תפארת יעקב על גיטין רעה

דלא שייך זה רק שתעשה חצר של אחרים שליח קבלה דיחשבו דהחצר שליח הבעל והיא תקנה אותו ויהא עבורה לקבלה ואי משום דלא ניחא לי' לומר הא משום דלא ברירא להו הא מילתא דלא חזרה דלקמן מספקא לן בהא מ"מ לא מבעיא לפי דעת הרשב"א ז"ל דהיכי דמעיקרא לא הוי שליחות הראוי לחזור לית בה ספיקא א"כ היכי קאמר נ"מ בקדמה ושוי' הא בהא הוי ודאי לא חזרה ואכתי איכא משום לא חזרה בלי ספק כלל, ועוד דאפי' אי נימא דלא כהרשב"א בהא רק לעולם לא חזרה הוי ספק מ"מ אכתי למה לי' לומר נ"מ בקדמה ושווי' דמ"מ אכתי יש ספק לגזור משום לא חזרה עכ"פ הוי לי' לומר נ"מ בלא קפיד דבהא ודאי איכא נפקותא ברירא:

גם בעיקר הך גזירה דחהל"מ אני תמה דאפי' תימא דחצר דומיא דשליח הוא מ"מ כהך דהכא הוי ממש כמי שקנתה החצר קודם שהגיע הגט לחצר דבשעה שעשתה שליח קבלה שלה לא הי' בידו שום גט ומאיזה צד נימא להכשיר היכי דהגיע הגט לחצר קודם שקנתה החצר, וקשה מאד לומר לגזור בשני שלוחים אטו אחד דהיינו שתעשה אותו השליח של הבעל שליח קבלה ובשליח אחד משום חצר כה"ג דהוי גזירה לגזירה, ועוד דבגוף הדבר יש לתמוה מה ענין החצר לשליחות וכי חצר שליח הולכה הוא והלא אי קיבלה גט מחצר הבעל אינו כלום דהוי טלי גיטך מעל הקרקע וא"כ נימא שלא יועיל וסש שליחות הולכה שמא יתן לה בחצירו ותקבל מחצירו וע"כ דשאני שליח הולכה שנותן לידה משא"כ חצירו היא מקבלת מחצירו א"כ הכא ג"כ בב' שלוחים הרי הראשון נותן לשני ולא דמי לחצר ואם באנו לגזור היכי דעושה מעשה להיכי שאינו עושה א"כ נגזור בכל שליח הולכה אטו חצר שתקבל מחצר של בעל, ועוד דעכ"פ פשיטא שיש לגזור היכי דהוא מקנה לה חצירו והגט בתוכו דבהא מהני ודאי כדאמר רבא לעיל פ"ב א"כ נגזור משום חצר של אחרים דג"כ נימא דמהני וכללא הוא דלא יועיל חצר דידי' שנעשה דידה משום חהל"מ דכיון דגזרינן בשליחות אטו חצר כ"ש שיש לגזור בחצר בעצמו כה"ג, ויודע אני שיש מקום לדחוק מאד גם בזה וכל זה רחוק בעיני:

ומה שנראה לי בכוונת רש"י ז"ל ובפי' הסוגיא, הוא לפי מה שנסתפק הטור ריש סי' ק"מ בשליח קבלה אי מהני נתינה לחצירו כמו לחצר האשה כיון דהוא כמותה, ומעתה כמו כן בשליח הולכה יש ספק אי יכול למסור הגט לאשה באופן שיקנה לה חצירו שהגט מונח בו כיון דהוי כמו בעל כשם שהוא יכול ליתן לה באופן זה כדלעיל פ"ב כמו כן שלוחו:

ואומר אני דמאי דמספקא לי' להטור ז"ל ומאי דפשיטא לי' להרב ב"י שם דמהני עד שתמה על הטור מה מקום ספק יש בזה, אבל לדעתי אין ספק דכה"ג ודאי לא מהני בין בשליח קבלה בין בשליח הולכה עד שאני תמה מה מקום ספק יש בזה שיועיל כה"ג כמו שאבאר:

והוא דדבר ברור הוא שלא אמרו חצירו כידו או כשלוחו רק כיד בעל החצר האמיתי שהוא שלו ממש, אבל בשליח של אחר דמעשיו אינן מועילין רק מצד שהוא כמות משלחו וכל שהוא עושה הוי כאלו המשלח עושה בעצמו, והשתא אי אפשר שיעשה רק בגופו דהגוף נעשה כמות משלחו לענין זה אבל לא שייך לומר דהגוף וחצרותיו ונכסיו כולן נעשו כמות המשלח שלא שמענו שליח רק אדם ולא חצר של אחר, רק לבעל החצר עצמו גזה"כ הוא דהחצר שלוחו או ידו לענין הנוגע לבעל החצר בעצמו לזכות לו, אבל לא שיהיו שלוחים או ידות לאיש אחר, והשתא אי הי' המשלח עצמו נותנן בחצר של אחר והוא תקנה החצר לא יועיל, והיאך יועיל הקנאת השליח טפי מהמשלח, וכללו של דבר דלא שייך שליחות רק לגוף השליח:

לא לנכסיו ואין הנכסים בגדר שליחות ולא ידות לאיש אחר רק לבעליהם בלבד, ומעתה בין שליח הולכה בין שליח קבלה לא מהני להקנות מתורת חצר ולא לקנות ובשליח הולכה הוי ממש חצירה הבא לאחר מיכן, רק אי יעשה שליח להקנות חצר הבעל שהגט בו מהני, וכ"ז ברור לפע"ד אין בזה ספק:

ומעתה אתי שפיר הך גזירה דהכא דעיקר החשש שלא יטעו לומר דשליח הולכה ג"כ יכול לגרש ע"י שתקנה האשה החצר שהגט מונח בו ותתגרש מכח גיטה וחצירה באין כאחד וכמו שחשבו הטור וב"י באמת לומר כן, ובאמת הוי חצירה הבאה לאחר מיכן, וכדי להרחיק זה הדעת אמרו שאחר שנעשה שליח הולכה לא תפעול האשה שום פעולה לגירושין רק השליח יתן כדרכו לידה או לחצירה ואפי' קנתה חצר אח"כ לא איכפת לן, דקניית החצר אינו פעולה לגירושין כי בלי הגירושין נעשה החצר ידה מכח שהוא שלה, אבל לעשות אמצעי בינה לבין השליח בגוף הגירושין לא מהני רק קודם שנעשה שליח הולכה דאז השליח הולכה עושה כדרכו בלי שום פעולה שלה אבל אחר שנעשה שליח לא תעשה היא שום פעולה שיהא אמצעי בגירושין רק לקבל בידה דוקא או שיתן לחצירה ממש שקנתה מקודם והוא יתנו לחצירה אבל כל שתעשה אמצעי בגוף הגירושין כגון שליח קבלה דהוא אמצעי לגירושין לא מהני ומעתה ממילא אפי' יטעו דחצר של שליח הוי ג"כ שליח הבעל או יד הבעל כמו השליח בעצמו מ"מ כללא הוא שאינה מקבלת משליח ע"י אמצעי רק בידה, וכיון דשליח קבלה שלה לא מהני פשיטא שלא יטעו דהקנאת חצר מהני דהקנאה זו היא פעולה בגוף הגירושין כיון דבזה היא מתגרשת [משא"כ בקנתה מכבר] ולא מהני טפי משליח קבלה שלה, אבל אי יועיל שליח קבלה שלה ממילא יטעו דמועיל הקנאת החצר של שליח ובאמת הא לא מהני מטעם דאין חצירו של שליח נעשה חצירו של בעל, כנ"ל:

והשתא ניחא דלא שייך הכא כלל לחוש משום לא חזרה שליחות דזהו בשליח אחד ולא בב' שלוחים ולא גזרינן כלל שליח אחד אטו ב' רק משום חהל"מ שייך בב' שלוחים דהתם ג"כ שליח הולכה הוי שליח אחד והחצר שליח הב' או יד שלה והגירושין נעשים ע"י קניית החצר ממש כי בקניית החצר מתגרשת הילכך פסלו כל אמצעי בינה לבין שליח הולכה כל שתעשה האמצעי אחר שנעשה שליח אבל קדמה ושווי' לא איכפת לן דאי קנתה חצר משליח ואח"כ נעשה שליח ונתן בחצר ודאי מהני, רק אחר שליחותו לא תעשה היא שום אמצעי לפעול בגוף הגירושין, וז"ב לפע"ד ויתר הדברים בענין זה בדברי בעל העיטור התמוהין בזה כבר הארכתי לעיל ספ"ב ובא"הע סימן ק"מ ע"ש:

שם מאי בינייהו כו'. הרשב"א ז"ל נסתפק אי בזיון דבעל מדאורייתא הוא או דרבנן מדלא קאמר נ"מ הא דאוריי' הא דרבנן, ולדידי צ"ע דאי נימא דרבנן הוא תיקשי לעיל דף כ"ט ע"א דביקשו לאשכוחי נ"מ בין מילי לבזיון דבעל והוי לי' לומר משום בזיון דרבנן ומילי דאורייתא וא"כ מהתם מוכח דבזיון דאורייתא ומה נפשך קשיא, גם מה שכתב עוד דה"ה דהוי מצי לומר הכי וחדא נקט כמו דהוי מצי לומר נפקותא היכי דלא קפיד בעל, וכל זה אצלי מן התימה דבשלמא אי באנו להקשות דלימא נפקותא במציאות אופנים שפיר י"ל דחדא נקט אבל הך נפקותא דדאורייתא ודרבנן אין אנו צריכין לחדש בה דבר רק בכל אופן הוי הך נפקותא ולאיזה צורך ממציא מציאות דקדמה ושווי' כיון דאיכא נפקותא לפנינו בלא קדמה ושווי' רק כמות שנחלקו בכל אופן, ועמ"ש בתוס' בד"ה דקדמה ושווי', ליישב קושית הרשב"א ז"ל עם קושית התו':

שם א"א לדר"ח עבדית בה עובדא. פירש"י ולא חיישינן לחהל"מ ולשון זה קשה להולמו וכבר נתקשה בו הרשב"א ז"ל דפשיטא דעביד בה עובדא דהא ר"ח ס"ל דיכולה לעשות שליח קבלה ולא חייש כלל ובאמת פירש"י נכון מאד דודאי יש מקום לומר דע"כ לא פליג ר"ח לעיל רק לפי שהם ב' שלוחים ולכך לא חייש דתעשה שליח חצר של אחר שהגט מונח בו דכאן עדיין לא בא הגט ליד שליח קבלה שלה רק לגזור ב' שלוחים אטו אחד [או כמו שכתבתי לעיל] הא לא ס"ל אבל כאן דכבר הי' הגט ביד השליח והיא עשתה אותו שליח קבלה שפיר יש לחוש לחצירה הבא לאחר מיכן, וע"ז קאמר דאי איתא לדר"ח הוי עביד בה עובדא ולא הוי חייש לחהל"מ אפי' כה"ג דהכא דכיון דלא שמענו לר"ח דגזיר בהא לא חיישינן כיון דאינו רק גזירה, וז"ב:

אמנם לדעתי נראה לי לפרש בפשיטות טפי והוא דודאי הנך תרתי טעמי דלעיל ודאי לאו פלוגתא נינהו רק הש"ס בעצמו מסתפק בהו, ובודאי איכא למימר דחיישינן לתרווייהו ולתרתי חייש רב, והשתא כמו דלהך טעם משום בזיון דבעל ע"כ לאו בכל גווני מיירי רק היכי. דלא קפיד בעל כמו כן לאידך טעמא דיש לחוש גם משום חהל"מ ממילא יש לומר דר"ח דפליג עלי' דוקא היכי דלא קפיד בעל דלחשש חהל"מ לא חייש אבל היכי דקפיד בעל דאיכא משום בזיון מודה דחיישינן לקפידא דבעל דלאו משום גזירה היא רק מדינא, והיינו דקאמר ר"נ אם איתא לדר"ח הוי עביד בה עובדא וקמש"ל דהכא אין לחוש לבזיון דבעל, והטעם חדא כיון דהיא באמת רצתה לקבלו רק הואיל וקא לישה לא הי' לה ידים לקבלו בכהאי גוונא ליכא בזיון בפרט