא בעל הפירות בעצמו יכול לפדות שוה מנה על פרוטה, אבל אחר הפודה לא התירו רק בשווי', הלכך כאן דנותן לאחר לפדות נותן כל שווי', רק דקשיא להו למה לו להערים יפדה בעצמו וירויח הרבה יותר ממה שהוא מרויח עתה דיפדה בחמש פרוטות הכל ויוסיף חומש פרוטה:

אמנם בעיקר קושיתם מה דפשיטא להו דאפילו לכתחילה יכול לחלל והיינו ממה שאמרו בעירוכין פרק המקדיש דבז"הז מותר אפי' לכתחילה ולדעתי זה אינו, שלא אמרו