תפארת יעקב על גיטין רפז

מדרבנן כיון דמדאורייתא אין צריך לעירוב כלל אבל לפי' התו' דבדאורייתא פליגי הוי לי' לומר בפשיטות דלכ"ע מדרבנן הוי זיכוי, ומדקאמר שאני שיתופי מבואות משמע דבדאורייתא אפי' מדרבנן לא מהני והיינו דפליגי אפילו מדרבנן וצריך עיון לכאורה:

אבל באמת דברי התוס' ברורים דקשיא להו אי ס"ד דבדרבנן פליגי ולר"ח לא מהני זכי' לאחרים אפי' מדרבנן בעלמא א"כ תיקשי מ"ש שיתוף ואי משום דהוי מדרבנן תקנו כאן דמהני מה דבעלמא אפי' מדרבנן לית להו זכי' א"כ הוא עצמו נמי יזכה להם אף דלא מהני בעלמא וכמו כן ע"י בנו ובתו הקטנים יזכה להו, ואי משום דלא מהני בעלמא ולא הוי זיכוי כלל הא על ידי שפחתו ג"כ לא מהני בעלמא אפי' מדרבנן וכאן מהני ומ"ש בנו ובתו משפחתו לענין זה כיון דתרווייהו לית להו זכי' בעלמא כלל אפי' מדרבנן ומ"מ מהני כאן בשפחתו וה"ה בנו ובתו או הוא עצמו ומזה הוכיחו התוס' דפליגי בדאורייתא אבל מדרבנן זוכה לכ"ע אך ה"מ בגוף הזכי' שיהא שלו מדרבנן אבל שיועיל זכי' דרבנן למילתא דאיסורא משמע לי' דלא מהני, והיינו דדייק דע"כ דמהני זכי' מדאורייתא לכך מהני ג"כ למילתא דאיסורא אבל אי לא מהני מדאורייתא לא הוי מהני להוצאה מרשות לרשות, ואהא משני דודאי למילתא דאיסורא דאורייתא לא מהני אבל לאיסורא דרבנן מהני זכיה מדרבנן ג"כ לבטל האיסור:

ולפי זה מוכח לכאורה מדברי התוס' דקנין דרבנן לא מהני להתיר ע"י איסור תורה, ובאמת לכאו' לא דמי לקידושין דאפילו למ"ד דבקנין דרבנן אינה מקודשת רק מדרבנן היינו משום דבדרבנן הא דמהני מכח הפקר ולא קיבלה הנאה ממנו ואף דבגרמתו נעשה מ"מ כל המקדש שלא אדעתי' דרבנן דהפקיעו קידושיו מכח הפקר לא אמרינן דמכל מקום מקודשת כיון דבגרמתו זכתה מהפקר אבל הכא כיון שזכו מדרבנן למה לא יהיו מותרין להוציא אפי' באיסור דאורייתא ודוחק לומר דהכא טעמא אחרינא דנהי דהוי הפקר אבל היאך זכו בעלי המבוי מן ההפקר הזה בלי קנין]:

אבל באמת הא ליתא ואדרבא אפילו למ"ד דבקידושין מהני קנין דרבנן שתהא מקודשת דאורייתא הכא שאני דהתם כיון דקנין זה מהני מדרבנן הרי שלה הוא ממש ומה נ"מ באיזה אופן הוא שלה אבל כאן אין סברא דיתקנו חכמים מתחילה לזכות ע"י קטן להוציא מרשות לרשות דהוא איסור דאורייתא אבל התם לא הי' התיקון שתתקדש רק ממילא מקודשת, משא"כ הכא עיקר הזיכוי כדי להוציא הוא ואי היתה איסור דאורייתא לא הוי מתקני רבנן לזכות ע"י קטן כדי להוציא דהוא איסור דאורייתא והוצרך לומר שאני שיתופי מבואות דרבנן:

איברא הא קשיא לי מאחר שכל מה שהוכרחו לומר דמדאורייתא פליגי דאי בעלמא לא מהני אפילו מדרבנן והכא מהני לא הי' מקום לחלק בין בנו ובתו לשפחתו א"כ קשה למה כאן סגי בהגבהה טפח ובעלמא לפירש"י בעינן שלשה טפחים ואפי' מדרבנן לא מהני בפחות מזה, ולקמן בד"ה כעין הקשו התוס' דהך לא הוי כעין דאורייתא ותירצו דחשוב כעין דאורייתא אבל מה יעשו כאן דהא באמת לא בעינן כאן כעין דאורייתא דאין לו עיקר בדאורייתא כלל, ומ"מ לולא דמהני בעלמא מדרבנן עכ"פ לא הוי מהני כאן אפילו בשיתופי מבואות ומ"ש טפח דמהני מה דלא מהני בעלמא אפי' מדרבנן לפירש"י והתוס' גופייהו דקדקו בעירובין דף ע"ט כפירש"י דלא בא התם ללמדנו קנין בכל מקום רק בעירוב בלבד ש"מ דבעלמא לא סגי בהכי:

ובאמת בלא"ה אני תמה בגוף דברי התוס' בד"ה כעין, דלא הועילו בתירוצם כלל דמ"מ תיקשי לי' לר"ח ווארדן שבא להקשות לר' חסדא מהך מתניתין דעירובין, וקשה לדידי' מי ניחא הא ר' יהודה גופא אית לי' בעירובין שם דסגי בהגבהה טפח מה דבעינן שלשה טפחים בעלמא וע"כ דעירוב שאני דמהני בי' מה דבעלמא לא מהני ומאי קושיא לר"ח טפי מלר' יהודה ואדרבא מוכח דמהני בעירוב מה דלא מהני בעלמא אפילו מדרבנן וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה לי בעיקר הקושיא מהך דעירובין דודאי הך דינא דהגבהה בעירוב הוא שנתחדש אבל לא מטעם דשיתופי מבואות דרבנן רק טעמא אחרינא לפי שאותו המקום שהיין מונח שם ובעל החבית מזכה היין לבני המבוי מלבד זה הוא מזכה להם המקום לשמואל בקנין גמור ולרבה לדירה וקי"ל כרבה אבל עכ"פ אותו המקום ג"כ שייך להם לדירה והשתא אינו דומה להגבהה דעלמא דצריך ג' טפחים דשם אין המקום שמגביה ממנו שלו כלל רק החפץ שמגביה בלבד הלכך כל שלא הגביה ג' טפחים לא זכה בחפץ דהוי כלבוד אבל בעירוב מה בכך דהוי כלבוד הא המקום ג"כ שלו רק כל שלא עשה שום דבר שימוש בדירה לא קנה כלום אבל כל שהגביה טפח קניית המקום והיין בא כאחד ולא איכפת לן דהוי כלבוד כיון דהמקום ג"כ שלו לדירה, כנ"ל:

בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו וכו'. כוונתם כיון דפלוגתייהו בזוכה לאחרים מדאורייתא הוא א"כ בזוכה לעצמו לכ"ע זכה מדאורייתא וקשיא להו ממציאה דאין זוכין אפילו לעצמן רק מדרבנן ותירצו דדעת אחרת מקנה שאני אבל בלא"ה אפי' לעצמו אינו זוכה ודברי מהרש"א לא נתבררו לי בזה כי כוונת התוס' פשוט כמו שכתבתי:

בא"ד והא זכיה מטעם שליחות וכו'. ולדעתי נראה פשוט שיש שני מיני שליחות האחד בדבר המוטל על המשלח לעשותו והוא עושה שליח לעשות עבורו כאלו הי' הוא העושה ממש בהא בעינן שיהא השליח כמותו ממש כאלו הוא עשה, אבל שליחות של זכי' אין הדבר מוטל על הזוכה רק מעצמו הוא זוכה ונעשה שלו בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו כמו חצר הזוכה ובודאי לא אמרינן שיהא חצר כמותו ממש רק שליח לזכות הוא ובכהאי גוונא אפי' קטן נעשה שליח ולא אימעט רק דומיא דתרומה שהדבר הוטל על בעל הכרי לעשות מעשה ולתרום ואי אפשר שיועילו מעשי אחר רק שנאמר דהוי כמותו כאלו בעל הכרי ממש עשה בידיו ובהא לא מהני קטן אבל לזכות מין שליחות אחרת הוא לגמרי כיון שלא הוטל על אותו שנעשה הדבר שלו לעשות דבר בפועל רק אם לא יזכה בהם לא יהא שלו ויכול אחר לזכות עבורו תדע באומר תן גט זה לעבדי דס"ל להרי"ף דאינו משוחרר עד שיגיע לידו ומ"מ אינו יכול לחזור בו, והשתא ע"כ צריך לומר שלא נעשה המקבל כמותו לגמרי דא"כ היה משוחרר תיכף ומ"מ אינו יכול לחזור דזה משום זכות הוא ובזכות לא בעינן שיהא כמותו ממש כאלו הוא קיבל ואדרבא מהאי טעמא נראה לי דסובר הרי"ף דלא מהני רק שיגיע לידו דשליחות זה דבעינן בגט ושיחרור וכה"ג שיהא כמותו ממש לא מהני ע"י זכי' רק שיעשה שליח בפירוש, וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קמ"א ע"ש, ועכ"פ ברור דשליחות של זכיה לא בעינן שיהא כמותו ממש, ומהאי טעמא מהני שלא בפניו ושלא מדעתו דלא בעינן לבעל דבר כלל לזה רק כל מי שירצה זוכה עבורו, ובהא מהני כל מי שהוא בר זכיה וקטן נמי יכול להיות שליח בזה דלא אימעט רק כמו תרומה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה צרור וזרקו:

בא"ד אלא במילתא דליתי'. הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין נתן טעם שאין קטנה עושה שליח קבלה דשליח קבלה צריך עדים ואין מעידין לקטן ותמה הראב"ד ז"ל וכתב שאין לטעם זה טעם וריח רק משום אתם בני דעת, ובאמת דברי הרמב"ם מבוארים על פי דברי התוס' הללו דאין לפסול קטן משליחות במילתא דאיתא, ולזה הוצרך לומר טעם אחר שאין מעידין לקטן. אמנם ביאור דבריו נראה לי דאף שאין קטן בן דעת גמור מ"מ אין זה ברור שלא עשה מעשיו בדעת דהא חזינן דזוכה לעצמו וכמה ענינים מכוון כבן דעת, והוי לן למיחש עכ"פ שמא בדעת שלימה עשה, תדע דרש"י פירש לעיל ספ"ב דקאמר בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה דקאי רק על ח"ש, אבל קטן משום דכתיב איש ממעטינן לי' ש"מ דלא ניחא לי' הך טעמא דאין בו דעת בקטן דאינו ברור שהוא אינו בדעתו והך מיעוט משום דכתיב איש לא ס"ל לרמב"ם דלא אימעט רק במידי דליתי' ולא במידי דאיתי', כדברי התוס', לכך נתן טעם כיון שצריך עדים על שליחותו, וכל שלא נתברר שהוא בדיעה גמורה אי אפשר להעיד על מעשיו ומה דקתני במתניתין שאין קטן עושה שליח היינו לפי שאינו בן דיעה רק דהוי לן למיחש דפעמים שעושה בדעת ובזה הטעם לפי שאין עדים על שליחותו דמי יוכל לידע דעתו אבל גדול הוא בר דעת גמורה ואין בו ספק מה שאין כן קטן כנ"ל:

בא"ד וא"ת וכו' איש זוכה וכו' דהתם לא מיירי וכו' אלא לאשמועינן וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהא לפי תירוצם דלא מיירי בדעת אחרת מקנה הוקשה להם למה לי קרא בפסח הא בעלמא נמי לא מהני עד שכתבו שיש סברא לומר דבפסח מהני, וכן הקשו בקידושין שם דרך קושי' למה לי קרא ותירצו כמו שכתבו כאן, א"כ מאי קשיא להו מעיקרא לר"י, אדרבא כיון דאיצטריך קרא בפסח דאינו זוכה