תפארת יעקב על גיטין רס

בפירוש שרוצה כך וכן קטן אין שומעין לו אבל בחרש תקנו לו קנין שרוצה בכך אבל עכ"פ בעינן שנדע שהוא לפי דעתו מרוצה בכך וס"ל לת"ק דרק ע"י רמיזה נתגלה דעתו באמת אבל ע"י קפיצה אין לדון דעתו שהוא מתרצה בכך ואולי אנו טועין בכוונתו, וב"ב סובר בקפיצה מתגלה דעתו שפיר ואין לחוש לטעות בדעתו, ועל זה קאמר ר"נ בלישנא קמא דדוקא במטלטלין ס"ל לב"ב דסומכין על קפיצה אבל בגיטין והיינו כגוונא דמטלטלין דבא לעשות עכשיו דבר חדש כיון דחמירי בעינן רמיזה דוקא לכ"ע ופריך פשיטא במטלטלין תנן ומשני ס"ד אף במטלטלין, פי' לא מבעי' גט דדעתו צלול דסגי בקפיצה על בירור רצונו אלא אפי' מטלטלין דקנינו בחרש גמור בהא ס"ד דבעי בירור טפי על רצונו קמ"ל אף במטלטלין ואהא קמש"ל ר"נ דהא ליתא רק בגיטין דחמירי לד"ה בעי רמיזה דוקא, ובזה היה מקום לקיים פסק הב"ש הנ"ל, אך מפרש"י ודאי מוכח להיפך כמו שבארנו:

שם מהו דתימא אף במטלטלין קמש"ל. פירש"י קמש"ל ר"נ מטלטלין דוקא נקט ב"ב ולא בגיטין, ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוא משום כדי חייו תיקון רבנן כדלקמן ויש לדקדק בדבריו מה ביקש הרב ז"ל כאן לפרש בקרקעות מה דינם וברור דקשיא לי' כיון דהך במטלטלין דנקט במתניתין ב"ב קאמר לה דת"ק לא ממעט גיטין דהא ס"ל רמיזה, רק ב"ב ממעט גיטין מקפיצה א"כ אין כאן מיעוט על קרקעות מרמיזה דאיכא למימר מקפיצה הוא דאימעט כמו גיטין ולא מרמיזה, לזה פי' דמ"מ קרקעות אפי' רמיזה לא מהני מסברא דכיון דטעמא הוא משום כדי חייו ולא שייך בקרקעות:

אלא שיש לדקדק דהא חזינן בסיפא דג"כ הטעם משום כדי חייו ומ"מ נקט מטלטלין למעוטי קרקעות ומ"ש ברישא שלא הוזכר שום מיעוט על קרקעות דלא מהני אפילו ברמיזה:

לכן נראה לי דכך הכוונה דפריך פשיטא במטלטלין תנן דודאי ידע דהך מטלטלין את"ק קאי בודאי למעוטי קרקע רק בשלמא בסיפא בפעוטות דליכא בהו רק מטלטלין וקרקע וקתני מקחן מקח וממכרן ממכר נקט מטלטלין למעוטי קרקע, אבל ברישא דקתני רומז ונרמז קופץ ונקפץ כיון דאיכא בהו גיטין ומטלטלין וקרקע מ"ש דלא נקט רק מטלטלין למעוטי קרקע הוי לי' לומר רומז ונרמז חוץ מקרקע או רומז ונרמז בגיטין ומטלטלין ולמעוטי קרקע, ומדלא נקט רק מטלטלין למעוטי קרקע ש"מ משום דלב"ב קופץ ונקפץ דוקא במטלטלין ולא בגיטין לכך לא נקט רק מטלטלין למעוטי קרקע דגיטין נמי אימעט מקפיצה עכ"פ ואהא משני אף במטלטלין, ושפיר קאי רק לת"ק למעוטי קרקע ונקט מטלטלין לרבותא דאפי' בהו בעינן רמיזה דוקא לת"ק ומ"מ אימעט קרקע אפילו מרמיזה דאל"כ הוי לי' לומר במקח וממכר סתם וכ"ש גיטין ומדנקט מטלטלין ש"מ דקרקע לא וגיטין מכ"ש דבעי רמיזה דוקא, כנ"ל:

ובהכי ניחא מה דקשה לפירש"י היאך לא זכרו בש"ס שום סברא לכאן ולכאן, ומעיקרא קאמר בפשיטות דגיטין חמירי והדר קאמר מהו דתימא דגיטין כ"ש דקילי קמש"ל דחמירי ולא הוזכר שום סברא למה חמירי ולמה קילי, והוא מהפך עצמו מקל לחמור ומחמור לקל בלי שום סברא, ולהנ"ל ניחא דגיטין לעולם חמירי ולגבי קפיצה דב"ב הוי מטלטלין דדוקא ולגבי רבנן הוי אף מטלטלין, ודוק:

ודע דהרמב"ם ז"ל כתב פכ"ט מה"מ הלכה ב' וז"ל חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקע, ותמה הראב"ד וה"ה דהא מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחין לכל דבריהם, והרב בעל כ"מ כתב שם ליישב, ומלבד הדוחק שיש שם בדבריו חשב מה שאמרו כאן במטלטלין אמרו דבגיטין אפילו רמיזה לא מהני וזהו היפך המבואר בסוגיא דרמיזה ודאי מהני ורק לענין קפיצה נסתפקו בתרי לישני דר"נ, ובאמת דהיכא דהיה פיקח כשכנס ודאי לא מהני רמיזה ומשנתינו היא פרק חרש נתחרש לא יוציא עולמית אבל אין זה ענין למה שאמרו כאן במטלטלין ולא בגיטין דלא נתכוונו רק על קפיצה ולא רמיזה:

ומה שנראה לי פשוט וברור בכוונת הרמב"ם ז"ל, והוא בשום לב למה שאמר דמדבר ואינו שומע מוכר ולוקח ברמיזה ומה ענין רמיזה לאדם המדבר, ואם האחר העוסק עמו צריך לרמז כי אי אפשר שידבר לו כי אינו שומע, אבל פשיטא שאין זה בכלל רמיזה כי אם מבין ומשיב בדיבור הרי הוא מעשה ממש ולא רמיזה והוא יכול לדבר דבריו לפני העדים ולרמוז לזה והחרש משיבו בדיבור שהוא מבין מה שאומר ומתרצה ומה ענין רמיזה לכאן:

ודבר ברור הוא שאין כוונת הרמב"ם ז"ל שהוא מדבר כלשון העם ויודע לחתך אותיות דכיון שאינו שומע כלום אי אפשר שידבר בלשון כי מנין ידע לשון לדבר בו כיון שלא שמע מעולם חיתוך אותיות, רק כוונת הרמב"ם ז"ל לא שהוא אלם שאין לו כח הדיבור רק שיש לו כח הדיבור ומדבר בלשונו בחמשה המוצאות כמו מדבר גמור רק לפי שאינו יודע שום לשון אי אפשר לו לגלות דעתו ע"י דיבור רק ברמיזה, ובזה סובר הרב ז"ל דחשיב כחרש גמור דכיון דקרינן לי' חרש הכוונה אפי' יש לו כח הדיבור שאינו אלם בפיו כמו חרש באוזן רק חרשותו גרמה לו שאינו יכול לדבר בפיו שלא שמע מעולם לשון בני אדם זהו החרש הגמור, ומה שאמרו מדבר ואינו שומע הוי כפקח היינו מדבר גמור שלא היה חרש מתולדתו ויודע לדבר בלשון העם רק נתחרש באזניו כמו נשתתק בפיו זהו כפקח גמור ואין ענינו לכאן למכור ברמיזה כי זה מוכר בדיבור וכבר זכר הרמב"ם ז"ל לענין קידושין וגיטין דחשיב כפקח וכ"ש למכירה, אבל כאן בחרש מעיקרו שלא שמע לשון בני אדם כלל ומחמת חרשותו אינו מדבר אף שהוא בכחו מדבר בלשונו לא סדר לשון רק שאינו אלם חשוב כחרש גמור, דאי הכוונה חרש דוקא שנתאלם בפיו כמו באוזן למה נקרא חרש בלבד והכתוב אומר חרש או אלם ש"מ דחרש אינו אלם רק שאינו יכול לגלות דעתו בדיבור מחמת חרשותו שלא שמע לשון ב"א מעולם, והיינו דאמרינן הכא חרש רומז ונרמז ונכלל בו הן חרש שנתקלקלו השמיעה והדיבור או שנתקלקל השמיעה ומחמת זה אינו יכול רק לרמוז, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בסיפא שאינו שומע כלום כי ברישא כשהוא מקולקל בדיבור ג"כ אפי' שומע מעט חשיב חרש, אבל בסיפא דיש לו כח הדיבור רק חרשותו גרמה לו ממילא ע"כ במי שאינו שומע כלום, כי אם היה שומע קצת היה יכול לחתך אותיות ולשון, ולא היה צריך למכור ברמיזה רק לפי שאינו יודע מה הוא ענין הדיבור שלא שמע דיבור מעולם אינו יכול למכור רק ברמיזה, כנ"ל:

ולפי שאנו עסוקין בדין החרש ראיתי להעיר מה שיש לי לדקדק במה שאמרו כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דמה ענין זה לזה וכי יש לדמות קידושין שהוא דבר קל לידע שהוא רוצה לקחתה לו לאשה אבל בנתינת גט שיש בו כמה עיקולי ופשורי וצריך שידע שבזה הספר הוא מגרשה ויש בו ענינים רבים כגון הקנאת קלף ודיו ופטרית שבקית תירוכית וכל תיבה מרמז על ענין אחר וצריך שיאמר לסופר שיכתוב לשמו ולשמה ולשם גירושין ולעדים לחתום מנין לנו לסמוך על זה על רמיזה, ודבר ברור הוא דאין הכוונה שאנו סומכין על הרמיזה בכל פרטי דיני הגט כמו בפקח רק כך הכוונה כשם שהכניסה היתה ע"י רמיזה והיינו שדעתו לישא אותה אף שאין דעתו שלימה שיקנה רק רבנן אקני לי' על ידי רמיזה אף בגט כל שמרמז שאינו רוצה בה רבנן אפקוה מרשותו ונותנין לה גט מכחם, וכן משמע להדיא בנוסח גט שהביא ר"י בשם בעל העיטור שאין נוסחו כנוסח גט פיקח רק מכח הב"ד והם מוסרין לה גט ע"י רמיזת החרש שאינו רוצה בה עוד:

ומעתה אני חוכך מאד היאך אנו סומכין בז"הז ליתן גט חרש אפי' כנס כשהוא חרש דתינח אי היה דבר ברור שהוא חרש גמור שאין קידושיו מדאורייתא כלום אבל בזה ודאי אין אנו בקיאין כי יש מי שמגמגם קצת בלשונו ומוציא מפיו מיני קולות ואולי אין זה בכלל חרש שאמרו חכמים ויכול להיות שצריך גט גמור, ולפי זה אף שכנס ברמיזה אין לסמוך ליתן גט ע"י רמיזה דדוקא בחרש דאין קידושיו רק מדרבנן ואין צריך גט גמור רק רמיזתו סגי וב"ד מוסרין גט, אבל אם צריך גט גמור לא מהני ליתן ברמיזה כי אי אפשר שיתגלה דעתו ברמיזה בגט גמור הצריך כמה וכמה ענינים ואולי אין זה בגדר חרש הגמור ובקל יכולין ליגע בספק א"א וצ"ע:

שם אפכוה ושדרוה. פירש"י בני הישיבה טעו והפכו דמר לדמר, ובקידושין גבי קרנא ושמואל פי' בענין אחר, והטעם דהתם לא הי' רק קרנא בלבד שאמר כך לא שייך שטעו והפכו דבריו, אבל כאן היו שניהם שם זה אומר כך וזה כך ושפיר היה מקום לטעות להפוך דבריהם:

בתוס' בד"ה אחת מתנת שכיב מרע ומדלא קאמר נמי וכו'. עיין מהרש"א ולפי פירושו הוי