תפארת יעקב על גיטין רעו

דהי' בביתה ובפני' נתגרשה ביד השליח, ועוד דאפשר דאחר כך קיבלה ממנו הגט רק אז לא קיבלה וליכא בזיון:

ועוד אני אומר דהך בזיון דבעל שאמרו לעיל אין הכוונה דבזיון הוא שאינה מקבלת בעצמה משלוחו דמה נ"מ ס"ס אינה מקבלת מיד הבעל, תדע דאי קנתה חצר שיתן הגט בתוכו ג"כ נימא דבזיון הוא שאינה מקבלת בעצמה ומה נ"מ חצר או שליח ואיכא מ"ד דחצר מהני אפי' אינה עומדת כלל, א"כ הרי הגירושין בלעדי האשה לגמרי ומ"ש משליח, אלא הכוונה דגנאי הוא לבעל שהיא מתגרשת ע"י שליח ולא ע"י עצמה, ובפני זה שהוא שולח על ידו הגט אינו מתבייש אבל מפני אחר הוא מתבייש ואינו רוצה שידע אחר חוץ זה מבזיונו וכה"ג אמרו לעיל פרק כל הגט באומר כתבו גט דמתבייש שידע אחר שאינו יכול לכתוב וכמו שפירש"י שם [וכ"ש לפי מה שפירשתי שם הוי ממש כהך דהכא ע"ש], והשתא הכא דלא הי' בכאן אמצעי רק שליח זה ס"ל לר"נ דליכא בזיון דבעל והיינו דקאמר דאי איתא לדר"ח דלא חיישינן לחצירה הבא לאחר מיכן ממילא עביד בה עובדא ולא הוי חייש הכא לבזיון אף דאיכא למימר דר"ת מודה לבזיון ולא פליג רק בלא קפיד דס"ל דהכא לא שייך בזיון, כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה דקדמה ושווי':

ועוד נראה לי דכוונת ר"נ דודאי יש לומר דהלכה כרב נגד ר"ח לגמרי כמו שבאמת דעת הרבה פוסקים וע"ז אמר אי הי' מקום לדברי ר"ח ג"כ הוי עביד בכאן עובדא דאיכא תרי ספיקא להקל, חדא דילמא הלכה כר"ח ואי הלכה כרב דילמא טעמו משום בזיון והכא לא שייך בזיון, הכל כנ"ל:

והנה הרשב"א ז"ל כתב דלכך לא קאמר אי איתא לדרב הוי עביד בה עובדא שתתייבם משום דתינח משום בזיון דמדאורייתא בטל גיטא אבל משום חצירה הבא לאחר מיכן אינה מתייבמת, ע"כ ולא ידעתי מאיזה צד פשיטא לי' דמשום בזיון לרב בטל גיטא לגמרי, אטו ידעינן בבירור דקפיד בעל והרי היכי דלא קפיד לא חיישינן כלל רק היכי דלא ידעינן חיישינן דילמא קפיד אבל מנין לנו לומר דבטל גיטא דודאי קפיד, וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהכא לא שייך בזיון כלל רק כל השקלא וטריא לחוש לחהל"מ א"כ ודאי דלעולם לא שייך להתיר להתייבם, מיהו בקושיא ראשונה יש לומר דכיון דיש ספק בגירושין לא מהני כלום דלא עשאו שליח לגרש ספק גירושין, וכמו שאנו עתידין לבאר לקמן פרק המגרש גבי שנים ששלחו ב' גיטין ע"ש:

ולענין פסק הלכה הביאו הרשב"א ז"ל מה שכתב הרמב"ן ז"ל לדחות ראיית הרי"ף דהך דר' יצחק בקדמה ושווי' ולא קפיד בעל דליכא למיחש לדרב כלל וע"ז השיב הרשב"א ז"ל דכה"ג אין ספק דלא חזרה שליחות כיון דמעולם לא הי' שליחות הראוי לחזור והביא ראי' מהך דלעיל ספ"ב ע"ש, והנה בעיקר דברי הרשב"א יש לתמוה הרבה ולא אאריך בזה כי כבר כתבתי ליישב דעתו לעיל ספ"ב, גם לפי מה שכתבתי לעיל לפרש סברא דחצירה הבא לאחר מיכן מיושבין דבריו ג"כ כמש"ל, אך אני תמה על ראייתו דשם פירש"י להדיא דנעשה בעל דבר וכאן פירש דנעשה שליח לאחרים והתוס' הקשו עליו שם שהוא סותר עצמו, ובאמת לא קשה מידי דהתם כשנעשה בעל דבר ודאי לא חזרה אבל כאן דלא נעשה רק שליח הוי ספק, וכבר כתבתי לעיל פ"ב דלפירש"י הללו מיושבין שם קושיות התוס' אח"כ, גם מה שהניחו התוס' אמנם בעיקר דחיית הרמב"ן ז"ל יש לדון דלא הוזכר כלל ברי"ף הך עובדא דר"י ולא מזה הביא ראי' רק ממה שנסתפקו ר"א ורחב"א מוכח זה דלא נסתפקו רק בשליחות החוזרת ואינהו קאי אהך עובדא דשייך בה לחוש לדרב דהא קאמר אם איתא לדרב חנינא רק הרשב"א ז"ל הוסיף מדילי' הך עובדא בתוך ראיית הרי"ף ז"ל ואולי כוונתם דע"כ עיקר ראיית הרי"ף מזה דמעיקרא אפשר לומר דבאמת מספקא להו ג"כ בדרב ור"ח רק דס"ד דודאי לא חזרה, א"כ לכ"ע מתייבמת מכח לא חזרה שליחות וזה שהשיב רחב"א חולצת דלר"א היתה מתייבמת מכח לא חזרה, אם כן אפי' הוי מספקא להו בדרב ור"ח הוצרכו להסתפק גם בזה וע"כ דראייתם מהך דר"י כיון דמייתי עלה דר' יצחק דקאי שליחות החוזרת בספיקא וקשה מנא לן דילמא להא לא חיישינן רק דחייש לדרב, ועל זה השיב הרמב"ן ז"ל דהתם הי' המעשה דלא הי' מקום לחוש לדרב כלל, אבל באמת גם זה לק"מ דאכתי שפיר הביאו ראי' מדהביא הך דר"י דקאי בספיקא ש"מ דלא חיישינן לדרב כלל, דבמה נפשך אי הוי העובדא באופן דאיכא למיחש לדרב מנא לן דחייש לשליחות החוזרת דלמא לדרב חייש ואי באופן דליכא למיחש לדרב קשה דילמא היכי דאיכא למיחש לדרב ג"כ דאיכא תרתי חדא משום בזיון וחדא משום שליחות החוזרת בהא מתייבמת ג"כ כרב אמי רק ר' יצחק דלא הי' לו לחוש רק לשליחות החוזרת בלבד סובר דחולצת וע"כ דלא חיישינן לדרב כלל. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דהכא לא שייך בזיון כלל, שפיר יש לומר דהלכה כרב ומשום בזיון חיישינן רק הכא לא שייך בזיון:

בתוס' בד"ה דקדמה ושווי', הוי מצי למימר וכו'. ולדעתי לק"מ בלא"ה דודאי הך ואיבעית אימא לאו אמוראי נינהו רק הש"ס עצמו ממציא שני הטעמים דיש לומר כך ויש לומר כך ויש לחוש לשניהם ג"כ והשתא ע"כ צריך להמציא בכל טעם מה שיש להקל לפי טעם זה דמהאי טעמא הוצרך לאידך להחמיר כאידך והא ודאי ידעו הך נפקותא דלא קפיד בעל דבפירוש הוזכר לעיל ספ"ב באשה שהביאה גיטא רק דמ"מ הוי סגי בהך טעמא דחהל"מ דהוא להחמיר אפילו לא קפיד ומה צורך לטעם בזיון, ואהא קאמר דקדמה ושווי' דליכא משום חצירה הבא לאחר מיכן ומ"מ משום בזיון איכא לכך נאמרו שניהם להחמיר בלא קפיד בלי קדמה ושווי' ובקדמה ושווי' בקפיד:

ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב"א ז"ל דלימא נ"מ הא דאורייתא הא דרבנן, וכבר כתבתי לעיל מה שיש לתמוה עליו במה שתירץ דבזיון ג"כ דרבנן תיקשי לי' מהך דפרק כל הגט דלימא נ"מ מילי דאורייתא ובזיון דרבנן, [ודוחק לחלק בין בזיון דהתם להכא וכ"ש לפי מה שכתבתי שם], ותירוץ השני דה"ה דהוי מצי לומר הך וחדא נקט כמו דלא קאמר דלא קפיד, גם כן תמוה דהך נפקותא הוא בלי מציאות אופנים ולמה לי' להמציא מציאות, ולהנ"ל ניחא דהש"ס גילה לן בזה דדעתן להחמיר כב' הטעמים ביחד (ונ"מ דיש לומר דר"ח לא פליג רק היכי דלא קפיד, וכמו דלהך לישנא דבזיון רב לא מיירי בכל גווני כמו כן להך לישנא דחהל"מ ר"ח לא מיירי בכל גווני רק כלפי שאמר רב אין אשה עושה כלל, קאמר איהו דעושה כמ"ש לעיל בגמ' בד"ה א"א ע"ש], ודבר זה נשמע ממה שאמר נ"מ בקדמה ושווי' ולא בלא קפיד בעל ש"מ דידע דבלא קפיד לא שייך בזיון רק שרצה להמציא נפקותא דלא סגי בטעמא דחהל"מ בלבד בקדמה שווי' דבהא בזיון איכא וחהל"מ ליכא, אבל אי הוי אמר הך טעם דאורייתא ודרבנן הוי ס"ד דתרווייהו ודאי לא אמרינן ומה שלא אמר היכא דלא קפיד דלמה לו לומר נפקותא במציאות אופנים כיון דאיכא נפקותא בפשיטות בכל גווני, אבל השתא דנקט קדמה ושווי' שפיר מוכח מדלא נקט נ"מ בלא קפיד דנתכוין להחמיר בכל גווני כפי חומרת ב' הטעמים ודוק:

בגמרא מי קאמר כתבו ואנחוה בכיסייכו וכו'. מלשון זה משמע דלאו דוקא שנאבד באונס אלא אפילו אבדוהו בידים יכולין לכתוב אחר, ולא עוד אפי' ישנו בידם גט כשר והניחוהו בכיסם יכולין לכתוב אחר וליתן לה והראשון יהא מונח אצלם ולא אמרינן דלא עשאן שלוחים רק על דבר המצוי שאי הי' נאבד מידו הי' כותב אחר כמו כן הרשה לעדים לכתוב אחר אבל כשישנו בידם דאי הי' בידו לא הי' כותב אחר רק הי' נותן זה לא עשאן שלוחים לכתוב אחר, וצ"ל דמ"מ כיון שעשאן שלוחים לכתוב גט וליתן לידה כל כמה שלא נתנו לה לא נגמר שליחותם ויכולין לכתוב אחר אפי' ראשון ישנו בכיסם, אמנם נראה לי דאי איבדוהו בידים לגט כשר אינן יכולין לכתוב מטעמא אחרינא דעקרוהו לשליחותם כמו בשליח הבאה שאמר לקבלה והא גרע, והא דלא קאמר ר"נ אופן דאין יכולין באיבדו בידים דהא לאו מטעם עשו שליחותן אתינן עלה רק מכח עקירת שליחות, ועמ"ש בתוס':

שם כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים. מלשון זה נראה לי דלרבא דקאמר מי קאמר כתבו חספא ולדידי' באבד אין כותבין אחר כמו כן בכתבו גט כשר ונתנוהו לה והית' הנתינה שלא כדין באופן שצריך לחזור וליתן לא מהני לרבא דדוקא חספא לא עשו שליחותן אבל בכתבו גט כשר אף שהיתה הנתינה שלא כדין אין יכולין לחזור וליתן כיון דלאו חספא הבו לה אבל לר"נ אפי' כתבו גט כשר גמור ונפסל בנתינה באופן שצריך ליתנו שנית ג"כ יכולין ליתנו שנית אף דלא הניחו בכיסם רק נתנוהו לה מ"מ כל שלא נתגרשה בגט זה עדיין לא עשו שליחותן והיינו דמסיק כותבין ונותנין אפי'