תפארת יעקב על גיטין רנט

מה שכתב הרב בהג"ה בש"ע ריש סי' י"ח דטוב להתחיל מן הקטן גם בדיני ממונות א"כ מאי קושיא אי מניינא דבי רבי נהגו על צד היותר טוב להתחיל מן הקטן אפי' בד"מ, וצ"ל לדעתו דכך הוא באמת תירוץ הגמרא שאני מנינא דבי רבי וכו'. ולפי זה מוכח מפירש"י ותוס' בסמוך דלא ס"ל דברי הרב בהג"ה הנ"ל, ונראה טעמם דמדקתני במתני' בשאר הדברים שם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות לזכות ולא לחובה ועוד שם, והכא קתני דיני ממונות מן הגדול ודיני נפשות מן הצד ש"מ דדוקא הוא כאן מן הצד כאן מן הגדול, וכבר כתבתי מזה בספרי ת"י ריש סי' י"ח, גם מוכח מפירש"י כאן דיש איסור לענות על רב דלא כהסמ"ע שם לדעת רש"י דאין איסור לענות על רב ע"ש:

שם שאני מניינא דבי רבי. פרש"י דס"ל בד"מ ג"כ אין לענות על רב משמע דמפרש דרבי פליג אמתניתין דסנהדרין וכן הבינו התוס' כוונתו, והוא תמוה דהיאך קאמר שאני מנינא דבי רבי דמשמע דמחלק חילוק בין מנינא דרבי למנין אחר והוי לי' לומר בפשיטות דרבי פליג אהך מתניתין, לכן ברור דכך הכוונה דמנינא דבי רבי אינהו היו נוהגין לעולם להתחיל מן הצד דהוי ס"ל דקרא בד"מ נמי משתעי, הלכך אף כשהיו נמנין עם רבי לא היה חושש לשנות סדרם דכיון דלעולם נוהגין להתחיל מן הצד אין זה פחיתות כבוד לגדול מה שלא יתחילו בו הלכך לא חש לסתור מנהגם אבל רבי ודאי סובר כסתם מתניתין דידי' דמתחילין מן הגדול, והיינו דקאמר שאני מנינא דבי רבי דכלהו מניינהו מן הצד הוי, פי' מנין שלהם בפני עצמן הי' כך הלכך לא חש רבי לסתור מנהגם אף דהוא דעתו להתחיל מן הגדול כנ"ל, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה דכלהו:

שם לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד וכו' דכלהו שני קאמרינן וכו' ולא והא הוי הונא בר נתן וכו'. במאמר זה יש לדקדק הרבה, חדא כפי הנראה מפירש"י דתורה וגדולה היינו תורה ועשירות ומי שהי' חסר אחת מהנה דהיינו שהיה אחד בדורו באחת מהם כמותו לא קא חשיב, א"כ גם משה לא הי' כלהו שני דהי' קרח עשיר גדול בימיו, ועוד דהונא בר נתן הי' לו תורה וגדולה א"כ נהי דכייף לי' לרב אשי אבל עכ"פ היאך חשיב רב אשי כיון דהי' הונא בר"נ בעשירות כמותו ואי נימא דכל שהי' לו אחת מהנה כל ימיו אף דאידך לא חשיב לי' א"כ למה לא חשיב דוד דאף דהיה עירא מ"מ לא הי' רק בתורה לא בעשירות. גם יש לתמוה בהא דקאמר והא הוי הונא בר נתן ומשני מיכף הוי כייף לי' לרב אשי, וקשה במה נפשך אי הקושיא אחר מיתת רב אשי הוי הונא בר נתן א"כ מאי משני על זה דמיכף הוי כייף לי' מ"מ הוי לי' למיחשבי' כיון דרב אשי מת, ואי הכוונה בחיי רב אשי א"כ היאך שייך למיחשבי' כיון דאיכא רב אשי ולהיפך הוי לי' להקשות היאך חשיב רב אשי הא איכא הונא בר נתן ומה שנראה לי פשוט דהך תורה וגדולה אין הכוונה עשירות רק מה שהי' גדול הדור בתורה ופרנס בדורו על ישראל כגון נשיא או מלך, והא דקאמר כולהו שני בעינן לאו למימרא דצריך שיהא לעולם מתחילתו כך דאטו מיום שנולד היה לו תורה וגדולה לכל הני דקא חשיב ורבי הי' לומד תורה לפני רבותיו אלא מעת שנעשה פרנס ומלך הי' לו תורה וגדולה, ולכך לא חשיב שאול דהי' שמואל בדורו בעודו מלך והי' גדול בתורה כמותו וכן דוד, אבל פנחס היה יכול לחשוב דאף דלא היה בימי אלעזר מה בכך אז לא הי' הוא פרנס על ישראל רק אביו ומיום שנעשה פרנס יש לחשבו לולא דהוי זקנים דהיו גדולים בתורה כמותו:

והשתא שפיר מקשה אהא דמחדש רב אחא אף אני אומר משמע דבימיו לא הי' עוד אחר רב אשי, ואהא מקשה במה נפשך והא איכא הונא בר נתן ואי נימא דלא היה כלהו שני בימי רב אשי, א"כ ע"כ דהי' פרנס וגדול בימי רב אשי דאל"כ אין זה חסרון כנ"ל, א"כ היאך חשיב רב אשי הא היה הונא בר נתן בימיו ואי דלא היה גדול כלל בימי רב אשי למה לא חשבו להונא בר נתן אחר רב אשי, ואהא משני דבאמת כבר הי' פרנס בימי רב אשי לכך אין לחשבו דלא היה כלהו שני כיון דרב אשי היה במקצת ימיו ומ"מ חשיב רב אשי שפיר דהיה כפוף לרב אשי, ומ"מ כיון דהוא הי' פרנס ג"כ בימי רב אשי ואז לא הי' לו תורה וגדולה במקום אחד לא קא חשיב לי' כנ"ל:

ואפשר לומר עוד דכל מי שהי' לו תורה וגדולה יכול לחשוב אפילו שנים בדור אחד, והא דקאמר לעיל הוי אידך הכוונה שהי' גדול בתורה מזה וגדולה לא היה לו לכך אי אפשר לחשוב כלל דזה לא חשיב בשביל שהי' אחר גדול ממנו בתורה ואותו שהי' גדול בתורה אין לחשוב שלא היה לו גדולה אבל הונא בר נתן ורב אשי ס"ד שהיו שוים בתורה וגדולה קשיא לי' דליחשב שניהם, ומשני דהונא בר נתן הי' כפוף לרב אשי, כנ"ל:

בתוס' בד"ה דכלהו מניינהו, פי' בקונט' ואין נראה כו'. כבר כתבתי ליישב פירש"י דמנייני' דרבי הם היו סבורין שאין לענות על רב אפי' בד"מ וכשהיו נמנין לעצמן היו מתחילין מן הצד לכך אף כשהי' רבי נמנה עמהם לא חש להתחיל בגדול כיון שלא היה שום פחיתות כבוד לגדול כיון דלעולם מתחילין מן הצד. גם נראה לי דדוקא ב"ד של ד"מ שלא היו נמנין בד"נ כלל היו חוששין לגדול אבל אותן שהיו רגילין להמנות בד"נ ושם מתחילין מן הצד ממילא אפי' כשנימנין בד"מ אין קפידא דידוע להם דהתחלה מן הצד אינו מחמת חשיבות אותו שמתחילין ממנו, וזה שאמר שאני מניינא דרבי דכולהו מנייני' מן הצד הוי דכולם היו ב"ד של ד"נ ג"כ כנ"ל:

במשנה וב"ב אומר קופץ ונקפץ. פירש"י קפיצה עקימת שפתים, אבל מדברי הרמב"ם בפי' המשנה משמע דקפיצה עדיף מרמיזה וב"ב מחמיר טפי מת"ק, ונראה שזו היא דעת הרי"ף דפסק כב"ב והביא כולה שקלא וטריא דר"נ דכיון דשקיל וטרי בה ר"נ חשש להחמיר כב"ב, והרא"ש הקשה דאין להקל בסברא זו אבל כיון דב"ב מחמיר אין כאן קושיא, ובזה הי' מקום לפרש טפי מה דפליגי אי מטלטלין חמירי מגט או גט חמיר ולא הוזכר שום סברא למה ס"ד דגט חמיר והדר ס"ד דקיל, ולהנ"ל יש לומר דס"ד דב"ב מיקל, א"כ כיון דגט חמיר ממילא מטלטלין דוקא ולא גט ודחי דב"ב מחמיר א"כ אף במטלטלין תנן:

ודע שתמהו על הרא"ש שדחה דברי הרי"ף דדרך אמוראים לפרש המשנה אף שלא כהלכה דלקמן פרק הזורק הוכיח הרא"ש דהלכה כר"א דמחלק בין לאלתר לזמן מרובה מדנחלקו אמוראים בפי' דבריו ע"ש:

ובאמת לא קשיא ולא מידי דהתם פשיטא דלת"ק אפילו נשאת אינו גט דאי לשמואל בנשאת גם לת"ק הוי גט א"כ פשיטא דלא מוכח דהלכה כר"א דנ"מ לת"ק וע"כ דלת"ק לכ"ע אפי' נשאת אינו גט דלא מחלק כלל, והשתא אי ס"ד דלהלכה לכ"ע אינו גט אפי' נשאת מה מקום יש לפרש דברי ר"א להרחיק אותו מהלכה דאפי' עמדו יסבור דהוי גט ואיזה רמז יש בדברי ר"א בזה אדרבא צריך לפרש זכות הראוי' לשני ודיו שיסבור בנשאת הוי גט לא שיסבור אפי' עמדו מה דשמואל גופא דמפרש דברי ר"א כך, סובר להלכה אפי' נשאת אינו גט וע"כ דהלכה כר"א באמת, ומשמע לי' לשמואל מצד הסברא דאפי' עמדו ראוי שיהא גט לכך מפרש דברי ר"א כך ודחק לפרש זכות הראוי' לשני וראב"א נראה לו דבעמדו ראוי שלא יהא גט רק בנשאת לכך מפרש דברי ר"א כך לפי סברתו וז"ב:

בגמרא א אבל בגיטין ד"ה ברמיזה. פירש"י דקי"ל חרש שנשא משנתחרש כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה, ובתר הכי בד"ה מהו דתימא כתב וז"ל, וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילו משום דבקפיצה כנס בקפיצה יוציא אבל במטלטלין וכו', משמע בהדיא מדבריו דבקידושין לכ"ע בקפיצה היא, דאי דנחלקו בקידושין גופייהו למה נקט גיטין הא עיקר פלוגתייהו בקידושין וגיטין בקידושין תליא, ועוד מאי כ"ש דבהא גופא יש לומר כת"ק דקידושין ברמיזה, וכל זה דלא כב"ש בא"הע סי' קכ"א ס"ק ט' שכתב בפשיטות דאי קידש בקפיצה מוציא בקפיצה, וזהו היפך פירש"י וש"ס כאן דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת"ק אפי' קידש בקפיצה בגט צריך רמיזה דוקא וללישנא קמא אפילו לבן בתירא ברמיזה דוקאי כהש דוקא:

אמנם בעיקר פירש"י יש לי לדון דמאיזה צד פשיטא להו דבקידושין לכ"ע סגי בקפיצה וכיון דבמטלטלין נחלקו דבעי רמיזה מ"ש קנין קידושין משאר קנין של חרש דבעי רמיזה לת"ק, גם לא הבנתי באמת מה ס"ד דאי קידש בקפיצה ליבעי רמיזה דוקא הא כשם שכנס כך יוציא:

לכן לולא דבריו יש לי לומר דהך גיטין דהכא הכוונה כשנשא כשהוא פקח ונתחרש ואינו בגדר חרש גמור רק שומע ואינו מדבר, והכא כך הכוונה דהא ודאי עיקר פלוגתייהו דרבנן וב"ב דנהי דקנין חרש תיקון חכמים הוא אבל עכ"פ בעינן בירור גמור על רצונו שהחרש רוצה בכך רק מדאורייתא אין משגיחין על חרש על דעתו וכשוטה חשיב דאפילו יאמר