תפארת יעקב על גיטין רפו

בא"ד לענין קידושין נמי לא תתקדש. עמהרש"א שהקשה הא ע"כ לאו לכל מילי איתקש דא"כ פעוטות דמתגרשת תתקדש ג"כ מן התורה ובאמת אינה מתקדשת רק למיאון ודברים תמוהין הם דאפילו לר"ל פרק האיש מקדש דקאמר ויצאה והיתה לענין שתהא הבת מקבלת קידושין בנערותה מודה הוא דבהא דטעמא דבעינן דעתה לא שייך זה דקטנה אין לה דעת משא"כ גירושין דבע"כ אבל הכא באב דלא תליא בדעת דהא יש לו דעת בקידושין ובגירושין שפיר ילפינן ויצאה והיתה אמנם עיקר קושיתם לק"מ דשאני הכא דטעמא דבעינן שלא תהא משלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין:

בד"ה כל שמבחנת, היינו כפעוטות וכו' והשתא מקחן מקח וכו' מדפריך עלי' משפחה. דברי התוס' הללו צריכין ביאור, חדא דאינהו גופא כתבו בתר הכי בד"ה שאני דר"י ור"ח פליגי בדאורייתא ומקח וממכר דרבנן א"כ בדאוריי' אין כאן סברות הפוכות כלל דלר"ח מקח וממכר וזכי' שווין דבעי ב' שערות ומדרבנן תרווייהו מהני קודם שתי שערות ואפשר דזכי' עדיפא דמהני מדרבנן אפי' קודם פעוטות, ועוד דהוי להו למידק מגט גופא, והרב מהרש"א כתב משום דבגט יש לומר דלא ס"ל כרבא רק מקח וממכר מתניתין הוא בהניזקין, ודבר תימא הוא דאי יסברו בגט בעינן שתי שערות דוקא, זהו נגד כמה משניות דקטנה מתגרשת ג"כ ולא בעינן גדולה דוקא, ואי טפי מפעוטות א"כ אכתי הוי סברות הפוכות למר זכי' קודם לגט ולמר גט קודם לזכי' דבזכי' בעינן שתי שערות, ואי הכוונה דהוי מצי לומר דפליגי דגט הוי קודם שיעור חפץ ומחזירו א"כ היינו הך דחקרו התוס' אי חפץ ומחזירו קודם לגט הוי סברות הפוכות ואי אח"כ ניחא ומה יתן ומה יוסיף שם זה דפעוטות שהרי עדיין אנו מסופקין אי זה קודם לחפץ ומחזירו או אח"כ ואי אח"כ הוי סברות הפוכות א"כ כך הוי להו לומר בגט ומה צורך למקח וממכר, גם קשה קושית מהרש"א דמה ענין זה להך דמבחנת אי הוי כפעוטות אח"כ במילתא דר"י הוי להו לומר דבריהם, גם קשה למה לא הוכיחו מהא גופא דחפץ ומחזירו אח"כ דאי קודם מאי מקשה באמת על ר"ח לימא בשיעורא דפעוטות דהוא מאוחר מודה וכך מיירי שפחה דעירוב מיהו הא לא קשיא כלל דר' חיננא לר"ח גופא מקשה ור"ח בעצמו מתרץ לו ש"מ דלית לי' זכי' כלל עד שתי שערות, ועוד אי לכ"ע איכא זכי' לאחרים בפעוטות הוי לי' לרבא לומר בפעוטות זוכה לאחרים דלא יחלוק על ר"א ושמואל ור"ח אבל הנ"ל קשה, והנה לענין הקושיא ראשונה נראה לי דאין כוונת התוס' דסברתו הפוכה דלמר זכי' קודם ממקח וממכר ולמר מקח וממכר קודם דכיון דבדאורייתא פליגי אין מקח וממכר קודם כלל, רק הכוונה דרחוק דעת ר"י מר"ח מן הקצה אל הקצה דלר"י כ"כ קיל זכי' דאפי' דעתא קלישתא כ"כ דאפילו רבנן לא תקנו במקח וממכר דמהני מ"מ זכי' מהני אפי' מדאוריי' ור"ח סובר דאפילו יש בו דעת קצת דרבנן תקנו לו ממכר מ"מ לא מהני זכי' מדאורייתא ולר"ח הוי זכי' כמקח וממכר ממש ולר"י לא מבעי' דגרע דמה דמקח וממכר לא מהני מדאוריי' בזכיה מהני אלא אפי' היכא דבמקח וממכר אפי' מדרבנן לא מהני מ"מ מהני זכי' אפי' מדאורייתא, ולפי זה מיושב ג"כ קושיא השני' והוא קושית מהרש"א דמגט לא הוי מצי למימר דלא הוי סברא הפוכה כלל ולא רחוקה דהא לכ"ע גט קיל מקנין ממון דגט מתגרשת מדאורייתא בפעוטות ומקח וממכר אינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא בעינן שתי שערות והיינו דבגט דבע"כ מתגרשת לא בעינן דעת וסגי רק שלא תהא משלחה וחוזרת ומה דפליגי בזכי' הוא דר"י ס"ל דזכי' אינה כקנין וממילא לא בעינן אפי' גדר הגט דבזכי' לא שייך משלחה וחוזרת ור"ח ג"כ אי הי' סובר דזכי' אינה כקנין היה מודה לזה רק דסובר דזכי' הוי כמקח וממכר וממילא זמנו אחר הגט דבעינן בקנין דעת משא"כ בגט לא בעינן רק שלא תהא משלחה וחוזרת אבל השתא לענין מקח וממכר שפיר הוי סברות רחוקות כנ"ל, ולענין מה שהקדימו לומר דמבחנת היינו פעוטות נראה לי דבאו לשלול שלא נימא דחפץ ומחזירו הוי ממש שיעורא דפעוטות אבל השתא כיון דמבחנת הוי שיעורא דפעוטות והוא מפורש בברייתא כל שאינה יכולה לשמור ומפרשינן לה במבחנת ש"מ דחפץ ומחזירו אינו שיעור זה דאל"כ הוי לי' לומר במבחין בין חפץ לדבר אחר ולמה נקט ענין אחר, כנ"ל:

בד"ה אלא לאו, וא"ת מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים ואור"ת דלר"י וכו' וצריך ליזהר וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דעירוב דמי למציאה דהתם לכל דבר ולר"י גדול הסמוך לא מהני בעירוב וכמו כן קטן שאינו סמוך מהני, אבל מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין מוכח להדיא דלענין עירוב בגדול וקטן ממש תליא מילתא אף דפסק במציאה כר"י דלא גדול גדול ממש רק בסמוך תליא מילתא, ונהי דבגדול בלאו הכי לא הבנתי כלל דברי התוס' דהא טעמא התם בגדול הסמוך משום איבה, וזה לא שייך רק במציאה אבל בעירוב שהוא עצמו מזכה על ידו לאחרים פשיטא דלא שייך זה כלל ולא ידעתי מאיזה צד כתבו התוס' ליזהר בגדול בעירוב:

תדע דבתו כתבו התוס' דאפי' אינה סמוכה מציאתה לאביה ואפי' משום איבה דיכול למסר' למנוול ומוכה שחין והכא קתני בהדיא בנו ובתו הגדולים והיאך יהיו בנו ובתו תואמים במובן בנו היינו סמוך ואפילו קטן ובתו אפי' גדולה ואינה סמוכה לא מהני רק בוגרת, ועוד דמאי קמש"ל דבוגרת יכולה לזכות וע"כ דכיון דהטעם משום איבה ממילא לא שייך זה בעירוב, א"כ גדול נמי למה לא מהני בעירוב ואפילו סמוך כיון דטעמא משום איבה הוא, אמנם מקטן לכאורה קשיא דהתם קטן הוי כגדול כל שאינו סמוך ומ"ש כאן דלא מהני רק גדול דוקא להרמב"ם הנ"ל:

לכן נראה לי דלא דמי כלל מציאה לעירוב, דהיינו טעמא דמציאה דודאי אין לקטן יד כלל לזכות במציאה כיון שאין דעת אחרת מקנה אותו, לכך באינו סמוך על שלחן אביו לא שייך דרכי שלום ליתנה לאביו רק לעצמו, ואי משום דידו כיד אביו מה בכך הא הוא לא מצי לזכות כלל והיאך יזכה אביו מכחו, ולא אמרו ידו כיד אביו רק בדבר שמוסר לו אביו לזכות עבור אחר אז אמרינן כיון דאביו גופא לא מצי מזכה כשמסרם לבנו קטן הוי כאלו עדיין בידו ולא חשוב כיצאו מרשותו, אבל לענין מה שקיבל הקטן מאחר או מעלמא אי הוא אין לו יד לזכות היאך יזכה אביו מכחו, רק מפני דרכי שלום זוכה בה וכשאינו סמוך לא שייך דרכי שלום לאב רק לבן, משא"כ בעירוב דאביו מוסר לו משלו לזכות שפיר אמרינן כיון שאין לו יד ידו כיד אביו והוי כאלו הוא ביד אביו עדיין וכמו שהאב אינו יכול לזכות בעצמו כמו כן על ידי בנו אינו יכול לזכות, משא"כ שפחה אף דלית לה יד מ"מ אין ידה כיד רבה, ושפיר תקנו רבנן שיועיל זכייתה עכ"פ מדרבנן, אבל גדולים ממש דאית להו יד מדאורייתא לזכות לאחרים לא הוי כלל כיד אביהם ולא דמי כלל למציאה דהתם אמרינן דתיכף זוכה בה לאביו כיון שהוא סמוך אצלו או משום איבה כפירש"י אבל לכ"ע אם יזכה אחד על ידי גדול זה לאחר אפי' יש לו אב פשיטא דמהני ומ"ש אי האב עצמו מזכה לאחר דלא מהני מה סברא יש בזה דלא מהני כיון דמיד זוכה בה לאחרים ברשות אביו:

אמנם כל זה אי נפרש דמדאורייתא לכ"ע אינו זוכה לאחרים רק בדרבנן פליגי אבל אי נימא דקטן יש לו יד מדאורייתא לזכות לאחרים א"כ פשיטא דלא הוי כיד אביו כיון שיש לו יד בעצמו ואטו בקטן שיש לו אב לא יסבור ר"י שיכולין לזכות על ידו לאחרים, וא"כ בודאי קשה מ"ש שפחה מבנו ובתו, וגדולה מזו קשה מ"ש גדולים כיון דאפילו קטנים יכול אחר לזכות על ידם לאחרים ומ"ש האב דלא, והתוס' לשיטתם דס"ל לקמן דהך פלוגתא בדאורייתא הוצרכו לומר דהכא נמי תליא הכל בסמוך, אבל מדברי הרמב"ם נראה דס"ל בדרבנן פליגי ולר"ח אפילו מדרבנן לא מהני רק בדבר דרבנן כגון שיתוף ולפי זה לא דמי כלל למציאה ואתי שפיר בלא"ה ותליא שפיר בקטן וגדול ממש וקטן אפי' אינו סמוך לא מהני וגדול אפילו סמוך מהני:

בא"ד ואין לתמוה וכו' ובעירובין שם הביאו התו' פירש"י והקשו עליו מהך דהכא ועוד הקשו עליו דנעשה שותף בלי קנין כלל, אבל באמת כוונת רש"י פשוט דאין הכוונה דהקטן הולך בשליחות אביו ואומר בשמו שהוא שלח הפת או היין דאז לא הוי הקטן רק מעשה קוף בעלמא וממילא נעשה שותף רק הכוונה דהקטן הולך בשליחות אביו ומביא הפת או היין על שמו, והשתא אף שיש כח בקטן לזכות לאחרים היינו שלא יקנה הוא כלל אבל התם מעיקרא קונה הקטן דהא לא הקנו רק לו ומקני ואקנויי אין בידו דאין הקטן מקנה מה שקנה רק מזכה מה שאינו שלו כלל כנ"ל, ובאמת מכאן בלא"ה לא קשיא דהתם י"ל בקטן בצרור וזרקו דלכ"ע אינו מזכה וכ"כ בד"ה שאני שיתופי מבואות דרבנן, משמע וכו' דבריהם תמוהין לכאורה, דהיכי משמע הכי ואדרבא אי הכוונה דר"ח פליג דאפילו מדרבנן לא מהני, שפיר שייך טפי מאי דמשני דשאני מילתא דרבנן דבהא לכ"ע מהני