תפארת יעקב על גיטין כו

ולרבא לא קשיא כלל דמחלק בין אשה לבעל דבאשה דהיא שליח אמרינן שלא תחלוק משא"כ בעל שאינו שליח לא שייך שלא תחלוק בשליחות אבל לרבה דגזר אחר שלמדו שמא יחזור לקלקולו א"כ. הך שייך בבעל ג"כ ובעל שכיח ולמה לא יצטרך לומר והיינו דלא מקשה בפשיטות לרבה מעיקרא מהך ברייתא דמבואר בה שאין צריך לשמה משום דלרבא נמי תיקשי נהי דטעמו משום קיום וגבי בעל לא שייך זה מ"מ הא באשה ג"כ לא צריך מדינא ומ"מ צריכה לומר רק בתר דמשני דיכול צריך משום גזירה דקודם שלמדו ובאשה הטעם שלא תחלוק שפיר מקשה לרבה ולא לרבא, כנ"ל:

שם השתא מינקט נקיט ליה בידי'. לכאורה משמע מכאן דלמ"ד משום לשמה ג"כ אין החשש רק מכח ערעור הבעל וכל היכי דלא חיישינן לערעור אפילו קודם שלמדו אין צריך לומר דאל"כ אכתי מאי הועיל הא אחר שלמדו פשיטא דליכא דלמיחוש למידי רק דגזרינן שמא יחזור א"כ אז לא שייך האי טעמא וע"כ דאפילו קודם שלמדו לא תקנו בבעל דביה לא שייך לחוש לערעור לעולם. ובאמת דבר תימה הוא דהא לעיל פירש"י בד"ה ורבנן דרבנן חששו באמת שמא לא נכתב לשמה, וכן מוכח בש"ס לקמן דמוקמינן אחר שלמדו ומוקי לה בניסת ונתנו טעם בניסת דלא תצא השתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער א"כ אי הטעם בלשמה רק משום חשש ערעור הבעל יהא הדין לרבה לעולם בניסת דלא תצא בלי שיאמר כלום ואמת שהתוס' לקמן ע"ב פירשו כך, אבל רש"י מפרש אחר שלמדו, מבואר דקודם שלמדו לא, א"כ אכתי אפילו אחר שלמדו נגזור כמו ביכול דגזרינן דפשיטא דלאחר שלמדו לעולם ליכא למיחוש לערעור:

לכן נראה לי ברור בדעת רש"י ז"ל דמה דאמרינן גזירה שמא יחזור לקלקולו, אין הכוונה דחיישינן אטו בפעם אחרת בגט אחר דהא ליתא כיון דמדינא סתם ספרי גמירי ורוב בקיאין ואינו רק חשש בעלמא היאך שייך לגזור בהא אטו פעם אחרת, ועוד דהא ע"כ בלא"ה יראה כתיבת הגט דהא יצטרך להעיד משום קיום דהא רבה אית ליה דרבא ובי תרי לא שכיח דמייתי, א"כ מה יש לנו לחוש שמא יחזור לקלקולו רק הכוונה דבאמת באותו גט גופא יש חשש דיחזור הדבר לקלקולו ויבוא בעל ויערער ואז נאמין אותו כיון שחזר הדבר לקלקול ובאמת גט זה כשר הוא דעכשיו בקיאין רק מחמת שיחזור לקלקולו יבוא ויערער ויוציא לעז ושפיר משני דהכא דהבעל עצמו מביאו ליכא למיחוש למידי שיערער בשקר, ולקמן נמי משני שפיר כיון דאחר שלמדו אינו רק גזירה דיבוא ויערער וכיון דניסת לא מפקינן לה כל כמה דלא מערער. ולקמן ע"ב אבאר עוד דהעיקר כפירש"י, ועמ"ש בתוס' בד"ה אי הכי בעל:

שם אי הכי חד. גם בזה הענין תמוה לכאורה ונראה לי פשוט דהכוונה דע"כ חד צריך לומר כדמוכח מהך משנה דלעיל דרק אינו יכול סגי בקיום אבל ביכול לא סגי בקיום משום גזירה שמא יחזור לקלקולו וכמו שכתבתי לעיל דהכרח זה רק לרבה בלבד ולרבא הכוונה באינו יכול ג"כ צריך קיום ע"ש] א"כ אי אמרת השתא דלאחר שלמדו אינו צריך לומר חד נמי וממשנה דלעיל מוכח דחד צריך לומר, וזה ברור ופשוט:

ועוד יש לפרש בפשיטות דעיקר האיבעי' ודאי אי משום קיום או משום לשמה דאי ידע משום קיום אין מקום להסתפק ופשיט לי' משום קיום וקשיא לרבה ומשני דמיירי אחר שלמדו ומספקא לי' אי התקנה במקומה עומדת או לא ואהא מקשה ליבעי בחד אי בעי לשמה אחר שלמדו או לא ומ"ש דבעי בתרי ונ"מ במקוים ומשני חד פשיטא לי' משום גזירה דשמא יחזור תרי דלא שכיח מספקא לי' ופשיט לי' דלא חיישינן:

בתוס' בד"ה אלימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם או שלא ראה כתיבת הגט דא"כ הוי לי' למיתני ולא אמר ע"כ. הרב ב"י בא"הע סי' קמ"ב הוכיח מדברי התוס' הללו דכתיבה לא מהני מדלא תירצו דאלם יכול לכתוב, וכ"כ מהרש"א רק שכתב דלמ"ד משום לשמה מהני כתיבה והוא תמוה דלמה לא קאמר לעיל נ"מ בין רבה לרבא בכתיבה, גם אני תמה מאד בלא"ה היאך יפרשו גוף דברי התוס' דמה זה שתירצו דהוי לי' לומר ולא אמר דזה לא שייך רק על הקושיא דלוקמא שלא ראה כתיבת הגט אבל באלם מאיזה צד שייך טפי לישנא דאינו יכול בחרש מבאלם דהא תרווייהו פומייהו כאיב להו ואינן יכולין לומר. גם תיקשי באמת למה לי' למיתני בחרש ואי"ל ליתני ולא אמר ולאיזה צורך נקט לה בחרש דוקא בפקח ונתחרש ליתני באלם דג"כ אינו יכול לומר כיון דכתיבה לא מהני וכשר להבאה דבר דעת הוא:

לכן נראה לי ברור דזהו באמת כוונת התוס' בתירוצם דכיון דאלם יכול להגיד על ידי כתיבה או רמיזה ואינו כותב ואינו מרמז וכמו כן מי שלא ראה כתיבת הגט א"כ הוי ליה למיתני ולא אמר בשלמא השתא דמיירי בחרש שפיר קמש"ל אף דמעיקרא ראה כתיבת הגט רק שנאנס עכשיו ומ"מ בעי קיום חותמיו או דקמש"ל דבהא מהני קיום חותמיו להכשיר נתינה שלא כדין כיון דבעת נתינה ניתן כדין אבל בלא ראה לא מהני רק שיחזור ויטלנו הימנה אחר הקיום ויתן לה והיינו לפי אוקימתא דר"י] אבל אי מיירי באלם הרי לא נאנס כלל דהא גם עכשיו יכול לומר ע"י כתב או רמיזה וע"כ שאינו יודע לומר כלל או שאינו רוצה לומר וכן מי שלא ראה אינו יודע לומר ולא נאנס כלל, א"כ הוי לי' לומר בפשיטות ולא אמר, וע"כ דמיירי שאינו יכול לומר מצד אונסו וקמש"ל דמ"מ בעי קיום חותמיו ואהא קשיא לי' אי חרש הרי פסול להבאה ומשני דנתנו כשהוא פקח. ועמ"ש לעיל דאין שואלין השליח כלל כשבא עם הגט רק צריך שיאמר מעצמו ואח"כ ס"ל לרש"י דשיילינן לי' ולתוס' סתמא לשמה קא מסהיד, אבל לכ"ע מעיקרא לא שיילינן לי' כלל ע"ש מילתא בטעמא , וזה שכתבו לא בעי למימר כגון אלם ובא לפנינו ואי"ל ואינו אומר כלום וכן מי שלא ראה כתיבת הגט היינו שאומר לפנינו שאינו יודע אם נכתב לשמה שלא ראה, ועל זה תירצו דאי כך כוונת התנא למה לי' למיתני ואי"ל ליתני ולא אמר, ויהא איך שיהי' ס"ס אינו אומר ובעי קיום חותמיו, ולמה לי' לתנא לומר באיזה אופן אינו אומר לפי שאי"ל כגון אלם או שלא ראה אפילו ראה ואינו רוצה לומר כל שאינו אומר בעי קיום חותמיו והוי לי' לומר ולא אמר, ולפי זה לישנא דואי"ל אתיא להו שפיר אפילו בלא ראה דולא אמר היינו אפילו ראה ויודע רק שאינו אומר ואי"ל משמע שאין ביכלתו לומר לפי שלא ראה או מחמת אלמותו רק דקשיא למה לי' לתנא למיתני בכה"ג ומה נפקא מינה ס"ס אינו אומר ובעי קיום חותמיו, וע"כ דקמש"ל אפילו נאנס ואינו אומר מחמת אונסו בעי קיום חותמיו וע"כ בחרש ודוק בד"ה אי הכי יכול וכו' אבל יכול סגי באומר בפ"נ וכו' דבריהם תמוהין דפשיטא דיכול סגי בפ"נ דמשנה שלמה היא בריש מכילתין וכל המסכת מלאה מזה וכך הוי להו לומר דקתני אינו יכול להורות דאפ"ה בעי קיום חותמיו אף דאירע לו סיבה במקרה דנתן כשהוא פקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש וכיון דרבה אית לי' דרבא נימא כן לרבה ג"כ, וכבר כתבתי בגמרא ליישב הסוגי' בפשיטות:

בא"ד לא פליג בין למדו וכו' גזירה. נראה לי דכוונתם דמשמע להו דאבעיא דשמואל אי לא פלוג בין בא יחידי לבא בחבורת אנשים אפילו בשניהם שלוחים או לא ואהא מקשה חד נמי ליבעי לי' אי לא פלוג בין למדו ללא למדו דאחר שלמדו משמע להו דאין הכוונה דכל מדה"י למדו דבמאי פליגי רבה ורבא האידנא רק דמוקמינן הך בעי' במקום דלמדו א"כ הוי לי' למיבעי בחד אי לא פלוג בין למדו ללא למדו היכי דמקוים, ומשני בחד פשיטא לי' דצריך משום גזירה דאותו מקום בעצמו שיחזור לקלקולו ובתרי דלא שכיח לא שייך לגזור, ומבעי לי' מכח לא פלוג דחד לענין קיום ודוק:

בא"ד ובענין זה יש לפרש וכו'. גם זה דחוק דכי בשביל דשמואל אחר שלמדו כלהו משניות בהכי מיירי, ויותר הוי להו לומר דהכוונה דחד פשיטא לי' דצריך כיון דשמואל אחר שלמדו כ"ש דבימי רבה כבר למדו ומ"מ סובר דבעינן לשמה דאל"כ ליכא בינייהו, האידנא כלל:

בא"ד ומתחילה כתב רש"י בפי' כתב ידו וכו'. יש לתמוה הא יתקיים בחותמיו קתני, ועמ"ש בספרי ת"י סימן מ"ו דכוונת רש"י יתקיים כשהבעל מערער ולרבא ניחא ולרבה קשיא ע"ש באריכות ועוד היה נראה לי לפרש בדרך אחר אבל אין להאריך כי כבר כתבתי מה שנראה לי עיקר בא"ד דידענו לא מהני. לא הבנתי דברים אלו, דדוקא משום לשמה שייך לומר דידענו לא מהני אבל אחר, שלמדו דליכא רק קיום היאך ס"ד דלא מהני ידענו דזהו קיום גמור וצ"ע. ולפי מה שכתבתי לעיל דלפי המסקנא דרבה אית לי' דרבא ממילא מהני ידענו דלא קשיא כלל מ"ט לא אמר כרבא עד שנצטרך לחדש דנחלקו בידענו א"כ בלא"ה אי אפשר לפרש כן:

בד"ה שלא תחלוק פי' בשליחות דיכול. ולדעתי אין צריך לזה דפשיטא דהכא לא שייך לגזור אטו יכול משום לא תחלוק בשליחות בין יכול לאינו יכול דזהו דוקא באשה דשליח אחר צריך מדינא לא חילקו בין אשה לאחר אבל הכא יכול גופא גזירה היא ואנן לא נחלק אפילו באינו יכול ולא שייך שלא תחלוק במקום דהתם נמי לא צריך רק מכח גזירה ולא שייך