תפארת יעקב על גיטין כה

דקפדי צ"ל דאל"כ אין צורך לומר דהוי טפי דלרשב"ג באמת לא מהני מה דשכיחי עולי רגלים וממדינה למדינה בא"י ג"כ צ"ל וע"כ דס"ל דר"י לכ"ע אמר וע"כ דהוי חירום טפי:

בד"ה רבה אית לי' דרבא וא"ת וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל דלפי המסקנא דרבה אינו מקיל בטעמו כלל רק מחמיר לא קשיא כלל רבה מ"ט לא אמר כרבא וממילא בטלה המחלוקת בידענו ולרבה נמי כל משום קיום ידענו מהני וא"כ איצטריך לדידי' ג"כ בפ"נ בא"י דלא ליתי לאיחלופי ולק"מ, וזה ברור:

בד"ה אלא מאי בינייהו לעיל וכו'. ומ"מ יש לדקדק מה ס"ד לשאול מאי בינייהו כיון דאיכא טובא לעיל, ונראה לי דמשמע לקמן דלא חדשו רק במתניתין כבר למדו אבל בימי רבה ורבא בודאי למדו והוי משמע דעיקר הנפקותא עכשיו רק ממדינה למדינה אבל אתי' בי תרי ואותה מדינה אפילו לרבה אין צריך, והשתא דמחדש דרבה אית לי' דרבא א"כ האידנא ליכא נפקותא כלל ומשני דאפילו האידנא צ"ל משום לשמה:

דף ה' ע"א בגמרא אי הכי יכול כו' כבר נתחבטו בזה כל בעלי תריסין ולא העלו דבר מחוור המתקבל על הדעת, ולפע"ד נראה דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא והפי' פשוט בסוגיא כמו שאבאר, והוא דפשיטא דלרבא עיקר מה דקמש"ל מתניתין דס"ד כיון דאינו יכול כדמוקמינן לה בפקח ונתחרש, לא בעי קיום כלל. דבכה"ג לא תיקנו רבנן כיון דנתנו כדין רק שנתחרש עד שלא הספיק לומר, ודוקא במביא גט ונתן ולא אמר אמרינן בפ"ב דפסול דלא היה לו ליתן הגט בלי שיאמר בפני נחתם אבל זה מאי הוי ליה למיעבד בפרט דהוא מלתא דלא שכיח קמש"ל דלא סגי בלי שיתקיים בחותמיו. דפשיטא דליכא למימר דקמש"ל דוקא באינו יכול צריך קיום אבל ביכול סגי שיאמר בפ"נ ובפ"נ דהא משנתינו הוא זו המביא גט צ"ל וסגי בהכי גם ליכא למימר ביכול לא סגי בקיום רק שיאמר בפ"נ דוקא דהא אפילו אתי' בי תרי דדמי למקוים אצ"ל כדאמרינן לעיל כ"ש בקיום ממש, וע"כ אין ספק דקמש"ל דאין מקילין באינו יכול שלא להצריך קיום חותמיו:

ומעתה תימו לרבא. אבל לרבה דסובר משום לשמה רק מתניתין דאינו יכול לאחר שלמדו א"כ אי ס"ד דהכוונה לאשמועינן דאין מקילין בתקנה מחמת שאינו יכול מאי אריא אחר שלמדו הא מתניתין קמייתא דקתני בה צריך שיאמר מפרשה רבה משום לשמה וקודם שלמדו א"כ אי בא התנא להשמיענו בתר הכי דאפילו באי"ל אין מקילין בתקנה, הוי ליה לאשמועינן לענין לשמה קודם שלמדו כמתניתין קמייתא דבאינו יכול לומר לא תנשא עד שתברר שנכתב לשמה ואפילו קיום חותמיו לא מהני. ומ"ש דמיירי במתניתין בתר הכי אחר שלמדו לאשמועינן הא מילתא לענין קיום דבהך גופא דמיירי במתניתין הקודמת איכא לאשמועינן טפי דבאינו יכול לא מהני אפילו קיום עד שתברר שנכתב לשמה, וליכא למימר דבאמת באינו יכול לומר לא החמירו בלשמה א"כ אין כאן קושיא לרבה כלל דאי"ל לא החמירו וע"כ כיון דלרבא בעינן קיום דוקא כמו כן לרבה בעינן לשמה דרבה ורבא שוין בזה א"כ הא גופא קשיא למה נקט אחר שלמדו לענין קיום, ובהכרח דלרבה דמיירי אחר שלמדו דוקא קמש"ל הא גופא דלאחר שלמדו בטלה התקנה וסגי בקיום חותמיו והיינו דפריך יכול נמי ליסגי בקיום חותמיו כיון דלמדו ומשני ביכול לא בטלה משום גזירה רק באי"ל קמש"ל דבטלה משום דלא גזרינן במילתא דלא שכיחא, ופי' זה נכון וברור ומסולק כל מה שעמעמו בסוגיא זו, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה אי הכי יכול:

ובהכי ניחא מה דיש לתמוה לכאורה דמאי קושיא אי הכי יכול נמי, הא איכא למימר דוקא באינו יכול מהני קיום בכה"ג להכשיר נתינה קמייתא למפרע כיון שנתנו כדין כשהוא פקח רק לא הספיק לומר עד שנתחרש אבל ביכול ולא אמר לא מהני קיום להכשיר נתינה שנתן שלא כדין רק צריך שיטלנה הימנה ויחזור ויתן לה, וכ"ש לפי מה שהוכחתי לעיל דבאמת לא מהני האי נתינה כל שניתן שלא כדין, וכן נראה ממתניתין דרפ"ב להדיא דלא קתני יתקיים בחותמיו כדקתני הכא באינו יכול לומר וע"כ דאינו י"ל שאני דניתן כדין, משא"כ יכול א"כ לא קשה מידי. ולפי הנ"ל ניחא דכל זה יש לומר לרבא דקמש"ל הכי, אבל לרבה אי אפשר לומר כן דא"כ מ"ש דנקט התנא דין זה בלאחר שלמדו הוי ליה לומר כמו במתניתין קמייתא קודם שלמדו ולהשמיענו דדוקא באי"ל מהני שתברר שנכתב לשמה והוא מקוים ומכשירין נתינה זו שנתן לה מעיקרא, אבל ביכול כל שלא נתנו כפי תקנת חכמים לא מהני אפילו תברר שנכתב לשמה ותקיימנו עד שיחזור ויתן לה כי נתינה קמייתא שלא כתקנת חכמים לא מהני ומ"ש דנקט לה אחר שלמדו ולענין קיום דוקא, וע"כ דלרבה אחר שלמדו מילתא אחריתי קמש"ל דאחר שלמדו בטלה התקנה וסגי בקיום חותמיו, ואהא מקשה יכול נמי נימא דבטלה כיון דלמדו, וכל זה ברור לפע"ד:

שם והא אשה דלא שכיחא. תמיהא מלתא טובא שלא אמרו רק בדבר שאין צריך רק משום גזירה אז במילתא דלא שכיח לא גזרו אבל אשה הצריכה מדינא מה בכך דלא שכיח דהא חזינן דקודם שלמדו אפי' אינו יכול דלא שכיח לא מהני ואפי' אי נימא דמוקמינן הך דאשה ג"כ אחר שלמדו אבל עכ"פ משום קיום צריכה מדינא ולא מהני לא שכיח כמו קודם שלמדו לענין לשמה והרי רבה אית לי' דרבא וצריכה משום קיום. ועוד דמנא לי' דמיירי אחר שלמדו דילמא קודם שלמדו ואפי' משום לשמה צריכה מדינא ולא מהני לא שכיח:

ומה שנראה לי פשוט וברור בפי' סוגי' זו והוא דמילתא דפשיטא הוא דמה שהצריכו לאשה המביאה גט לומר בפ"נ ובפ"נ היינו משום גזירה דשליח דעלמא. לא מבעי לרבא דהטעם משום קיום דלא שייך כלל באשה המביאה בעצמה כיון דאי אומרת שנתגרשה בח"ל לגמרי נאמנת ואינה צריכה לומר כלום כמו שפירש"י להדיא לקמן דכ"ד ע"א וכן דעת הרמב"ם ז"ל והשתא פשיטא דלא חיישינן דמשקרת ואינה שליח הבעל כלל דהא בידה לומר נתגרשתי שם וכיון דבעלה מכר לה הגט הרי אינו מזויף הוא ועוד דבאשה פשיטא דלא שייך לומר דאי אמרה בפני מידק דייקא דפשיטא דכל שבאה להתגרש בגט שבידה דדייקא דהא אי יבוא ויערער תצא מזה ומזה. וכמו כן לרבה משום לשמה מ"מ כמו דשמעינן לרבא דאפי' בלא שכיח גזרו בה אטו שליח דעלמא ה"ה לרבה באי"ל דבהא לא פליגי רבה ורבא אי גזרו בלא שכיח ועוד דלרבה גופה ג"כ אי אפשר לפרש משום לשמה התם דא"כ תיקשי מאי קמ"ל דצריכה לומר בפ"נ מי עדיפא לענין לשמה משליח דעלמא ומה זה שאמרו ובלבד שצריכה לומר מאיזה טעם לא תהא צריכה וע"כ דקמ"ל אפילו היכי דלא שייך לשמה רק משום קיום ס"ד דנאמנת בלא"ה כיון דאי אמרה נתגרשתי שם נאמנת קמ"ל דצריכה לומר עכ"פ מוכח דגזרו בלא שכיח. ועוד דאפילו נפרש משום לשמה עכ"פ הוי סגי שתאמר ידעתי כיון דלא שייך בה מידק דייק טפי באומרת בפני מאם אומרת ידעתי דהא תצא מזה ומזה כנ"ל ומדצריכה לומר בפ"נ דוקא ש"מ משום גזירה דשליח דעלמא:

ואהא משני שלא תחלוק בשליחות דדוקא לעיל דגזרינן השתא אחר שלמדו אטו שמא יחזור לקלקולו לא גזרו בלא שכיח כיון דעכשיו למדו. אבל כאן הרי השליח האחר ג"כ נוהג עכשיו ואשה זו ג"כ שליח היא לא חילקו בינה לשליח אחר. ויש לפרש כאן עוד הך שלא תחלוק באופן אחר דבשלמא באשה אמרינן שלא תחלוק צריכה לומר כמו שליח אחר אבל באינו יכול לא שייך שלא תחלוק להשוותו ליכול רק לפסלו זה לא אמרינן רק לקמן בתרי דמייתי גיטא ג"כ קאמר שלא תחלוק והתם אין לפרש רק כמו שכתבתי דאם שניהם לפנינו נוהגין בזמן אחד אמרינן שלא תחלוק אבל היכי דליכא רק לגזור שמא יחזור לא גזרינן בלא שכיח. ועמ"ש בתוס' בד"ה שלא תחלוק:

שם אי הכי בעל נמי. גם בזה יש לתמוה לכאורה דמה ענין זה לרבה ורבא תיקשי ליה הך משנה דאשה וברייתא דבעל, ואי משום דשאני בעל שאינו שליח כלל ולא שייך שלא תחלוק א"כ השתא נמי לק"מ ועוד דלמה לא הקשו בפשיטות לרבה מהך ברייתא דמבואר בה דרק משום קיום הוא דמשום לשמה מ"ש בעל או אחר ואי דהוי מוקי לה אחר שלמדו א"כ השתא נמי לוקמא בהכי:

ומה שנראה לי פשוט דוודאי בעל שכיח דרק אשה לא שכיח, כמו שפירש"י דלמה לא תתגרש שם ומה צורך שתהא שליח אבל בעל שכיח והך אי הכי קאי אמה דמשני מעיקרא דיכול צריך משום גזירה אף דבהא לא שייך שלא תחלוק דהא בלא שכיח לא גזרינן ומ"מ בשכיח גזרינן א"כ בעל נמי אפילו תימא לאחר שלמדו מ"מ נגזור שמא יחזור לקלקולו אף דלא שייך בי' שלא תחלוק רק מעיקרא הפסיק לפרש ההפרש בין יכול לא"י ולמה אשה נאמנת ובתר הכי חוזר להקשות על גוף הדבר שחידש דביכול גזרינן שמא יחזור דבבעל נמי נגזור ועוד דמעיקרא לא הי' באפשר להקשות מהך ברייתא דלכ"ע תיקשי דהא חזינן דאשה צריכה לומר אף דמדינא אינה צריכה גזירה שליח אחר ולמה בעל אינו צריך רק השתא דע"כ הטעם באשה שלא תחלוק בשליחות דאל"כ הא לא שכיח א"כ האי טעמא לא שייך בבעל,