תפארת יעקב על גיטין רנז

דרק למסקנא כך הכוונה דפליגי בהא אבל לס"ד ס"ל לרב בשטר קנה ובע"פ לא אפי' יהיב דמי א"כ הדרא קושית תו' לדוכתא דהא לא משני מידי, ועוד בגוף הסברא כיון דבקושיא החליטו דאין לחלק באונס בין שטר לבלי שטר א"כ מה זה שחילקו לרב בהכי, ואם באנו לחלק בכך דבשטר אין דרך למכור מחמת אונס לולא דמקבל דמי א"כ יש לומר אפי' בדמי לר"ה הכי דבשטר אין דרך למכור לולא דגמר ומקנה באופן שלא נתבררו לי דברי התוס' כלל:

ומעתה אני אומר דעיקר קושית הש"ס התם דס"ד דמתניתין בכל גווני מקחו בטל בין בשטר בין בלי שטר והשתא אי אפשר לומר דהטעם במתניתין מכח השני נוח לי דבהא בשטר בודאי איבד זכותו דקי"ל כחכמים דאדמון, ועוד דע"כ לא פליג אדמון רק בחתום בעד אבל במכר בעצמו מודה כקושית הרשב"א וע"כ משום דהי' אנוס מיראת סיקריקון ש"מ דמחמת אונס לא גמר ומקנה, ואהא משני דאיתמר עלה בשטר קנה א"כ באמת טעמא דמתניתין שיכול לומר שלא היה אנוס כלל ולא הי' ירא מסיקריקון כלל עד שיגמור ויקנה רק לכך מכר משום השני נוח לי ובלי שטר מהני, ולא קשי' כלל לר"ה דהוא מיירי באונס תלאו וזבין בודאי גמר והקנה ואין חילוק כלל בין בשטר לבלי שטר לענין אונס, אבל כאן לא אתינן עלה מטעם אונס רק מכח השני נוח לי ובשטר באמת קנה כחכמים דאדמון:

ולפי זה גם קושי' השניה של התוס' מיושבת לנכון, דודאי רב ס"ל דמתניתין לאו משום יראה הוא דיראה לא שייך כלל בכה"ג שכבר נטלה הסיקריקון ממנו וקיבל מעותיו רק הטעם משום השני נוח לי ולכך בשטר קנה דלא שייך זה בשטר כרבנן דאדמון והא דמקשי עלי' דר"ה ממתני' דס"ד אפי' בשטר מקחו בטל א"כ ע"כ טעמא דמתניתין משום אונס סיקריקון, ואהא קשיא לי' משום האי אונס גופא כיון דהוכרח למכור בשביל זה גמר ומקנה דהא בכל מכירה דעלמא הוכרח למכור לאיזה סיבה הדוחקת אותו אבל לרב דמוקי למתניתין בלי שטר דוקא ס"ל דבמתניתין לא שייך יראת אונס כלל ולא מיירי רק משום השני נוח לי לכך בשטר קנה אפי' לא יהיב דמי, ושמואל ס"ל דטעמא דמתניתין משום אונס סיקריקון, ולכך אפילו בשטר לא קנה לדידי' כיון דלא יהיב דמי:

וזה שפירש"י בכאן שני טעמים חדא לשמואל וחדא לרב ועלה קאמר ובגמרא מוקי לה בלא כתב שטר היינו לטעם השני, וכן פירש בהדיא לקמן במילתא דרב רק הטעם השני בלבד, ומה שהקשו פרק חזקת ולא תירצו בפשיטות דמתני' בלא יהיב דמי היינו דמשמע להו דמתניתין מקחו בטל בכל גווני אפי' יהיב דמי דסתם מכר יהיב דמי והיינו דמוקי לה רב בלי שטר דכיון דמקחו בטל אפי' יהיב דמי ע"כ משום השני נוח לי ובשטר לא שייך זה הלכך אין הפרש במתניתין רק בעל פה לשטר דעל פה בכל גווני לא קני ובשטר בכל גווני קני דלא אתינן עלה משום אונס כלל, ושמואל ס"ל דבמתניתין יש משום אונס הלכך בלי דמי אפילו בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות דבהא ודאי ליכא אונס כלל דמאיזה צד יתחייב הוא באחריות בשדה של סיקריקון, וז"ב לפע"ד:

ומעתה כל מה שהקשה הרשב"א ז"ל על רש"י לק"מ, דמה שסמכו ענין לקח מן האיש לכאן לק"מ דהא בלא"ה לא הוזכר בכאן לענין ת"ה דבהא ליכא ת"ה כלל רק שזכרו כאן לענין הדין דהולכין אחר דברים שבלב כה"ג שיש לנו אומדנא מוכיח לזה אף דבעלמא דברים שבלב לא מהני, ולר"ה פריך שפיר פרק חזקת כיון דס"ד אפי' בשטר ע"כ משום אונס אתינן עלה, ומהתם מוכח נמי דבדיבור שייך השני נוח לי אפילו במכר ושמואל סובר ג"כ כרבנן דאדמון רק הוא מפרש משום אונס, כך נ"ל בדעת רש"י ז"ל ודברים ברורים הם, ודע דיש לי מקום ליישב עוד קושית התוס' פרק חזקת בדרך אחר אלא שלא ראיתי להאריך כי נראה לי עיקר כמו שכתבתי, ובמהדורא קמא שלי הארכתי עוד בזה:

בגמרא השתא בהרוגי מלחמה וכו'. יש לדקדק מה ס"ד דמתני' בא לומר דלא הי' במציאות סיקריקון בהרוגי מלחמה דמה נפקא לן בהודעה זו כיון שלא אירע כלל סיקריקון, ועוד אי נוכל לפרש כן יש לומר באמת כך הכוונה דכיון דכל דלא קטיל ליקטלוהו לא הי' אז סיקריקון כי לא היה יכול להניחו בנטילת הקרקע דהיה ירא לנפשו מה שאין כן אח"כ לכן נראה דס"ד דהכא לאו בידוע דשדה זו היתה סיקריקון רק הוא אומר כך וכיון שידוע שהיתה שלו נאמן על כך והא קמ"ל דאם אומר שלקחו ממנו במלחמה אינו נאמן דודאי לא היה אז סיקריקון ואח"כ נאמן, והיינו דפריך כיון דבהרוגי מלחמה אינו נאמן על סיקריקון מהרוגי מלחמה ואילך כיון דלא הי' סכנת נפשות פשיטא דאינו נאמן, ואטו בעלמא נאמן לומר שהשדה מכרה על ידי תלאו ויהיב כל כמה שאינו מברר שהוא כדבריו והכא נמי כיון שפסקה הסכנה והגזירה היאך יהא נאמן שהוא סיקריקון, ואהא משני דהכא בסיקריקון ידועה מיירי ובהרוגי מלחמה לא דנו דין סיקריקון אף שידוע שנלקח ממנו בסיקריקון ומהרוגי מלחמה ואילך דנו בה דין סיקריקון כשבירר שנלקחה ממנו בסיקריקון, כנ"ל:

בתוס' בד"ה אשרי אדם מפחד תמיד, בפרק הרואה אמר וכו' המתפחד בחנם. באמת יש לתמוה על קושית הש"ס פרק הרואה דמה ענין דברי ר"י דהכא להך דהתם אדרבא ר"י מזהיר להזהר שלא יבוא לידי נזק ואם יזהר לא יפחד כלל ולמה יכניס עצמו לסכנה, אבל בודאי מי שמפחד באמת חטאה הוא, לכן נראה ברור דהך דהכא לא נתכוון ר"י לרישא דקרא דרישא דקרא ודאי בדברי תורה כתיב דאין הכוונה להזהר מנזק דלא שייך על זה מפחד תמיד דלשון זה משמע דבאמת יהא בפחד רק בדברי תורה ניחא דבזה מותר להיות בפחד שמא לא יצא עדיין ידי חובתו ומחמת זה ישתדל ללמוד יותר, והך דהכא קאי אסיפא דקרא ומקשה לבו יפול ברעה וזהו אקמצא ובר קמצא, כנ"ל:

דף נ"ו ע"א בגמרא ענותנותו של ר' זכרי' נראה לי דהכוונה דקי"ל דאסור לענות על רב ולכך בדיני נפשות מתחילין מן הצד כדי שלא יענו על רב לסתור דבריו, ולכך ר' זכרי' היה חושב דהוא הקטן ואמר דעתו ראשונה והם קבלו דבריו ולא סתרוהו לפי שאסור לענות על רב כי באמת הי' הגדול בהם, וזה שאמר ענותנותו של ר' זכרי' וכו' כי אי הי' מכיר גודל ערכו לא היה הוא אומר דעתו עד שיאמרו הקטנים והי' מודה להם, כנ"ל בתוס' בד"ה עגלא תילתא וכו' ולא כמו שמפרש וכו'. ויש לדחות דהכוונה שהי' העגל גדול ביום שביעי וס"ד לסמוך על זה שהוא בן קיימא ויצא מכלל נפל ומ"מ לא אכלוהו:

ע"ב בתוס' בד"ה אי לאו דמלכא את אע"ג דאכתי לא מימסרא בידו וכו'. ולדעתי נראה דלפי שהי' נשיא וגדול שבכולם והוא מסר לו העיר כבר מסורה היא בידו כי הלך בהסכמת כולם ומיעוט בריוני לא חשיבי ויהרוג אותם וכן נראה לי לפרש מה שאמר אלו חבית של דבש הכוונה כל העיר הטובים הרוצים בשלומו ודרקן הם בריוני וכיון דבריוני לא שבקי ע"כ מוכרח להחריב העיר ור"י הי' לו להשיב דהורגין הבריוני ולא להזיק כל העיר בשביל מיעוט בריוני, כנ"ל:

דף נ"ז ע"ב בגמרא זו מילה שנתנה בשמיני. נראה לי שאי לא הי' עת קבוע למול בשמיני היו מדקדקין על הוולד שיהא בריא אולם בלי שום חשש אחד מן האלף אבל ודאי כיון שנתנה תורה עת קבוע וקשה אצלם לעבור זמן אין מדקדקין כ"כ ופעמים שבא לידי סכנה:

בתוס' בד"ה קפצו, והא דאמר מוטב שיטלנה מי שנתנה וכו'. ולדעתי נראה דאינהו סברי דזהו דוקא לחבול בעצמו אבל לקפוץ לים דיכול להנצל דהא נפל למים שאל"ס אשתו אסורה הלכך אף שלא ינצל כיון דהוא לאו להרוג עצמו מיכווין רק לנוס לים אולי ינצל ולא יחטא בזה סברו דמותר לעשות, כנ"ל:

דף נ"ח עא בתוס' בד"ה כל ממון שפוסקים עליו שיש לדקדק בדבריהם וליישב מה שלא זכרו בכאן הך תירוץ שזכרו פרק השולח וכן בהשולח לא זכרו מה שתירצו כאן, הכל מבואר אצלי באריכות פרק השולח דף מ"ה ע"א בתוס' בד"ה דלא ליגרבו ע"ש:

בגמרא חזק וקני. פירש"י כיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי, ולכאורה יש להקשות דמאי פריך לקמן מברייתא דלקח מן האיש דקתני עד שיכתוב אחריות הא התם לאו מטעמא דהשני נוח לי אתינן עלה ובהא יש לומר דמודה רב דאפי' שטר לא מהני וצ"ל דהך סברא דנחת רוח עשיתי לבעלי לא דמי לאונס כלל ולא הוי רק כהך סברא דהשני נוח לי וכל שאינו אונס ממילא לא מהני כל ל שכתב שטר, ועמ"ש לעיל במשנה:

בתוס' בד"ה אבל כו' אאשה נמי קאי והא דאמר פרק מי שהי' נשוי כתבה לראשון וכו'. דבריהם דחוקין ולכלהו פירושי לא מתיישב שפיר מה דפריך