תפארת יעקב על גיטין רפא

הא אינה מעיזה כלל דבעל אינו מכיר בשיקרה כלל, ולמה לי דקאמר דאיכא דמסייע לה מה צורך לסיוע, וביותר תימה דקאמר מעיזה ומעיזה דבפני מי מעיזה הא אינה מעיזה כלל:

לכן נראה לי בישוב סוגי' זו כאשר נדקדק דבבעל נקט לשון עבר בעל אמר לגירושין ובשליח ואשה נקט לשון הוה ושליח אומר ואשה אומרת, ולעיל בפלוגתא דר"ה ור"ח נקט בעל אומר ושליש אומר, ובודאי לאו בכדי נקט הכא בבעל לשון עבר בעל אמר:

ומטעם זה נראה לי דהכא שאין הבעל כלל לפנינו רק שידענו על פי עדים שכך אמר שמסר לשליח זה גט לגרש אשתו, ובודאי אין אנו מסופקין שנאבד הגט משליח דמאיזה צד ניחוש דשליח יאבד מה שנותנים לו ובהא גופא איכא חזקה דמסתמא לא אבד מה שנמסר לו לעשות וכ"ש לר"ש דאמרינן חזקה אפי' לקולא רק דס"ד דמסופקין אי ישנו בידו או שכבר מסרו לאשה, והיינו דמקשה וליהמני' לשליש במה נפשך אי לא מסרו לאשה הרי בידו הוא ונאמן דלקבלה נמסר לו או שיכול למסרו לאשה וממילא נאמן מחמת מיגו דכבר מסרו לאשה, ואהא משני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' אנן חיישינן דאין לו גט כלל ולא קיבל מהבעל כלל גט לגרש, ואהא פריך וליהמני' לבעל כיון דידענו דאמר דמסר לו מהימן דודאי לא משקר, וממילא נאמן השליח מכח שליש כנ"ל, ומשני אטו אמר גירשתי הרי לא אמר רק שמסרו לשליח להוליך לאשתו וכיון שאין כאן גט חיישינן דחזר בו השליח או הבעל והחזירו לבעל ומכח הוכחה דאין כאן גט, ולכך לר"ש לא קשיא דהכא שאני דיש ריעותא דאין כאן גט יש לחוש דנתבטל שליחותו, והיינו דמקשה מהך דקידושין דנימא דעשה שליחותו תיכף, דליכא למימר דלא הספיק לעשותו עד שחזר בו הבעל אם כן התם נמי נימא דלא הספיק לקדש עד שמת, ואי משום דהכא יש ריעותא דאין כאן גט התם גם כן יש ריעותא דלא הודיע מי קידש דזהו עיקר השליחות להודיע למשלח מי קידש, ואי דלא הספיק להודיע עד שמת כמו כן נימא דלא הספיק לקדש עד שמת ומשני דהתם באמת רק לחומרא חיישינן ולא לקולא:

, והדר פריך וניהמני' לדידה דאי נתבטל שליחותו והחזיר הגט לבעל הרי מעיזה לומר שקיבלה גט מה שהבעל יודע שאינו כן והוי מצי לשנויי דה"מ בפניו רק דטפי משני אפי' למ"ד דאפי' שלא בפניו מעיזה [וכ"ש אי נשאת וכאן עיקר הקושיא על נשאת כמו שכתב הר"ן] ומשני דה"מ היכי דליכא מסייע, אבל כאן כיון דאיכא שליש דמסייע שפיר מעיזה אף שיודע הבעל דמשקרת, כנ"ל פי' סוגי' זו ובזה תבין ראיית הרי"ף מהך סוגי' דהלכה כר"ח והרא"ש דחה ראייתו ולהנ"ל דברי הרי"ף מוכרחין, ודוק:

בתוס' בד"ה בעל נאמן וכו' וא"ת וכו' בפ"נ ואכתי יערער וכו'. מדבריהם מבואר דהא לא קשיא להו בפשיטות היאך נאמן השליח ליתן גט שהביא מן הבעל בין בארץ בין בח"ל ניחוש דלפקדון מסר לו דס"ל דע"כ לא פליג ר"ה רק בבעל לפנינו ואומר לפקדון אבל אנן לא חיישינן לזה מעצמינו מחמת סברת אי איתא, ולכך לא קשי' להו רק מה הועילו בתקנתן דכל התקנה היתה שלא יוכל לערער ואכתי יערער, ולפי זה יש להקשות מה פריך לר"ח ממתניתין הא לר"ה נמי קשה דקתני צריכה שתי כתי עדים ובעל לא מערער כלל דאי דוקא בבעל מערער לא הוי לי' לומר צריכה שתי כתי עדים רק אם יש עליו עוררין כדקתני לעיל ריש מכילתין ושאר מקומות שם, ואולי ס"ל רק בשליח הולכה דלא בא להוציא אשה מחזקה רק שאומר שהוא במקום הבעל נאמן מכח ע"א באיסורין דהוי כשנים כל שאין מכחישו דלא מיקרי איתחזק איסור ולא דבר שבערוה, ודוקא כתיבת הגט הוי ס"ד דהוי דבר שבערוה בריש מכילתין דכתיב וכתב ונתן וכיון דלא בקיאי ס"ד דהוי דבר שבערוה אבל לומר שהוא שליח הבעל נאמן כמו עד המעיד על מקוה שיש בה מ' סאה ויכול הטמא לטבול רק בבעל דבר מכחיש בודאי לא מהימן, אבל במתניתין דהוא לקבלה מעיד הוא בדבר שבערוה רק הכל מכח הגט שבידו, וכיון דיש סברא דלפקדון מכח א"א ממילא אפי' אין הבעל מערער יש לנו לחוש דמעיד הוא להוציא מחזקת א"א ובדבר שבערוה ולפי זה צ"ל דהא דנקט פלוגתייהו דר"ה ור"ח בבעל לפנינו דקמש"ל דאפי' הכי לר"ח שליש נאמן, ולמ"ד דפלוגתייהו בהולכה אתי שפיר טפי דבהא דוקא במערער לפנינו, ואולי יש לומר עוד דלר"ה ניחא דצריכה שתי כתי עדים מחשש שמא יבוא הבעל ויערער משא"כ לר"ח לא יאומן והראשון עיקר:

בא"ד משמע דלר"ה ניחא וכו'. כבר כתבתי בגמרא דע"כ אפילו היכי דלא שייך אי איתא פליג ר"ה דעכ"פ אין שליש נאמן כיון דע"כ לית לי' הימני' דאי אית לי' לא שייך אי איתא רק דעכ"פ בעל נמי אינו נאמן והדבר בספק לכך צריך לסברת א"א דיהא בעל נאמן לגמרי, אבל במתניתין שפיר קתני צריכה שתי כתי עדים דאפי' לא שייך אי איתא עכ"פ אין שליש נאמן דלא אמרינן הימני' לר"ה אבל לר"ח דס"ל הימני' קשי' שפיר ממתניתין, אבל מה שכתבו בשלשתן בעיר סותר דבריהם לעיל בד"ה אפילו, דקמש"ל מתני' דהיכי מיתרמי וזה לא שייך בעיר אחת אם לא שנפרש דבריהם לעיל מכח נוטל שכר להעיד כמ"ש שם, והר"ן דיקדק בפירוש במשנה דמסתמא בשני עיירות הן לכך מיחזי כשקר דהיכי מיתרמי ע"ש:

בא"ד וא"ת והנהו דמצרכי וכו' והלך לדרכו. דבריהם לא נתבררו לי דאי יש לו עדים על זה תיקשי עכ"פ מה הועילו באין לו עדים, ואי באין לו באמת אצ"ל היאך שייך לומר ביש לו יצטרך לומר ומי מכריחו לזה ואי דכך הי' התקנה דיביא עדים עמו א"כ למה לי בפ"נ יביא עדים שניתן לו לגירושין או עידי קיום, ואולי כוונתם כיון דעיקר טעמא דבני מחוזא ניידי וטרידי לילך תמיד למקום אחר לסחורה לכך לא שייך אי איתא דדנין דהי' אץ לדרכו ואמר כתבו ותנו:

אמנם בעיקר קושיות התוס' מהך דבפ"נ, יש לומר בפשיטות דכמו דנאמן מזויף בא"י לכ"ע כשאינו מקוים ומ"מ בח"ל כשהשליח מעיד בפ"נ לא מהני ערעור הבעל אח"כ כמו כן יש לומר לענין פקדון אף דאי מערער בא"י בודאי מהימן אבל בח"ל כל שבא השליח ואמר שליח הבעל אני דהאמינו אותו ע"י בפ"נ כמ"ש הרא"ש ריש מכילתין ממילא לכ"ע הוי כבי תרי ושוב אין הבעל יכול לערער ועמ"ש בתוס' בד"ה ושליש אומר:

בד"ה שליש נאמן דהא הימני' אפי' אומר הבעל וכו' דאין לפרש וכו'. דברי התוס' הללו צריכין ביאור. חדא דנראה מדבריהם לא מבעי' באומר שמסרו בלי עדים דשליש נאמן אלא אפי' אומר שמסרו לפני עדים, והוא תמוה, דבאומר שמסר בלי עדים לפקדון גרוע טפי דלא שייך הימני' כלל שסמך עליו דלא מהני נאמנותו כלל ואפי' יתן לו לגירושין מפורש כיון דליכא ע"מ וע"כ צריך לומר דאי אומר כך אמרינן דמשקר ולא משום שסמך עליו, א"כ גם באומר שמסר בפני עדים לפקדון למה לי סמך עליו נימא דמשקר כמו שאתה מוכרח לומר באומר דמסר בלי עדים, גם מה זה שכתבו דאין לפרש מטעם מיגו כיון דלא מיירי הכא דעדים מכחישין דבהא ודאי עדים נאמנין דהא לא נחלקו רק בבעל מכחישו ולא עדים, וכן דקדקו התוס' בהדי' אפי' אומר שמסר לו בעדים לא שהוא מביאם, ועוד אי אפי' עדים מכחישין לא מהני רק דסמך על רצון השליח, אפי' יודה השליח דקיבל לפקדון רק הוא רצה בגירושין יועיל, וע"כ דאם עדים מכחישין אותו בודאי אינו נאמן א"כ מה זה שכתבו דאין לפרש משום מיגו דאפי' נפרש משום מיגו ג"כ ע"כ נאמן אפי' אומר שמסר בעדים כיון שאינו מביאם אכתי יש לו מיגו דהי' מסרו לאשה, גם לא הבנתי כיון דבאומר שמסר בינו לבינו לא שייך הימני' כלל ס"ל לר"ח דבהא אינו נאמן דמשקר א"כ נהי דס"ל לר"ה באיסור אין בידו להאמין אבל מ"מ באומר שמסר בינו לבינו למה לא נימא דמשקר כדס"ל לר"ח:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט דעיקר סברא דהימני' הוא דהבעל אינו רוצה שתתקלקל וכל שמוסר גט לאדם אחד מרוצה הוא שתתגרש ולא תתקלקל בשקר. שאם לא יתרצה הרי יהא גט בלי רצונו ובשקר, ומעתה ממילא יש כאן ב' דרכים אי אומר שנתן בינו לבינו לפקדון דבזה לא שייך הימני' כלל דבעינן ע"מ דוקא בהא אמרינן דבאמת משקר דודאי לא ימסור גט במה שביד השליח לעשות אותו גט גמור, ובאמת לא יהא גט ותתקלקל בשקר, אבל אי אומר שמסר לה בעדים לפקדון בהא אין להחזיקו למשקר כלל כיון שיש לו עדים, רק עכ"פ כשמסר לו נתרצה שאפי' יארע בדרך רחוק שימותו העדים ויהא ביד השליח לעשותה מגורשת והוא לא יוכל למחות מתרצה היא לגירושין, ובזה אמרינן דסומך עליו שאם יאמר כך יהא כך כל שלא יוכל להביא עדים להכחישו, ומעתה ר"ה פליג בתרווייהו דהיכא דאומר דמסר בינו לבינו דסובר ר"ח דמשקר ס"ל לר"ה דהך סברא דאי איתא מכרחת דאינו משקר והאמת אתו , ואי אומר דמסר לפני עדים לפקדון דבזה לא אמרינן דמשקר רק סמך עליו ובהא לא שייך אם איתא בהא