תפארת יעקב על גיטין רעד

אמרינן הולך כאומר שלא יזכה רק שאינו כאומר זכי ולא גרע משתיקה דמהני:

איברא בין לדברי התוס' בין להנ"ל יש לתמוה בהא דאמר אבל אי אמר אי אפשי שתקבל אלא הולך ותן לה וקשה כיון שביטל שליחות דידה הרי הולך לאו כזכי והוי לי' לומר אפי' אמר התקבל וזכי מ"מ כיון שביטל שליחות דידה לא מהני שליחות לקבלה דידי' כמ"ש הר"ן במשנה:

לכן נראה לפע"ד דבר חדש דאף דאמרינן דהתקבל דידי' הולך הוא והוי גט כשיגיע לידה עכ"פ היינו דוקא בהתקבל דידי' בלבד בלי הקדמת התקבל דידה אבל אי הקדימה היא התקבל והוא השיב שאין רצונו בשלה רק בהתקבל דידי' הך התקבל ודאי לקבלה הוא דבשלמא בהתקבל גרידא משכחת לה שתתגרש לקבלה כגון אי עשתה שליח קבלה קודם או אח"כ כפי דעת הב"ש סי' ק"מ, ושפיר יש לומר דקאמר התקבל ומ"מ מכח אדם יודע וכו' אמרינן דנתכוין שאי לא יהא לקבלה יהא להולכה אבל כשאמר אי אפשי שתקבל לה דתפס לשון קבלה דידה קבלה ממש והיאך נימא דקבלה שלו הולכה הוא וע"כ דבאמת טעה וחשב דהוא יכול לעשות שליח קבלה מפתו ואינו לא שליח קבלה ולא הולכה, והשתא ברייתא דקתני באי אפשי דיכול לחזור אבל גיטא מיהו הוי היינו דוקא בהולך דכיון דאמר אי אפשי לאו כזכי הוא כדברי התוס' הנ"ל או כמו שכתבתי, וכיון דלאו כזכי הוא הוי שליח הולכה, אבל אי יאמר אי אפשי שתקבל רק התקבל או זכי בודאי לשליח קבלה שלו נתכוון כנ"ל ולא הוי שליח כלל, והיינו דקאמר אי אפשי אתי לאשמועינן דבהא לת"ק דהולך דעלמא כזכי הוי לשון קבלה ממש א"כ אינו שליח כלל כנ"ל ולרבי דרק מכח התקבל דידה הוי כזכי כל שאמר אי אפשי לישנא דהולכה הוא ויכול לחזור אבל גיטא מיהו הוי ובזה אתי שפיר טפי הך איבעית אימא דקמש"ל רבי היינו ת"ק ולא נתבאר מקמ"ל רק הכוונה דמודה ת"ק דהולך לאו כזכי מצד עצמו רק מכח התקבל דאשה ובאי אפשי ממילא הוי גט רק יכול לחזור בו:

וכל זה הוא לכאורה דלא כהר"ן במשנה דפי' הך לפיכך היינו אף שחידש לקבלה מצידו כיון שביטל שלה לא מהני, ובמתניתין קתני דיכול לחזור ש"מ דגיטא מיהו הוי אפי' אמר בלסון קבלה, אבל באמת אין צורך לזה כלל ואדרבא לפי דבריו הוי להו להקשות בש"ס למידק מינה דהולך כזכי כיון דהא אתי לאשמועינן דלא מהני שליחות קבלה דידי' ולמה להו למידק מדיוקא, ולהנ"ל ניחא דודאי טעמא דמתניתין דבאי אפשי הולך או הילך דידי' לאו כזכי הוא כלל והיינו דדייק דבלי אי אפשי הוי הולך כזכי ודחי בהילך ובהא מחלקינן בין אמר אי אפשי ללא אמר אבל הולך בלי אי אפשי לא הוי כזכי כנ"ל:

ע"ב בגמרא מאי לאו בהילך. הא דלא מקשה מרישא גופא כדמקשה לעיל טעמא דלא שויתי' וכו' מאי לאו בהילך ור"נ ואי משום דאיכא לדחויי' כדדחינן לעיל התקבל איצטריך לי' א"כ בהא נמי איכא לדחויי' כדדחי לעיל לא אקבלה ולא קאי כלל אהולך דרישא:

ונראה דמרישא לא מצי למידק דע"כ או דהתקבל איצטריך לי' או הולך ורבי דהילך לא שייך רק כשמשיב על דברי האשה לא שיאמר הילך מעצמו ואם יאמר כן אינו רק כהולך אבל מסיפא מקשה שפיר דאף דדחינן לעיל לא אקבלה היינו לס"ד דיש לומר הולך לאו כזכי אף דמיירי בהולך אבל כיון דמסקינן לעיל דע"כ במתניתין כזכי רק דתנו הילך ניחא לי' טפי לומר דבהילך מיירי ואתיא ככ"ע מדנימא בהולך ורבי דוקא, ועמ"ש בסמוך:

שם טעמא דאמר אי אפשי וכו' מאי לאו בהילך וכו' נראה לי דמקשה הכי אף דכבר דחי מעיקרא לא בהולך ורבי גם מה ס"ד להגיה במשנה ולמיפשט בעיין ואדרבא לעיל דחינן דילמא בהילך:

ונראה לי דהכי מקשה דס"ד דהך לפיכך דמתניתין הכוונה כמו שכתב הר"ן במשנה דקמש"ל דלא נימא דלא רצה שיהא שליח קבלה מצידה רק מצידו וכיון דמחזרת להתגרש שהרי עשתה שליח קבלה סגי בהכי קמש"ל כיון שביטל שליחות קבלה דידה שמא חזרה בה [וצ"ל בכוונתו דאי לא הוי תני כך הוי ס"ד כך אבל השתא אמרינן דלהולכה נתכווין דאי לקבלה לא תהא מגורשת כלל כמו לעיל לס"ד דאדיבורא דידי' סמיך], והשתא לפי זה ע"כ בהילך מיירי דהוי כזכי דאי בהולך הא הולך לרבי אינו כזכי רק מכח התקבל דידה אבל בעלמא הא ס"ל לי' לרבי ספ"ק דלאו נזכי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבי א"כ כשיאמר אי אפשי הרי הולך דידי' לאו כזכי א"כ היאך קאמר לפיכך לאשמועינן דלא מהני שליחות קבלה דידי' אפילו מחזרת להתגרש דהא ליכא כאן שליחות קבלה דידי' כלל וע"כ דבהילך מיירי וס"ד דקאמר אי אפשי בשליחות קבלה שלה רק מצידי יהא לקבלה ואני מסכים למה שאמרה רק יהא מצידי ואהא דחי לא בהולך ורבי ולא בא התנא לאשמועינן דאפילו עשה שליח קבלה מצידו לא מהני רק הא קמש"ל דוקא באי אפשי יכול לחזור אבל בלי אפשי הולך נזכי כרבי וכן פירש"י במשנה והר"ן כתב עליו שאין הלשון נוח בכך ובזה מחולקין המקשה והדוחה דהמקשה ס"ד כדברי הר"ן והדוחה דחה כפירש"י, כנ"ל:

שם התם ספק ממונא לקולא. תמוה לי דהא ידע דטעמא דרב דמספ"ל כמו שהקשה למימרא דמספקא לי' לרב א"כ ע"כ דמשמע לי' דהך אינו חוזר אינו מחמת ספק כלל ומאי משני ספק ממונא ובמה נחלקו ועוד למה חשיב זה מוציא דהא השליח תופס בחזקת שניהם ואדרבא הראשון מרא קמא הוא ובפקדון ניחא קצת ולא במלוה:

ונראה לי דהכוונה כיון דספיקא הוא א"כ לא ימלט שיפסיד ע"י מאמרו הולך כי לא יוכל להוציא לגמרי כיון שאינו ברשותו וזה תופס בחזקת שניהם א"כ מסתמא היתה כוונתו זכי כי אי הי' כוונתו שלא יזכה הי' אומר בלשון ודאי לא בספק דהא יפסיד ע"י זה, אבל בגט כיון דספק איסור הוא לא חש לבאר דמה נפקא מינה אי תצטרך גט אחר מספק או בודאי:

והנה הר"ן כתב לחלק בין שיחרור לגט ומתנה משום דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא, ע"כ, והוא תמוה דמה בכך דאי כוונתו דבשביל זה הוי זכות הא אין לך זכות גדול ממתנה ולא הוי כזכי ואי כוונתו דבשביל זה הוי כמו מלוה ופקדון א"כ תינח בנותן לו דמי עצמו אבל במתניתין בודאי אפילו במשחרר בכדי מיירי ואטו בשביל דהרבה פעמים נותן דמים יהא דומה לחוב אפי' במשחרר בכדי שנאמר תן כזכי ולפי מה שכתבתי לעיל הי' מקום לפרש דברי הר"ן הנ"ל על דרך זה אמנם הפי' הנכון הוא דודאי כיון דחזינן דפקדון ומלוה הולך נזכי משום שכל שלא הפסיד הדבר מרשותו לגמרי רק מקבל תמורתו או שכבר קיבל בודאי לא איכפת לי' במתינות רק כזכי קאמר, והשתא ניחזי אי הי' מוכר לאחר איזה דבר ע"י שליח הי' בדין שלא יוכל לחזור דכזכי קאמר כיון דקא שקיל דמי רק במכר לא שייך זה דכל שמבקש תמורתו אין זה זכות לחבירו, והשתא זהו בעלמא דבלי דמי עביד במתינות כמ"ש הרמב"ן ובדמי אין זה זכות לחבירו כלל אבל הכא בעבד כיון דרוב פעמים נותן דמי עצמו ויוצא אף בדמי הוי זכות לעבד וכיון דבדמי ג"כ הוי זכות א"כ ממילא בששיחררו ואמר תן גט זה לעבדי נהי דלא פי' דמי כלל אבל מ"מ הי' דעתו שלא ישחררנו בלי דמי אבל בדמי בודאי לא עביד במתינות הילכך עכ"פ אינו יכול לחזור בו מהשיחרור דזכות הוא לעבד שיצא עכ"פ בדמים ובודאי יש לומר דלא אסיק אדעתי' כלל מדמים וממילא לא הוי שיחרור כלל רק כיון דרוב פעמים נותן דמים ויוצא ממילא אסיק אדעתי' גם מדמי ואפי' אי עביד במתינות היינו אי לשחרר בלי דמי או בדמי אבל לקבל דמים לא עביד במתינות ושפיר אינו יכול לחזור בו מהשיחרור עכ"פ דבדמים משוחרר הוא ודאי, כנ"ל:

ולענין עיקר דברי הפוסקים מה שהקשו אהך דרב דהכא ממה דאסיק אביי ריש פרק השולח דהולך לאו כזכי, לדעתי דבריהם תמוהין מאוד כמ"ש לעיל והוכחתי דעיקר דברי אביי רק לענין ביטול השליחות הוא באיזה לשונות מועיל הביטול וקאמר דהני לישני דביטול המועילין לבטל הגט מועילין לבטל המתנה ואף דמתנה זכות הוא ואינו יכול לחזור כלל נ"מ להולך לאו כזכי וזה מבואר ומפורש התם בראיות ברורות ואיני יודע מה הגיע אליהם לפרש דברי אביי באופן אחר דפשיטא שלא יתפרשו רק כמו שכתבתי ע"ש, ונראה לי עוד דאי הי' מפרש בשעת עשיית השליח שלא תהא מתנה עד שתגיע לידו אפשר שהי' מועיל לשון גריע ג"כ לבטלה כיון שגילה דעתו בפירוש דרוצה לבטלה אבל בהולך כיון דאינו מפורש רק שלא פירש זכי לכך בעינן לביטול השליחות לשון גמור המועיל בגט, וזה ברור שם משום חהל"מ. קשיא לי למה לי האי טעמא תיפוק לי' דיש לגזור משום לא חזרה שליחות אצל הבעל ושמא תעשה אותו השליח בעצמו שליח קבלה וליכא למימר דלא גזרינן שני שלוחים אטו אחד א"כ גם משום חהל"מ ליכא למיגזור