תפארת יעקב על גיטין רנה

אחר גזילתו ומודיע כדי להוציא ממנו, אבל בגנב דלעולם לא נודעה היא כל שהקדישה למזבח אוקמוה רבנן ברשותי' כדי ליחייב עלה ולא חילקו בזה בין נודעה ללא נודעה כיון דרוב פעמים לא נודעה, והשתא אתי שפיר הכל, דמעיקרא מקשה שפיר דהכא לא שייך כלל שלא יהיו כהנים עצבין כיון שלא הקריב באמת בפנים כלל רק בחוץ ואהא משני דהכא אף דלא שייך הך תקנה דמתניתין מ"מ אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה משום שחוטי חוץ והיינו דלא חששו בכאן להקריב גזל למזבח כיון דלעולם לא נודעה הוא ובלא נודעה ע"כ מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין וגנב ודאי לא יודיע הלכך לא חילקו כלל ולעולם יהא ברשותו כדי ליחייב עלה משום שחוטי חוץ אבל אי נחלק בו בין נודעה ללא נודעה ממילא לא יתחייב משום שחוטי חוץ דאי ישחוט בחוץ לא שייך כהנים עצבין כנ"ל, אבל במתניתין בגזלן דעל פי רוב נודעה היא לא אוקמוה ברשותו בעת הקדש להקריב גזל ידוע למזבח ובגזל באמת לא מיחייב משום שחוטי חוץ כלל וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא דבגזל חילק בין נודעה ללא נודעה ובגנב לא חילק רק חייבו משום שחוטי חוץ והיינו כמו שכתבתי:

אמנם אכתי צריך ליישב דלר' יהודה נמי תיקשי כיון דנודעה עכ"פ אינה מכפרת מדרבנן א"כ אינו ראוי למזבח ולמה יתחייב כרת, וצריך לומר דלר"י איכא למימר דבאמת דיעבד מכפרת כמו שפירש"י לעיל ולפי זה לפי מה דמסיק אוקמוה ברשותי' ממילא לר"י נמי יש לומר כן ושפיר אינה מכפרת אפי' דיעבד, ובזה תבין דברי הרמב"ם דפסק כר"י דנודעה אינה מכפרת מתקנה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ומ"מ פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות זכר בגנב והקדיש דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש ותמה הלח"מ דהך תירוץ לעולא הוא אבל לר"י בלא"ה ניחא, ולהנ"ל לק"מ דודאי לר"י נמי קשיא רק דס"ד דיש לומר אינה מכפרת אינה קריבה, אבל לפי האמת דמשני לעולא דרבנן אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה לר"י נמי אמרינן כן, ולכך פסק הרמב"ם באמת דאפי' דיעבד אינה מכפרת בגזלן רק כאן בגנב אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה ולא חילקו בין נודעה ללא נודעה גבי גנב כנ"ל, ועוד יש לומר בזה דר"י ס"ל באמת יאוש כדי קני, ולפי זה באמת ע"כ מכפרת דיעבד דכיון דקני אין כח בחכמים לעקור דבר תורה כקושית תוס' בד"ה ה שלא, ושפיר הוי ראוי למזבח לדידי' אבל אנן קי"ל דיאוש לא קני רק עם שינוי השם וכן דעת הרמב"ם, א"כ ממילא אפי' דיעבד אינה מכפרת דאין בזה עקירה דבר מן התורה דכיון דאינה מכפרת אין כאן שינוי השם ולא קני כלל ולכך מייתי הרמב"ם הך דאוקמוה רבנן ברשותי' דלדידן דאינה מכפרת כלל מתקנה ליכא כרת בחוץ לולא דאוקמא ברשותי' ליחייב עלה:

שם אמר רבא הא ודאי קא מבעי' לי. יש לתמוה מה ס"ד דרבא דרבנן אוקמא ברשותי' משעת גניבה ללא צורך כלל ונראה לי דהכוונה דודאי אי אמרינן דמשעת גניבה אוקמא ברשותי' והיינו בעת שחיטה אוקמא ברשותי' למפרע א"כ ממילא אפי' בעת הקדש אכתי לא נתייאש מ"מ כיון דאח"כ נתייאש אוקמא ברשותי' למפרע אבל אי נימא דלא אוקמא למפרע ברשותי' רק בעת הקדש תיכף אוקמא ברשותי' א"כ בעינן דוקא יאוש קודם הקדש וכל שלא נתייאש קודם הקדש לא אוקמא ברשותי' ואח"כ אף שנתייאש לא חל ההקדש למפרע והיינו דשאל למאי נפקא מינה מסתמא אוקמא ברשותי' למפרע להחמיר עליו אפי' בלי יאוש, ועל זה קאמר כיון דמרויח גיזות וולדות לא רצו להקנות לו למפרע כדי שלא ירויח ועל זה אמר מסתברא דלא יהא חוטא נשכר דאף דלענין כרת קיל גבי' מ"מ שלא ירויח גיזות וולדות לא אוקמא ברשותי' למפרע:

ובהכי ניחא לי דעת הרמב"ם דהביא הך דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש והוא תמוה דהא לענין כרת לא נ"מ מידי רק לגיזות וולדות ומה ענין זה למעשה הקרבנות, ולהנ"ל ניחא דנ"מ ודאי לענין כרת דבעינן יאוש קודם וכך כתב שם בהדיא דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש ואינו חייב רק בנתייאש קודם הקדש ע"ש:

בתוס' בד"ה שלא יאמרו, וא"ת וכו' קודם זריקה כו'. יש לתמוה הרבה, חדא היאך ס"ד לפרש דאחר הקרבה אינה מכפרת הא אחר הקרבה לעולם נודעה היא ומכפרת, ועוד למה לא תתכפר הא ס"ס כבר אכל גזילות, ועוד יש להבין מאי קושיא הא יש כח ביד סנהדרין לעקור דבר התלוי בהפקר סנהדרין ואף כאן הפקיעו ממנו שם בעלים ואינה מכפרת. גם קשה לתירוצם למה לו לחלק בין נודעה ללא נודעה הרי עיקר החילוק בין הקריב ללא הקריב ואי הקריב אפי' נודע מכפר ובלא נודעה דמכפרת היינו גם כן בהקריב, גם מה שכתבו דוקא נודעה קודם זריקה משמע דאי נודע אחר זריקה אפי' זרק אינה מכפרת ועדיין קשה היאך מתנין לעקור גם למה כתבו דבריהם לענין זריקה הוי להו לומר הקרבה דכולל הכל דאי הקריב נתכפר רק בלא הקריב וכן פירש רש"י באמת, אינה מכפרת כלומר אינה קריבה:

לכן נראה לי דס"ל לתוס' בקושיא דודאי הך אינה מכפרת הכוונה אפי' כבר כיפר לא מהני, דלא ניחא להו כפרש"י דאינה מכפרת אינה קריבה, ואהא קשיא להו למה בלא נודעה מכפרת הא ס"ס עכשיו נודעה ושייך שלא יאמרו וע"כ דנודעה הכוונה דנודעה קודם ואח"כ הקריב לא מהני, לא נודע קודם והקריב מהני, דעיקר הודעה בעינן קודם הקרבה ולפי שהקריב שלא כדין אינה מכפרת, ואהא קשיא להו דקודם שחיטה ודאי לא יפקיעו דמאיזה צד יפקיעו הא יכולין לאסור לשחטו ולהקריבו ואין כאן שום בית מיחוש כיון דעדיין לא עשה בו כלום, א"כ כשהקריב היאך עקרו רבנן בקום ועשה ולא שייך הפקעה אחר הקרבה שכבר נתכפר ומעיקרא לא הפקיעו ועל זה תירצו דהך הודעה תליא בזריקה דאי נודע קודם זריקה שוב אינה מכפרת אפי' זרק דאז הפקיעו שם בעלים כיון שכבר שחט בפנים אין כח בידם לתקן שלא לזרוק הדם רק בהפקעת שם בעלים א"כ ממילא אפי' זרק אינה מכפרת ולא הוי עקירה אבל אי נודע אחר זריקה כבר נתכפר אבל נודע קודם שחיטה כיון דנאסר לשחוט לא הפקיעו ואי עבר ושחט וזרק נתכפר כיון דלא הפקיעו:

ולפי זה לדברי התוס' כל שנודע קודם זריקה באמת אפי' זרק אינה מכפרת וזהו דלא כפירש"י דפי' אינה מכפרת כלומר אינה קריבה ולכאורה נראה כוונתו כדברי התוס' ממש דלא ניחא לי' דאינה מכפרת דיעבד דאין כח בחכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה, אבל באמת זה אינו דאי כוונתו האימורין וכבר זרק א"כ במה נפשך אי מכפרת ס"ל הא בהדיא קאמר אינה מכפרת ואי אינה מכפרת ס"ל אין כאן כלומר דכך הכוונה כפשוטו אינה מכפרת ואי הכוונה אינה קריבה היינו זריקה א"כ מוכח עכ"פ דאי זרק מכפרת דאי בנודעה קודם זריקה אינה מכפרת למה לי כלומר הא כפשוטו אינה מכפרת אבל לדברי התוס' כל שנודע קודם זריקה אפי' זרק אינה מכפרת:

אמנם כוונת רש"י דקשיא לי' אי כשכבר הקריב אמרינן דאינה מכפרת שלא יאמרו כו' אף דס"ס כבר אכל גזילות א"כ למה בלא נודעה מכפרת הא ס"ס אח"כ נודעה ויש לחוש שלא יאמרו כו' ואדרבא נודעה עדיף דלמה להו לתקן תקנה מאיזה צד יעברו על הדין להקריב, לזה פי' דהכל לענין לכתחילה בנודעה תקנו שלא להקריב אבל אי לא נודעה והקריבו כשר דיעבד, אבל אין זאת כוונת התוס' כמו כמו שביארנו, ודוק:

בד"ה כי היכי, פי' בקונטרס וכו' וקשה כו' וממילא חייב. דבריהם צריכין ביאור, דכמו שתירצו הם כך יש ליישב לרש"י דהואיל דאוקמוה ברשותי' ליחייב עלה הלכך אפי' שחטה אחר חייב וצ"ל דקשיא להו דלעיל אמרו שלא יהיו כהנים עצבין ורק אחר הקרבה אוקמוה ברשותי' וכאן אמרו דאוקמוה ברשותי' מעת הקדש, וע"כ דהכוונה דכאן דשחט בחוץ אוקמוה למפרע ברשותי' מעת הקדש כדי ליחייב עלה אבל במתניתין דלא שחט בחוץ לא אוקמוה רק מעת הקרבה ואהא קשיא להו דאחר ששחטה למה יתחייב כיון דהוא לא שחט. בחוץ לא אוקמוה ברשותי' כיון דהכל בשחיטת חוץ תליא כנ"ל, ועל זה תירצו דאין הכוונה מכח שחוטי חוץ רק להיפך דבמתני' כדי שלא יהיו כהנים עצבין אוקמוה ברשותי' משעת הקדש שיחול על זה הקדש והקרבה וממילא חייבין עליה משום שחוטי ' חוץ:

אבל מ"מ דבריהם דחוקין מאד מאחר דבהדי' אמרו אוקמוה רבנן ברשותי' כדי ליחייב עלי', הרי בפי' מבואר דרק כדי ליחייב בשחוטי חוץ אוקמוה ברשותי' לא כדי שלא יהיו כהנים עצבין, ועיקר פי' הסוגיא כבר כתבתי בגמרא דיש חילוק בין גנב לגזלן, ובגנב אוקמוה ברשותי' מעת הקדש תיכף, ובגזלן מחלקינן בין נודעה ללא נודעה כמו שביארנו לעיל באריכות:

בד"ה לגיזותי' וולדותי' וא"ת וכו' עד סוף הדיבור לפי שלא נחה דעתי בדבריהם ז"ל שיאמרו בכאן בפשיטות