תפארת יעקב על גיטין רעח

אומר אמרו דבממון אין לחוש ובגט חיישינן, הרי שאין לדמות גט לממון, ומה שכתבו לחוש לשכירות ולא דמשקרי בלא"ה, דודאי לא היו משקרין בדבר הדומה לשקר במה שאין להם הנאה וכ"ש להעיד שקר בכולי' דבר שעל ידן נגמר הכל, ועל זה כתבו דקמש"ל אחד מן האחרונים דרישא קמש"ל דבשני עדים לא חיישינן דמשקר אפי' בחצי דבר, ומציעתא קמ"ל דלא חיישינן דשני עדים משקרי עבור שכירות אפי' היכא דיש ריעותא דהיכי מתרמי, וסיפא קמש"ל אף לאחד שיש עליו ריעותא דהיכא מיתרמי לא חיישינן שהוא שכיר ואין ראי' מחבירו דמשקר לפי שחבירו אינו מעיד רק חצי דבר ויש כאן שני ריעותות בכל כת באחד מכח חצי דבר והשני דהיכי מיתרמי, רק אי לא הי' מקום לחוש לאחד ג"כ ששכרתו ממילא הי' ראי' מאותו המצטרף גם על אותו המעיד חצי דבר אבל ס"ד באחד חיישינן ששכרתו ומעיד שקר ממילא אין ראי' ממנו על חבירו, ושפיר יש לחוש דגם חבירו משקר מכח חצי דבר דרק תרי לא ישקרו בחצי דבר אבל אחד יש לחוש קמש"ל דלא חיישינן כלל, והדר הקשו לר"ע למה לא יפסלו באמת מטעם גזירת הכתוב דבר ולא חצי דבר, כן נ"ל:

בא"ד וא"ת לר"ע וכו'. ולדעתי אין כאן קושיא כלל, שלא אמרו רק היכי שכל כת מעידה חלק מחלקי העדות כגון בשני חזקה ועידי גניבה וטביחה ושתי שערות דקטן, אבל כאן אי היתה האשה מקבלת הגט בעצמה פשיטא דקודם קבלה אין כאן חלק מחלקי העדות כלל ואפי' אם לא יכירו העדים האשה רק ע"י אחרים פשיטא שלא נחשיב הכרה זו לחצי דבר שאין זה מחלקי העדות כלל א"כ פשיטא דה"ה שליח קבלה שהוא במקום האשה דלא חשיבי עידי אמירה המעידין דשליח זה במקום האשה הוא טפי מעדים המכירין האשה בעצמה וממילא לא הוי חצי דבר ועידי קבלה הוי כולי' דבר:

בא"ד וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן וכו' ואפילו למ"ד בעל נאמן כיון דאם אין שלשתן בעיר וכו'. לא נתבררו לי דבריהם דהא פשיטא דלא פליג ר"ה רק בבעל מכחיש השליש אבל אי אין הבעל מכחיש וכ"ש כשמודה פשיטא דלכ"ע אין צריך עידי קבלה, א"כ מה נפקא מינה בהך פלוגתא אי בעל נאמן או שליש ס"ס לא צריכי עידי אמירה אי לא יכחיש הבעל כלל שמסר לקבלה רק עידי אמירה בעינן לעולם כמ"ש התוס' בסמוך והוי שפיר עידי אמירה כולי' דבר, ואי משום דהיכי דיכחיש הבעל נצטרך עדים הוי חצי דבר א"כ גם למ"ד שליש נאמן אי לא יאמר השליש אח"כ לגירושין לכ"ע צריכה עידי קבלה, ועוד אי לא יחתמו עליו עדים תצטרך עידי קבלה כיון דע"מ כרתי, וע"כ דמ"מ אי יחתמו עליו עדים לא בעי כלל הוי כולי' דבר, א"כ לכ"ע יהא כולי' דבר, דאי לא יהא הכחשה בין בעל לשליש לא תצטרך יותר הוי כולי' דבר:

ובגוף דברי התוס' צ"ע דלא דמי לעידי גניבה וטביחה דאין צריכין זה לזה כלל, אבל הכא אף שאין צריכין שיעידו בב"ד אבל צריכין הם להם כיון דע"מ כרתי, גם צריך לומר דעיקר קושיתם רק על עידי אמירה אבל עידי קבלה כיון שגומרין הוי כולי' דבר, ודוק:

בד"ה בעל אומר לפקדון, הא דלא נקט וכו' משום דלא שייך וכו' אלא כשאומר הבעל לפקדון. דע שרבים נשתבשו בכוונת דברי התוס' והוציאו מכלל דבריהם דס"ל דבבעל אומר להולכה ושליש לקבלה לא פליגי כלל ומודה ר"ה, ודברים אלו בטלים למבין ומדקדק בלשון התוס', חדא מה שכתבו הא דלא נקט וכו' דהא פשיטא דלא מצי למינקט רק אי פליגי בהא ג"כ והרי עיקר פלוגתייהו באם איתא וע"כ דס"ד דשייך א"א א"כ באיזה סברא נסתפקו דס"ד דשייך וכתבו דלא שייך, ועוד דלשון משום מורה דלא באו לחדש הך סברא דלא שייך רק שכתבו ליישב מה דלא נקט משום דלא שייך דאי הוי בעי לחדש הא מילתא דלא שייך הוי להו לומר הא דלא נקט וכו' דלא שייך, וכיון דידוע להו דלא שייך היאך יאמר בעל אומר להולכה ועוד שכתבו דלא שייך וכו' אלא כשהבעל אומר לפקדון, והרי לא על פקדון סובב דבריהם רק על הולכה והוי להו לומר דלא שייך א"א בהולכה ולמה להו להזכיר פקדון דשייך דזה מפורש ומבואר להדיא:

ודבר ברור הוא דכוונת התוס' דהא פשיטא להו דע"כ פליגי בלהולכה ג"כ דנאמן הבעל במיגו דלפקדון, ועל זה כתבו הא דלא נקט בלהולכה משום דסברא דא"א לא שייך רק בפקדון ושאר הטענות אינן מועילין מצד עצמן רק במיגו דלפקדון לכך נקט פלוגתייהו בעיקרא דמילתא שהוא נאמן מכח סברת אם איתא ושאר הטענות מכח טענת לפקדון הן באין:

ודע דלפי מה שאבאר לקמן דהא דבעי ר"ה א"א היינו:

להאמין בעל לגמרי שלא תהא מגורשת כלל אבל ודאי אפי' בלי סברת אי איתא כיון דע"כ לית לי' סברת ר"ח דהימני' דבאיסור אין בידו להאמין, דאי אית לי' דר"ח ממילא לא שייך אי איתא כלל וע"כ דלית לי' אם כן ממילא אפילו היכי דלא שייך אי איתא ואפילו בלי מיגו עכ"פ בספיקא קאי ואין השליש נאמן א"כ פשיטא דפליגי בלהולכה גם כן רק דנקט לפקדון דבהא שייך אי איתא ובעל נאמן לגמרי, והי' אפשר לכוון דבר זה בתוס' כאן ג"כ רק דלא אתי שפיר קצת קושיות התו' לקמן, לכן העיקר כנ"ל:

בד"ה ושליש אומר לגירושין, פי' שאומר שהי' שליח לקבלה. פי' דאי בהולכה יכול לבטלו עדיין, ואף דבטענת לפקדון אינו מבוטל דהוי לישנא דלשעבר, ומבואר לעיל ריש השולח דלישנא דלהבא דוקא בעינן, גם במיגו דהי' מבטל נראה לי דלא מהני דע"כ שאינו יודע לבטל דאל"כ אף עכשיו שאומר אמת לפקדון למה אינו מבטלו ולמה לו הטענות והסיכסוכים מ"מ לא ניחא להו לפרש דמיירי באיש שוגה ופתי שטוען עם שלוחו קודם שנתנו לאשה ואינו נוטלו ממנו או לומר לו בטל הוא רק אומר לפקדון:

אמנם מה שלא פירשו דשליש כבר נתנו לאשה ובעל אומר לפקדון, נראה לי פשוט דבכה"ג לא שייך לומר ושליש אומר לגירושין דאפילו ליתא לשליש כלל ואפילו אומר עכשיו לפקדון מ"מ כיון שמסרו לאשה לגירושין הרי כבר אמר לגירושין ומדקאמר שליש אומר לגירושין ש"מ דלקבלה, וכן דקדקו התוס' פי' שאומר שהי' שליח קבלה דלהולכה לא שייך שאומר לגירושין דהא כבר אמר ואפי' ליכא עדים שנתן לה לגירושין האשה נאמנת במיגו שנתן לה ואפי' הי' השליש אומר עכשיו כמו הבעל לא היה נאמן למ"ד דאין בעל נאמן לפקדון זה נראה לי פשוט, אבל מודים התוס' דכמו כן להולכה שייך הך פלוגתא כמו שכתבו להדי' בדיבור שאחר זה דשליחות הולכה תלי' ג"כ בדר"ה ודר"ח, וכן משמע להדי' בתוס' לקמן בד"ה ולהימני' לשליש, דלולא חשש דמצאו באשפה אפילו אין בידו עכשיו הי' נאמן ע"ש, ועמ"ש שם:

איברא הרב מהרש"א פירש כוונת התוס' דלהולכה לכ"ע בעל נאמן כיון דלא שייך הימני' שכבר מסרו לאשה וכוונתו דלא אמרינן הימני' רק כל אימת שיהא בידו לעשות בו ענין שתתגרש ע"כ של בעל כגון שימסרנו לאשה ושמא תתרצה, אבל אחר שכבר מסרו לאשה והאשה אינה אומרת דמעצמה קבלתו רק משליח שוב לא הוי בידו דכיון שמסר לה בעידי מסירה אי אפשר עוד שתאמר מבעל קבלתי ויצא הדבר מתחת ידו לעשות בו מה שירצה הלכך אינו נאמן עוד כמו אם היה קרוע ביד השליח דלא שייך הימני' אף שהיה בידו למסרו לאשה כשהיה שלם בידו דלא הימני' רק באותו זמן שיהא בידו כך הוא דעת הרב ז"ל, ודבריו תמוהין לכאורה דהא בדיבור שאחר זה מבואר בתוס' להדי' דשליחות הולכה תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח והוא תמוה לכאורה, וכדי להודיעך שלא שגג הרב ז"ל בדבר הזה כלל, גם כדי לבוא אל ביאור דברי התוס' בדיבור שאחר זה ראיתי להאריך בזה אף דבעיקר כוונת התו' נ"ל עיקר כמ"ש מקודם:

והוא שיש לתמוה בתוס' בדיבור שאחר זה שהקשו מאי הועילו בתקנתן שתקנו בפ"נ אכתי יערער לפקדון נתתי והוא תמוה דמאי ענין ח"ל היכי דאמר בפ"נ להך דהכא והרי בגט שאינו מקוים לכ"ע נאמן לומר שהוא מזויף דלא שייך הימני' כלל ובא"י צריך קיום כשהוא מערער ומ"מ בח"ל כיון שכשאינו מערער האמינו לשליח שוב אפילו מערער אינו נאמן, וע"כ צריך לומר דשאני מזוייף דליכא למימר דנימא אי איתא להוכיח שהוא מזויף הא ליתא, דכיון דמדאורייתא אין צריך קיום רק רבנן אצריכו וממילא כשהאמין השליח הוי כעדים שאינו מזויף ולא מהני סברת אי איתא נגד עדים, אבל לפקדון כיון שיש לבעל הוכחה גמורה שהוא לפקדון אין סברא שלא להשגיח בו, ולפי זה היינו דוקא לר"ה אבל לר"ח דלית לי' א"א נהי דלא שייך הימני' מ"מ כיון דלית לי' א"א ממילא לא עדיף טענת פקדון מטענת מזויף כשאינו מקוים ומ"מ כיון דהאמינו לשליח אי אתי בעל מערער לא משגחינן בי' וה"ה לפקדון:

ומעתה דברי מהרש"א נכונים דהכא דר"ח נתן טעם דהימני' שפיר לא מצי מיירי להולכה דבהא לא שייך הימני' אבל ודאי דגם בלהולכה תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח דלר"ה כיון דס"ל אי איתא וכו' ממילא יכול לערער לפקדון אבל לר"ח