תפארת יעקב על גיטין כז

לומר רק לגזור אינו יכול לאו משום יכול רק בהא גופא שמא יחזור לקלקולו בזה אמרינן כיון דלא שכיח לא גזרו, ושלא תחלוק וגזירה שמא יחזור תרי מילי נינהו, דשלא תחלוק הכוונה כיון דבאותו הזמן צריך שליח אחר לומר לא חילקו בין שליח לשליח אבל אחר שלמדו משום לשמה כלהו שלוחים אינם צריכין וליכא שלא תחלוק רק גזירה אטו זמן אחר שאז יצטרכו כלהו אבל אין אנו מחלקין בין שליח לשליח ובהא אמרינן בשכיח גזרו ובלא שכיח לא גזרו:

בד"ה אי הכי בעל נמי וכו' עמהרש"א. וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי בענין זה בפשיטות ולק"מ ומה שפירשו התוס' בהך מינקט נקט לי' בידי' הוא דחוק ויש לפרש ענין זה ברוויחא טפי אלא שאין להאריך, כי כבר הוכחתי בגמרא ועוד אבאר לקמן בד"ה טעמא מאי עיקר הכוונה בענין זה שלא נאמרו דברים הללו רק אחר שלמדו ומשום גזירה אבל קודם שלמדו אנן הוא דחיישינן, ע"ש שהארכתי:

בד"ה שלא תחלוק פי' בשליחות דחד. גם בזה דבריהם דחוקין ועיקר הכוונה כמו שפירשתי לעיל בהך שלא תחלוק בשליחות דלעיל ע"ש וכמו כן הכוונה כאן:

בד"ה בי תרי דמייתי גיטא וכו' ולמאי דחשיב לי' וכו'. דבריהם צ"ע דאי יוצא מתחת ידי ע"ח אין צריך לומר כלל אחר שלמדו וביוצא מתחת יד עד כתיבה צריכין לומר בפנינו משום גזירה דלא מיקרי בי תרי דמייתי גיטא דלאו אינהו הביאו רק עד כתיבה, והתם הכוונה דלאו דוקא ביוצא מתחת יד עד כתיבה דחשיב כשנים על זה ועל זה רק אפילו מתחת ידי ע"ח כשר משום דבי תרי אין צריכין לומר. ובאמת אין צריך אמירה כלל רק אמירה דנקט משום יוצא מתחת יד עד כתיבה דבהא ודאי צריך ולאפוקי דלא נימא דביוצא מתחת ידי ע"ח דליכא שנים על זה ועל זה אפילו אומרים לא מהני קמש"ל דבהא פשיטא דכשר אפי' בלי אמירה כלל:

בד"ה כשניסת והא דתניא וכו'. הא דלא פירשו כן בגוף הברייתא דקתני אם נתקיים בחותמיו כשר ואי לאו פסול ולקמן קתני הולד ממזר וע"כ דהתם בלא נתקיים ואי משום דהתם ר"מ והכא רבנן א"כ השתא לק"מ ג"כ, וצ"ל דבברייתא גופא בלא"ה לא קשיא דלרבא דמפרש משום קיום פשיטא דקיום עדיף מבפני נכתב ונחתם א"כ פשיטא דהך ברייתא דלקמן בלא נתקיים דקיום עדיף מבפני נכתב ונחתם, אבל לרבה בפני נכתב עדיף משום לשמה רק דמקילין בניסת קשיא להו טפי דהוי להו לפרש לקמן בלא נתקיים דוקא ואהא כתבו דע"כ צריך לומר אפילו לרבה דהתם בלא נתקיים דוקא, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת וכו' לכאורה קשה הא יש לומר הך דהתם ר"מ והתם הוולד כשר הכא הוולד ממזר, ונראה דמשום זה הקדימו לומר דהך דלקמן דס"ל ר"מ ממזר בלא נתקיים דוקא אבל אי נתקיים הוולד כשר אבל לא ידעתי תנא להו הא דילמא לר"מ אפילו לא נתקיים הוי ממזר והך ברייתא דהכא רבנן, וצ"ל דכוונתם דע"כ לא פליגי רבנן אר"מ רק דממזר לא הוי אבל מודו דתצא אם לא שיחזור ויתן לה ויאמר, וכיון דהכא לא תצא בלי שיחזור ויתן ע"כ דלר"מ לא הוי ממזר אבל מ"מ יש לומר דלר"מ עכ"פ תצא אפילו לא נתקיים והתם ר"מ ולא תצא לכך לא חשיב הך, והשתא לא קשיא לר"י ג"כ:

בא"ד ואומר ר"י וכו'. דבריהם דחוקין דמ"מ קשה לקמן דקאמר והא מדריב"ל וכו' הא מר"י גופא מוכח דסובר לפי שאין מצוין לקיימו דאי לפי שאין בקיאין לשמה תיקשי לי' ברייתא זו ובניסת לא מיירי דא"כ ליחשבי בהדי ג' גיטין דאיהו סובר לא תצא, והעיקר נראה דבין לר"י בין לרבה לא קשיא דמוקמי לה כר"מ וכמ"ש מקודם:

ע"ב בגמרא טעמא מאי וכו'. מפירש"י מבואר דאחר שלמדו משני כך ויש לתמוה הא אחר שלמדו בלא"ה ליכא למיחוש רק משום גזירה דקודם שלמדו ואז לא מהני זה ואי נימא דבאמת שייך הך סברא אפילו קודם שלמדו א"כ שפיר גרסינן איבעית אימא דהשתא מוקי קודם שלמדו [ובתוס' כתבו לתקן הגירסא דקודם שלמדו מיירי ולכאו' תמוה דע"כ קודם שלמדו מיירי] ועוד דרש"י פירש בהדיא לעיל ד"ב ע"ב בד"ה ורבנן דאנן חיישינן באמת שמא לא נכתב לשמה ולא משום ערעור בלבד:

ומכאן מוכח להדיא כמ"ש לעיל דלפירש"י הכוונה שמא יחזור לקלקולו ויבוא ויערער בגט זה בשקר ויוציא לעז ואהא שפיר קאמר השתא בעל לא מערער אבל קודם שלמדו אנן הוא דחיישינן ולא מהני מה שאינו מערער:

וראי' ברורה לפירש"י דאי ס"ד דמה דמשני כשניסת היינו אפילו קודם שלמדו ומשום דאכתי לא מערער א"כ מאי פריך לרבה ממתניתין דלעיל לוקמא בשניסת ג"כ דמשום לשמה לא חיישינן ומשום קיום חיישינן כדמוכח הכא דאפי' ניסת בעינן קיום חותמיו דוקא ולא נצטרך לחדש כלל דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו רק קודם שלמדו ובניסת, ועוד קשה אי ס"ד דיש חילוק בין לשמה לקיום דלשמה רק הטעם משום ערעור ולעז לכך בניסת לא חיישינן אבל בקיום כיון דאם יערער תצא מדינא לכך אפי' ניסת בלי ערעור תצא, א"כ מאי קושיא לעיל לרבה ממתניתין דאינו יכול נימא דמשום לשמה באינו יכול כגון פקח ונתחרש שנאנס אפילו לא ניסת יכולה להנשא ומשום קיום לא מהני עד שיתקיים כדמחלקינן הכא בלא אמר לענין ניסת כן נחלק באינו יכול לומר לענין לינשא לכתחילה, וע"כ דהקושיא לעיל דרבה ורבא שוין הן כל אחד בטעמו כמו דלרבא לענין קיום לא מהני בשום פנים רק שיתקיים כמו כן לרבה לענין לשמה, ועוד לס"ד דרבה לית לי' דרבא יהא נ"מ בין רבה לרבא בניסת דלרבה אין צריך ולרבא צריך ולא קאמר לעיל נ"מ בהא וע"כ דדוקא אחר שלמדו הוא דמהני ניסת, וכמו שפירשתי:

שם אפי' לא כתב בו רק שיטה אחת לשמה וכו'. לכאורה יש להוכיח מהנהו עובדי דהלכה כרבה דהטעם משום לשמה אבל קשה דתיקשי לי' לרבא מהך ברייתא דלקמן דמוכח להדיא כרבה דאל"כ לא מתפרש כלל אפילו הוא בבית וסופר בעליה דס"ד לחוש דלמא אינש אחרינא אשכחי' כיון דלא חיישינן ללשמה כלל, וע"כ כמו שכתבתי לעיל ד"ב ע"ב דכיון דרבא מצריך בפני נכתב משום איחלופי צריך לשמה ממש כמו לרבה והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא שלא ראה אם נכתב לשמה כנ"ל, אף דמדברי התוס' במקצת מקומות לא נראה כן. ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אפילו לא כתב:

בתוס' בד"ה ותסברא לא גרסינן ותסברא. ולפע"ד נראה דשפיר גרסינן לה, ואדרבא השתא תיקשי למ"ד לקמן דבי תרי שכיחי וגזרינן דאכתי למה לא הוצרך לומר, לכן נראה דלפי מה דמסיק דהוי אינש אחרינא בהדי', א"כ יש לומר דס"ל כרבא לגמרי ורבא נמי מודה דבדורות הראשונים לא היו בקיאין לשמה רק עכשיו ס"ל דבקיאין ולא חיישינן ורבה ס"ל דגזרינן שמא יחזור לקלקולו ורבא לא ס"ל לגזור כלל, לכך בס"ד דלא ידע דהוי אינש אחרינא בהדי' ע"כ כרבה ס"ל, ואהא קאמר ותסברא וכו' וע"כ דהוי עוד אחר עמו א"כ אין הכרח דס"ל כרבה רק כרבא לגמרי, ובסמוך דקאמר הא מדריב"ל סבר היינו ג"כ לס"ד דלכך בעי בפני ב' דלא בעי קיום ולית לי' דרבא א"כ מוכח מריב"ל דסובר כרבה כיון דלא הוי אחר בהדי' אבל לפי מה דמקשה עוד והא רבה אית לי' דרבא ממילא לא מוכח מריב"ל דע"כ אינש אחרינא הוי בהדי' רק דבלא"ה אי אפשר דפליגי בהא דהא ס"ס בעי בפני ג' כיון דאית לי' דרבא ודוק:

בד"ה הא מדריב"ל וכו' לא בעי לישני' דסבר כאידך לישנא וכו' יתד הוא שלא תמוט. הקשה מהרש"א דהוי להו לש"ס להביא מהא דר"י סבר לקיימו כיון דע"כ עיקר הראיה מהא. ולק"מ דבשלמא מהך לישנא דב' צריכין לומר שמעינן דס"ל לר"י משום לשמה, וקשיא להו לתוס' דלימא דס"ל כהך לישנא ואהא תירצו משום דהך לישנא אינו עיקר רק אידך לישנא אבל פשיטא דמאידך לישנא אינו הכרח דלא ס"ל משום. לשמה, דיש לומר הטעם דבי תרי לא שכיחי ולא גזרינן אחר שלמדו רק כיון דאין מדברי ר"י הכרע כלל ממילא מוכח מדברי ריב"ל דהכא דר"י סבר לקיימו וזה ברור ועוד יש לומר דהא דקאמר התם יתד הוא שלא תמוט היינו ג"כ מהך עובדא גופא דריב"ל דהכא דמוכח מינה דסובר ר"י לקיימו, ובעיקר דברי התוס' נראה לי דלישנא דסובר צריכין ג"כ משום לקיימו הוא ולית לי' הך סברא מה אלו יאמרו שלא תחלוק בשליחות, ולישנא בתרא סובר בי תרי לא שכיח ולא גזרינן אבל לכ"ע הטעם משום קיום ולק"מ:

בד"ה והא קי"ל וכו' ולפע"ד ליישב הגירסא קצת והכוונה מעיקרא כמו ששליח נעשה עד כמו כן עד נעשה דיין ואהא מקשה הא קיי"ל אין עד נעשה דיין אף דשליח נעשה עד ואהא משני דבדרבנן נחלקו כמו ששליח נעשה עד בדרבנן אף במקום שאינו ראוי להיות עד כגון קרוב ופסול ה"ה נעשה דיין בדבר אף דבעלמא אין ראוי לעשות דיין ואהא פריך דקי"ל עד נעשה דיין בדרבנן, ועוד יש לי לפרש על פי שיטת הר"ר אביגדור כהן בתשובת מהרי"ק סי' ע"ד ואין לי להאריך כי כבר קדם לנו מי שפירש כן: