תפארת יעקב על גיטין רעט

דלית לי' א"א אף דלא שייך הימני' מ"מ לא עדיף ממזויף היכי דאינו מקוים וכ"ז ברור אבל מ"מ עיקר דברי מהרש"א אינם נכונים בכוונת דברי התוס' כמו שביארנו מקודם, ועוד נדבר מזה בתוס' בד"ה וליהימני' לשליש מענין זה ע"ש:

בא"ד ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה. תמוה לי דהא כתבו לקמן דלכך לית לי' מיגו דשמא לא תתרצה לקבל והשתא כיון דאשה ג"כ אומרת דעשתה אותו שליח קבלה פשיטא דאיכא מיגו דהא תתרצה לקבל כיון דמשקרת באמירה, ועוד דתינח לר"ה דאין שליש נאמן יריאה לקבל אבל לר"ח דשליש נאמן שקיבל לקבלה א"כ אינה יריאה לקבל, ואדרבא לא היה מהצורך לדחוק מה שדחקו לקמן בפי' תינח אמרה, רק בפשיטות דמאמירה ג"כ קשי' לן לס"ד דיש בידו הגט וכדמשני מי קא נפיק פריך תינח אמרה דליכא מיגו, אבל קיבל בהא לא בעינן מיגו דהימני' ואדרבא כיון דמודה ר"ה במיגו אין צריך עידי אמירה לכ"ע:

אבל באמת דברי התוס' נכונים, דלקמן דמיירי התוס' דאיכא עידי אמירה שפיר כתבו דלכך ליכא מיגו דלא תתרצה אבל אי ליכא עידי אמירה בלאו הכי יש לחוש, דבאמת קיבל לפני עדים ויריאה לשקר ולומר דקיבלה מהבעל דהבעל יביא עדים דשליח קבלה קיבל מהבעל, אבל לקמן דאיכא עידי אמירה ואין לחוש רק לעידי קבלה, א"כ במה נפשך אי יבואו עידי קבלה הרי נתגרשה על ידי שליח קבלה ואי לא יבואו תאמר שהיא קיבלה מהבעל, וז"ב, אמנם מפירש"י שפי' שהייתי שלוחה לקבלה משמע דנאמן השליח על זה שהי' שלוחה לקבלה, ולקמן אבאר בזה בס"ד:

דף ס"ד ע"א בגמרא ושליש אומר לגירושין. פי' רש"י שהייתי שלוחה לקבלה, קשי' לי לפי מה שכתב הר"ן לקמן פרק הזורק דאם נתן גט לאשתו לפקדון ואח"כ אמר הא גיטך מגורשת ואין צריך נתינה מחדש כלל, א"כ הכא היכי דייק ר"ה דלפקדון נתן דלדידה הוי יהיב לה שהרי ע"כ גט זה שכתבו הבעל לאשתו לגרש כתבו וגם עכשיו לפי דבריו שמסרו לפקדון ע"כ שהכינו לגרש בו אם ירצה דאל"כ מה טיבו של פקדון זה א"כ השתא נמי נימא דבאמת הפקידו אצלו ואח"כ אמר לו הא גיטך ואין כאן ראי' דאינו לגירושין, וליכא למימר כיון דשליח עצמו אומר לגירושין ניתן לו מתחילה אינו נאמן, דהא מודה ר"ה היכי דאיכא מיגו א"כ איכא מיגו דלפקדון ניתן לו ואח"כ אמר לו הא גיטך ובודאי לא שייך לומר דאי אח"כ הי' בדעתו לגרשה הי' נוטלו ממנו והי' נותנו לה, דכיון דמתגרשת ביד השליח בעצמו כמות שהוא מונח בידו מה צורך לו ליקח אותו משליח וליתנו לה כיון דמתגרשת תיכף ביד השליח כמות שהוא מונח בידו:

לכן נראה לי ברור אף דבאשה מגורשת כה"ג בשליח קבלה אינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו הימנו ויתננו לידו שנית, וטעמא רבה איכא בהא דבשלמא באשה עצמה כל שנתנו לידה אפילו לפקדון עכ"פ נתנו לידה ונתקיים ונתן בידה אף שלא היתה נתינה לגירושין הא איפסקא הלכתא פרק המגרש אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי וה"ה נתינה לשם גירושין לא בעי אבל כל שנתנו לשליח קבלה לפקדון שליח זה אינו כמותה רק להתגרש אבל לקבל פקדונות ולעשות קנינים אחרים הרי הוא איש אחר ממש, הלכך קבלה זו שקיבל לפקדון לא נתן בידה כלל דלפקדון אינו כמותה ואחר כך כשרוצה לגרש צריך לחזור וליטלו הימנו ולומר הא גיטך, כנ"ל ברור:

אמנם לולא דברי הפוסקים רובם ככולם שפירשו בשליח קבלה הי' נראה דבשליח קבלה לא שייך כלל אי איתא דכיון דהאשה עשאתו שליח קבלה והוא בא ואמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי מאיזה צד לא ירצה הוא ליתן לו רק לאשה דוקא., תדע דגם על האשה קשה למה לה לשלוח שליח קבלה תלך בעצמה לקבל או תשלח לו שיתן לה גט וע"כ שהי' לה איזה טעם שלא רצתה לקבל בעצמה א"כ איזה הוכחה יש כאן שהוא הי' לו לעשות נגד רצונה וליתן לה דוקא:

ועוד קשה לי מאוד כיון דקי"ל ע"מ כרתי א"כ כשאומר שמסר בינו לבינו לפקדון מאיזה צד יאומן השליח שמסר לו בעדים דבזה לא שייך הימני' כלל דאפי' ירצה הבעל שאם יאמר השליש לגירושין יהא לגירושין לא יועיל כיון שמסר בלי עדים ועוד אפי' אומר שמסר לו בעדים כיון ששמעו לפקדון היאך יהיו עדים על גירושין דהא אי יבואו לפנינו ויעידו לפקדון פשיטא שלא יהא גט כלל, דאי ס"ד דאפילו יבואו ויעידו לפקדון אמרינן דמגורשת לר"ח א"כ למה נחלקו באופן דבעל טוען עם השליש אפי' עדים טוענין עמו נאמן השליש, וכבר הוסכם דאין שליש נאמן נגד עדים, ועוד אפי' יודה השליש דקיבל לפקדון כל שרוצה עכשיו בגירושין תהא מגורשת כיון דכך הימני' כל מה שיאמר הוא מתרצה, וע"כ דאי באמת קיבל לפקדון ויש עדים על זה לא מהני א"כ ממילא כשאומר שנתן בפני עדים לפקדון היאך שייך הימני', דהיכן מצינו עדים שאילו יעידו עדותן לא יועיל וכשלא יעידו יועיל מחמת עדותן שראו המסירה הוא דבר זר מאד:

לכן נראה לי דמשום הכי פירש הרי"ף ז"ל בתשובה הך פלוגתא בשליח הולכה ובודאי למ"ד ע"ח כרתי גם בשליח קבלה שייך הך פלוגתא וס"ד דמתניתין כר"מ דע"ח כרתי לכך מקשה ממתניתין ומשני דאתי' כר"א דע"מ כרתי וממילא לא שייך הימני' כלל ובטל נאמנות השליש לגמרי, כנ"ל ועוד אבאר בס"ד לקמן בזה:

שם אי איתא דלגירושין יהבה ניהלי' כו'. כבר נתקשו רבים במה נפשך אי ס"ל לר"ה סברא דהימני' פשיטא דלא שייך אי איתא כלל דבאמת נתן לפקדון רק על דעת כן דאפי' ישקר ויאמר לגירושין יהא לגירושין, ואי לא ס"ל סברא דהימני' דבאיסור אין בידו להאמין, א"כ למה לי אם איתא דהא ר"ח נמי לא האמין לשליש רק מכח הימני':

אבל לדעתי לק"מ דפשיטא דאפי' לא נחזיק בסברא דהימני' ג"כ אין הבעל נאמן טפי משליש והדבר בספק כיון שאין לנו שום הוכחה איזה משניהם אמת וחוששין להחמיר, אך ר"ח דמאמין לשליש לגמרי נתן טעם דהימני' ור"ה דרוצה להאמין בעל לגמרי הוצרך ליתן טעם דיש סברא והוכחה דהאמת עם הבעל מלבד דלית לי' הימני', וז"ב ומיושב קושית התוס' כמו שאבאר בתוס':

שם מתיב ר' אבא וכו'. יש לתמוה כיון דמודה ר"ה היכי דאיכא מיגו כמ"ש בסמוך, א"כ נהי דבאשה דהכא ליכא מיגו כמ"ש התוס' דהיא לא תתרצה לקבל הגט אבל התם פשיטא דיתרצה לקבל אותו הצד המסייע לשליש ומודה ר"ה דשליש נאמן:

ונראה לי דעיקר הקושיא דמשמע להו מדקתני הודאת בעל דין כק' עדים ושליש נאמן משניהם משמע דבא לומר דנאמן כעדים כל כמה דאין עדים מכחישין אותו, ואי מטעם מיגו כל שע"א מעיד שהושלש בידו שוב ליכא מיגו דס"ס ישבע להכחיש העד גם לישנא דשליש נאמן משניהם משמע אפי' אומר שלא כדברי זה ולא כדברי זה רק דרך ממוצע והשתא לית לי' מיגו דהי' מחזיר לאחד מ"מ נאמן ועמ"ש בתו' בד"ה מתיב ר' אבא:

שם תנן וכו' ואמאי ליהימני' לשליש. פירש"י ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד ליהימני' דהא הימני' בעל ובודאי לא נתכוין הרב ז"ל לומר דלא ניבעי עידי אמירה משום דהימני' בעל רק על עידי קבלה קאי ואמירה בלא"ה לא בעי משום מיגו דהיה מסרו לאשה, דע"כ לא כתבו התוס' בד"ה שליש נאמן דהא לאו מיגו הוא דאשה לא תתרצה אבל על עידי אמירה כיון דאשה אומרת שאמרה אי משקרת בודאי תקבל הגט, וכבר כתבתי דלכאורה יש לתמוה באמת על התוס' בזה דס"ל דעידי אמירה בעי לכ"ע ולכאורה נהפוך הוא דאפילו לר"ה לא בעינן עידי אמירה מכח מיגו אלא דס"ל לתוס' דיריאה דהבעל יביא עידי קבלה דלשליש נתן וזה לא ס"ל לרש"י, ולפי זה מה שהוכיחו התוס' מפירש"י דס"ל דשליש נאמן מכח מיגו אינו מוכרח כלל, ומה שפרש"י בסמוך בד"ה מי קא נפיק היינו על עידי אמירה דמהאי טעמא פריך תינח אמרה דבהא לא מהימן רק מכח מיגו אבל קיבל מודה דמכח הימני' הוא וזה שלא פירש לעיל בדברי ר"ח משום מיגו רק אח"כ בד"ה מי קא נפיק, והיינו כמ"ש וז"ב:

איברא יש לתמוה אי ס"ד דמאמירה נמי קשיא לן תיקשי מה מקשה לר"ח הא לר"ה נמי קשה אמירה למה לי דנהי דבעי עידי קבלה דלית לי' הימני' ומיגו ליכא בהא דלא תתרצה אבל עידי אמירה למה בעי ואדרבא אי משקרת באמירה פשיטא דאיכא מיגו ומודה ר"ה דבמיגו נאמנת:

והי' נראה לי לפרש על פי מה שכתב הב"ש באה"ע סי' ק"מ דאם עשה הבעל שליח קבלה ואשה אמרה יזכה לי מהני אפי' לא עשתה אותו האשה כלל, ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא אם הבעל עצמו אמר התקבל גט לאשתי אבל אם השליח אמר לו אשתך אמרה התקבל ונתן לו כמה שאמרה לא מהני יזכה לי כי הבעל לא נתן לו לקבלה רק אם היא אמרה וכיון ששיקר בטל שליחות לקבלה והולכה עקרי' שליח לשליחותי',