תפארת יעקב על גיטין רנו

נ"מ לגיזות וולדות מה דלמתניתין דב"ק אין נ"מ כלל וכן לאינך דהתם רק לר"מ, , וגם בזה צריך לחלק בין אי שינוי קונה ובין מה דאוקמוה רבנן ברשותי' לא קנסו, לכן שמתי לבי ליישב עיקר קושית התוס' לגמרי ונראה לי דלק"מ כמו שאבאר:

והוא דודאי יש לתמוה למה קאמר נ"מ לגיזות וולדות הא יש נ"מ בבהמה גופה אם נתייקרה משעת גניבה עד הקדש דקי"ל תברא או שתי' משלם כשעת היוקר, א"כ אי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה ברשותו אייקר ואי משעת הקדש ברשותי' דמרי' אייקר, ועוד קשה מה ס"ד דרבא דמספקא לי' דאפי' בלאו סברא דלא יהא חוטא נשכר למה יפסיד הגנב בחנם מה שאין צריך כלל:

לכן נראה לי בישוב קושי' ראשונה דהך דהכא כאיתבר ממילא דמי כיון דמדינא אינה הקדש כלל רק רבנן הפסידוהו והוי כנשבר מעצמו, ועוד דמקדיש הוי היזק שאינו ניכר ובהא לא שייך לחייבו משום שלא יהא כו' כיון דעכ"פ משלם כשעת הגזילה והשתא ממילא מה שאמר לגיזות וולדות אין הכוונה דנ"מ בכל הגיזה רק בנתייקרו משעת גניבה עד שעת הקדש והוא אכלם או מכרם בידים קודם הקדש ושפיר יש נ"מ דאי משעת גניבה שלו משלם כמו שהיו שוים אז אבל אי משעת הקדש משלם כמו שהיו שוים בשעה שאכלם ומכרם, רק לפי שלא היה יכול לומר דבר זה בגוף הבהמה כיון דאוקמוה רבנן ברשותי' הוי כאיתבר ממילא ואינו משלם רק כשעת הגזילה לכך צריך להמציא מציאות הנ"מ בגיזות וולדות דכיון דאוקמוה רבנן ברשותי' כולה ברשותי' (דודאי אם הי' מקדיש עם הגיזה היה הכל הקדש ומועלין בה, וכן משמע מדברי התוס' גופא בקושיתם] ושפיר יש נ"מ כשהפסידן בידים קודם הקדש אי נעשה למפרע ברשותי' אינו משלם רק כפי שהיו שוין אז:

והיינו דס"ד דרבא משעת גניבה משום דיש נ"מ בין להפסד בין לשכר כגון אי זול מפסיד ואי אייקר מרויח, ולכך שפיר מספקא לי' כיצד אוקמוה רבנן ברשותי' דלא שייך לומר דאי זיל אוקמוה משעת גניבה ואי אייקר משעת הקדש, והיינו דקאמר מסתברא משעת הקדש דאי משעת גנבה פעמים שירויח ולא יהא חוטא נשכר אבל אי משעת הקדש עכ"פ לעולם לא ירויח רק פעמים שלא יפסיד וזה לא איכפת לן, אבל אי משעת גניבה פעמים שירויח ואינו בדין דחוטא ירויח בחטאו וזה ברור לפע"ד ולק"מ:

במשנה לא היו סיקריקון ביהודה. פירש"י כותי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתנו ע"כ, וכן פירש לקמן בד"ה ליקטלוה וז"ל הלכך אגב אונסי' כי אמר לי' שא קרקע זו והניחני אקני' ניהלי' בלב שלם וקי"ל תלאו וזבין זביני' זביני':

ונראה לי שבא הרב ז"ל ליתן טעם למה לא הוי הך דהכא כמו תלאו ויהיב ובא לחלק דדוקא תלאו ויהיב שאנסו על גוף המתנה א"כ הי' המתנה בכפי' ואונס לא הוי מתנה אבל הכא דהכותי להרגו בא דהא כל דלא קטיל לקטלוהו רק הוא בא לפדות נפשו וליתן השדה כופר נפשו הלכך הוי כמו שמכר הקרקע לאחר ופדה עצמו מיד הסיקריקון בדמי הקרקע דאף דהאונס לחצו למכור מ"מ כיון שהמכירה היתה מדעתו מהני ואף כאן כשאמר שא קרקע זו ואל תמיתני הוי כמי שמכר השדה מדעתו בעד כופר נפשו דכיון דלא נאנס על המכירה מהני והוי כמו תלאו וזבין דמהני, והיינו דמחלקינן בין קמייתא לבתרייתא דלכאורה יש לתמוה אי הוי כמו תלאו וזבין בעלמא נמי שלא בשעת סיקריקון מהני ואי תלאו ויהיב הוי קמייתא נמי למה גמר ומקנה, ולהנ"ל ניחא דבתרייתא לא בא על עסקי נפשות תחילה דהא כל דקטיל לקטלוהו רק שבא ליטול הקרקע ומפחדו נותן לו הלכך הוי שפיר תלאו ויהיב דלא מהני ואומר למחר תבענא לי' בדינא ולא גמר ומקנה, אבל קמייתא ומציעתא כיון שהי' לו רשות להרוג, על עסקי נפשות הוא בא והוא מציל עצמו בקרקע הוי תלאו וזבין כנ"ל:

והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לחלק דברישא כיון דהפקירה המלכות אז ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד הלכך אפי' תלאו ויהיב מהני, משמע דטעמא דתלאו ויהיב דלא מהני דחושב דיחזור ויקח השדה ממנו, ולפי דעתו אם תלאו בינו לבין עצמו עד שמסר לו השטר מתנה והודה המקבל שאנסו מהני דהא לא חשב לקחתה כיון שלא ראו באונסו והעיקר נראה לי כפירש"י דלכך לא הוי תלאו ויהיב כיון שלא נאנס על זה רק הוא מציל עצמו בזה:

ודע דבתוספתא תניא ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון משום ישוב המדינה משמע לכאורה דמדינא יש בה סיקריקון דלא גמר ומקנה, וכתב הרשב"א ז"ל שזה סותר לגמרא שלנו בסמוך דמשמע להדי' דמדינא אין בה סיקריקון דגמרי ומקני, אבל באמת המעיין בתוספתא דעיקר מה שאמרו משום ישוב המדינה על סיקריקון שלפני המלחמה הוא דהתם נמי לא גמרי ומקני מ"מ משום ישוב המדינה אין בה סיקריקין דכיון דהי' המלחמה אח"כ והפקירו נכסיהם ונפשותיהם ממילא לא יוציאו הבעלים מן הגזלן מה שכבר נעשה ונמצאת הארץ חלוטה ביד הסיקריקון תקנו שאין בה סיקריקון, אבל מהרוגי מלחמה ואילך הבעלים גופייהו יחזרו ויגבו ממנו הקרקע ולא תהא חלוטה ביד הסיקריקון הלכך בהא למשנה ראשונה לא תקנו וב"ד של אחריהם ראו דהיו בעלים מסתפין לתבעה אפילו מהרוגי מלחמה ואילך תקנו עוד ליתן לבעלים רביע, וכן הוא בתוספתא להדי' ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון משום ישוב המדינה בד"א בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת מלחמה אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה ואילך יש בו משום סיקריקון וכו' זו משנה ראשונה וכו', והיינו כמו שכתבתי כיון דבשעת מלחמה אין ביכלתם לתבעה עוד ונחלטה ביד הסיקריקון הלכך גם מה שנלקח לפני המלחמה אף דלא קני ביאוש דאח"כ כיון דבשעת מעשה לא קנו מ"מ אין בו משום סיקריקון משום ישוב המדינה:

שם לקח מסיקריקון כו' מקחו בטל. יש להסתפק אי דוקא למשנה ראשונה שהיתה השדה חוזרת לבעלים שייך הא מילתא דאין המכירה כלום וחוזרת לבעלים אבל למשנה אחרונה דאין לבעלים רק רביע כל שחזר ולקח מבע"ה אין צריך ליתן רביע או דאפי' לענין הרביע ג"כ לא מהני מה שחזר ולקח מבע"ה, ומפירש"י לקמן דנ"ח משמע דדינו כמו מעיקרא ויתבאר שם בס"ד:

בפירש"י בד"ה מקחו בטל, דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי כו' ובגמרא מוקי לה בדלא כתב לי' שטרא:

והרשב"א ז"ל בחידושיו השיב על זה ארבע תשובות גדולות חדא דע"כ טעמא משום נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה ומש"ה סמכו לו דין לקח מן האיש דג"כ משום נחת רוח הוא, ועוד דהא פריך מינה לר"ה פרק חזקת דקאמר תלאו וזבין זביני' זביני אלמא משום דאנוס הוא ולא משום השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך השני נוח לי ועוד שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות ע"כ ס"ל דאפי' כתב שטר יכול לומר השני נוח לי וא"כ שמואל דאמר כאדמון דאלו לרבנן כיון דעבד מעשה לא מצי למימר השני נוח לי, אלו דבריו ז"ל:

ולברר דברי רש"י ז"ל שלא יקשה עליו מכל זה כלום צריך אני להאריך קצת בביאור סוגית הש"ס פרק חזקת מ"ח ע"א ומתוך הביאור יתבאר שם דדברי רש"י ז"ל ברורים כמו שאבאר:

והוא דשם פריך ר"ה לר"ה דקאמר תלאו וזבין זביני' זביני ממתניתין דקתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע"ה מקחו בטל ואמאי התם נמי אגב אונסי' גמר ומקנה, ומשני הא איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא"ל חזק וקני אבל בשטר קנה, ותמהו התוס' דהיאך אפשר דר"ה בשטר דוקא כיון דטעמו דאגב אונסו גמר ומקנה מה נ"מ בשטר או בלי שטר, ועוד דקאמר ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי משמע דלרב בלי זוזי מהני והא תלאו ויהיב לא מהני, וכוונתם בשלמא אי רב הונא בעל פה י"ל דיהיב לא מהני בע"פ אבל בשטר מהני, אבל כיון דרב הונא בשטר ע"כ אפי' בשטר דוקא זבין ולא יהיב ולרב קנה בשטר אפי' בלי דמי, ותירצו דרב ושמואל פליגי בלא ידעינן אי יהיב דמי וסובר רב דמדכתב שטר ודאי קיבל מעות ושמואל סובר דמחמת אונס אבד שטר אבל בידוע דיהיב דמי לכ"ע מהני אפי' בע"פ:

ודבריהם תמוהין מאד לפע"ד כיון דעיקר התירוץ דר"ה דידוע דיהיב דמי ומתניתין באינו ידוע, א"כ ל"ל להביא לזה פלוגתא דרב ושמואל מה נ"מ אי נימא דבשטר מוכרח דיהיב או לא סוף סוף ממשנה לא קשיא לרב הונא לכ"ע, דר"ה בידוע דיהיב דמי ומתניתין לא ומה זה דקאמר הא איתמר עלה, ואי מתניתין אפי' בשטר מיירי דהיה אנוס על השטר ג"כ מ"מ לא קשיא לר"ה, ואי נימא