תפארת יעקב על גיטין כח

בד"ה הכי גריס ר"ת וה"ה וכו'. ביאור דבריהם דגירסת הרשב"א ז"ל כיון דאשה עצמה מביאה את גיטה ודייק מינה הרשב"א ז"ל דקרוב כשר דאי ס"ד דפסול למה לי' לומר במילתא דלא שכיח הוי לי' לומר קרוב ע"ש שהאריך ולזה הקדימו דהגירסא כיון דאשה כשרה והיינו אשה דעלמא ושכיחא ושפיר אמרינן דה"ה קרוב:

אמנם דברי התוס' נראין לי עיקר דאי ס"ד דרק אשה עצמה שהביאה אינה מצטרפת דהיא בעל דבר אבל קרוב ופסול מצטרף א"כ היאך ס"ד לחוש דילמא מייתי אשה עצמה דהא בה לא חיישינן לזיוף כלל כדמוכח להדיא לעיל דרק משום שלא תחלוק בשליחות הוא דבעי לומר בין לרבה בין לרבא כמו שהוכחתי לעיל בהכרח, והשתא כיון דכל שלוחים דעלמא סגי בתרי היאך ס"ד להחמיר באשה טפי משאר שלוחים כיון דאיהי לא צריכא רק משום שלא תחלוק בינה לשאר שליחות:

איברא יש לדקדק דלא קאמר לעיל איכא בינייהו בין רבה לרבא לס"ד דלא ס"ל דרבא דלרבה בפני ב' סגי ולרבא בפני ג' כשהשליח קרוב אך לכלהו יש לדקדק באשה עצמה דבעי לרבא ג' ולרבה ב' וצ"ע, ועמ"ש בחידושי לא"ה דכיון דנחלקו הרשב"א ותוס' בקרוב א"כ אף דקי"ל כר"י בפני שנים מ"מ האידנא בעי בפני ג' דיש לחוש לקרוב דפשיטא דלא שייך מידע ידעי כיון דאיכא למ"ד דבאמת כשר:

בד"ה כיצד יעשה וכו' או אם נשאת שלא תצא. מהך סוגיא דפרק המגרש דפ"ו ע"א מוכח דלרבנן אפילו נשאת תצא רק אינו ממזר דהא מנינא דסיפא התם למעוטי הך ברייתא דהכא ממזר, וקשה יהא מוכח ע"כ דמתניתין דג' גיטין כר"מ דלרבנן אינו למעוטי הך ברייתא דהא הכא ג"כ לא תצא וע"כ דבלי תיקון אפילו לרבנן תצא והתם לא תצא, ועמ"ש שם בזה, גם מהך ברייתא דלעיל דמוקמינן לה לרבה בניסת, וקשה אפילו לא נתקיים לא תצא לרבנן, ומה נ"מ בין נתקיים או לא, ועמ"ש בחידושי לא' הע סימן קמ"ב:

איברא הא קשיא כיון דקי"ל עשו עדים שליחותן רק בכתבו חספא ואנחו בכיסייכי דלא אהני גט ראשון כלל אז כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים כמבואר לקמן דס"ג ע"ב. א"כ הכא כיון דאהני נתינה קמייתא לרבנן שלא יהא ממזר א"כ הרי נעשה שליחות הנתינה והיאך יחזור ויתן מה יועיל נתינה בתרייתא, בשלמא בלא נשאת פסלוהו רבנן לגמרי והבעל נתכוון לגט כשר אבל בנשאת כיון שאתה מכשיר נתינה קמייתא דאל"כ הוי ממזר, וכיון שכן היאך יחזור ויתן ומה תועלת יש בנתינה זו כיון שכבר נתן ועשה שליחותו כיון שהוולד אינו ממזר, ומזה יש ראיה דרק לינשא לכתחילה צריך תקנה אבל בנשאת הכשירו הגט לגמרי בלי תקנה כלל ומ"מ יש לחלק דהיכא דאיכא וולד דהוצרכו להכשיר הוולד אין צריך תקנה כלל, אבל בליכא וולד פוסלין נתינה קמייתא וצריך תקנה, וצ"ע. ועמ"ש לקמן פ' המגרש דפ"ד ע"ב בתוס' בד"ה אמר חזקי' בענין זה, ועמ"ש בדיבור שאח"ז בסמוך:

בא"ד דלר"מ אין תקנה. לכאורה יש להקשות לפי מה שכתבו לעיל בד"ה כשניסת דלר"מ בנתקיים מהני ולא הוי ממזר, א"כ היאך משוי לי' עכשיו ממזר דכי בשביל שלא אמר לא תוכל לקיימו ומסתמא תחזור אחר קיום שלא תצא מזה ומזה והוולד ממזר, והיאך יגזור ר"מ שהוא ממזר עכ"פ אינו רק ספק, ועוד כיון דבאמת אין חוששין לזיוף שהרי בא"י אין צריך כלום רק תקנת חכמים שלא יערער, א"כ וכי בשביל שלא תמצא לקיים הוי ממזר כיון דבאמת מקוים הוא ומזה נראה לי עיקר כמו שכתבתי לעיל דכל שניתן שלא כדין שוב לא מהני קיום עד שיחזור ויטלנו בין לר"מ בין לרבנן רק לרבנן מהני נתינה שנית ולר"מ הוולד ממזר דכיון שניסת שלא כדין ונתינה ראשונה אינה כלום כל מה שילדה מכח נתינה קמייתא הוולד ממזר, וכבר הוכחתי לעיל בראיות ברורות שכן הוא, אף שלא נראה כן מהפוסקים:

בד"ה יטלנו מכאן משמע וכו'. קשיא לי כיון דס"ל לרבנן דתצא בלי תקנה אלמא דלא מהני נתינה קמייתא שלא תצא א"כ מה מהני נתינה בתרייתא שלא תצא כיון דכבר ראויה שתצא מחמת שניסת באיסור בנישואין ראשונים, ובנתינה זו לא נתקן האיסור שעשתה מעיקרא, ורחוק לומר דלא זו דפליגי רבנן שאינו ממזר רק בהא פליגי ג"כ דרק לכתחילה צריך לחזור וליתן אבל אי אמר בלי נתינה שנית מהני אמירה דבתר הכי להכשיר נתינה קמייתא רק מכאן ולהבא אם אפשר לחזור וליתנו שתתגרש כפי תקנת חכמים צריך לעשות רק בלא אמר כלל אז תצא, אבל בברייתא משמע דלא פליגי רק לר"מ ממזר ולרבנן תצא אבל לומר דלר"מ בעינן נתינה ואמירה תכ"ד ואי לא הוולד ממזר ולרבנן לא תצא כלל לא שמענו:

לכן נראה לי דוודאי אי הוי ס"ל לרבנן דנתינה קמייתא אינה כלום עד שמתוך כך תצא א"כ בוודאי הוי הוולד ממזר ג"כ כיון שהיתה עמו באיסור א"א מדרבנן רק מה שאמרו תצא הוא מכאן ולהבא, דכ"כ גדול כח תקנת חכמים אפילו לרבנן לאפוקי מיני' עד שיעשה כדין מכאן ולהבא, וכמו שאנו מחלקין בין אשה הרוצה להנשא ובין אשה שכבר נשאת, דיותר אין מניחין לינשא ממה שתצא כמו כן כאן אף שאין מקפידין במה שכבר דר עמה אבל מכאן ולהבא מקפידין שלא ידור עמה עד שיעשה כפי תיקון חכמים, והשתא לענין מה שכבר ניסת מהני נתינה קמייתא בלי אמירה כלל דלא הקפידו על מה שכבר עבר אבל מכאן ולהבא צריך נתינה ואמירה תכ"ד ואפילו נשרף הגט תצא מכאן ולהבא כנ"ל:

ובגוף דברי התוס' מה שהוצרכו לראי' דתכ"ד מהני הכא אף דכללא הוא בעלמא תכ"ד כדיבור דמי, ומ"ש כאן דלא. נראה לי משום דהכא הי' מהראוי שיועיל אפי' אחר כ"ד דאין זו חזרה כלל דהא לא אמר מעיקרא שלא ראה שנכתב רק שלא אמר כלום ואח"כ אומר, ואפי' עדים היו יכולין לחזור כה"ג כל שאין סותרין דבריהם כלל, וע"כ דכך היתה התקנה שיאמר דוקא בעת נתינה, א"כ ס"ד דאפי' תכ"ד לא מהני, לזה הוצרכו לראי' דתכ"ד מהני. וראיתי מי שכתב דס"ד דדמי למגרש דלא מהני תכ"ד, והוא תמוה, שלא אמרו רק מי שכבר קידש או גירש אינו יכול לחזור בו לבטל הקידושין או הגירושין אבל כאן דרוצה להחזיק הגירושין תכ"ד פשיטא שאין זה בכלל מגרש דנימא שלא תהא מגורשת, דעד עכשיו לא עשה שום דבר שנאמר שאינו יכול לבטל מה שעשה, וזה ברור:

בא"ד מדקאמר לעיל. קצת יש לדחות כיון דמהני שיחזור ויטלנו ויאמר א"כ אי לא הי' נתחרש הי' יכול לחזור וליתן לה רק לפי שנתחרש אינו יכול לחזור וליתן לה אבל לעולם לא מהני אפי' תכ"ד רק בעת נתינה. אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דהא דמהני קיום אח"כ דוקא בניתן כדין כפי תקנת חכמים אבל בלא ניתן כפי התקנה לא מהני קיום רק שיחזור ויתננו לה, א"כ שפיר מוכח דמהני אמירה תכ"ד, דאל"כ אפי' נתחרש מ"מ הרי ניתן שלא כדין שהי' לו לומר בעת נתינה ולא מהני קיום חותמיו:

בד"ה אפי' לא כתב וכו' פי' שלא ראה וכו' דמסתמא סיימוהו לשמה אבל רש"י ז"ל פי' לקמן רפ"ב שיטה ראשונה היינו שם האיש והאשה והזמן, משמע מדבריו דאין צריך לראות רק כתיבת התורף, והיינו כיון דטופס לא בעי לשמה רק משום גזירה דתורף עכ"פ לא תקנו בזה שיצטרך השליח לראות כתיבת הטופס דוקא כיון דאינו רק משום גזירה. אמנם התוס' לא ניחא להו בזה, דהא חתימה לר"א אינו רק מדרבנן לדעתם, ומ"מ תקנו לומר בפני נחתם, ואפי' דיעבד פסול, א"כ ה"ה טופס הגט כיון דצריך מדרבנן לשמה הי' צריך להעיד עליו, וע"כ משום דאמרינן מסתמא סיימוהו לשמה. ואין להקשות לקמן ריש פרק ב' אמרינן דחציו אחרון פסול, וקשה הא ע"כ התחיל ג"כ לשם זה, דאי לשם אחר, מסתמא הי' מסיים גם לאותו שהתחיל וצריך לומר דהתוס' לשיטתם דעיקר החשש דכתבו להתלמד, הלכך כיון שהתחיל לשמה מסתמא גמרו אבל חציו אחרון יש לומר דהתחיל להתלמד ואח"כ בא זה וסיימו לשמו, ולכך רש"י לשיטתו דפירש לעיל ד"ב ע"ב בד"ה ורבנן דהחשש דנכתב לאחר, דלהתלמד לא חיישינן דרק בדרשה דלה לשמה אין בקיאין אבל הא יודעין דבעינן לשם כריתות עכ"פ, וכן משמע בירושלמי. א"כ אי נימא דמסתמא סיים לאותו שהתחיל, א"כ גם בחציו אחרון נימא הכי, לכך פי' שיטה ראשונה תורף הגט, ויש ראי' לפי' התוס' דהא לרב אשי אפי' לא שמע רק קן קולמס סגי, וע"כ משום דמסתמא כתבו לשמה, א"כ מאיזה צד נימא דכ"כ פליג ר"א דצריך כל התורף דוקא רק אפי' מקצת תורף סגי דמסתמא סיים לשמה, רק לפי' השני לקמן דקול קולמס היינו קול הכתיבה שכותב אין ראיה וצ"ע, ועמ"ש לקמן גבי קן קולמס:

דף ו' ע"א בפירש"י בד"ה אפילו שמע תיקון הקולמס והקלף וכו' ולי נראה וכו', ולכאורה יש לתמוה אי הפי' קול הקולמס שהוא כותב אם כן מאי פריך יוצא ונכנס מבעי הא ברישא יש לומר ששומע קול הקולמס של כל הגט וקמ"ל אפי' יוצא ונכנס ולפי' ראשון יש לומר דרק תיקון הקולמס שומע בעלי' ולא הכתב כלל הילכך כיון דתיקון הקולמס מהני כ"ש יוצא ונכנס שרואה כותב לשמה, אך בהא גם כן קשה למה לי שיהא בעלי' ילך למקום אחר לגמרי, ומיהו בהא יש לומר דבהא הכוונה שיהא בעלי' בעת שמתחיל לכתוב כדי שישמע