תפארת יעקב על גיטין רנד

בא"ד ועוד קשה וכו' ולפעד"נ ליישב קושיא זו דבלא"ה יש להבין דתיקשי מתניתין מינה ובה אי יאוש קונה למה לי הקדיש ואי אינו קונה מה מועיל הקדש גם למה כאן מקשה לעולא הוי לי' להקשות לר' יהודא להיפך כדמקשה התם לר"ל וכן התם הוי לי' להקשות לר"י להיפך כדמקשה הכא לעולא, לכן נראה לי דאפי' לר' יהודא דיאוש קני מ"מ כל שישנו בידו צריך לקיים בה מצות השבה דכתיב והשיב את הגזילה אם כעין שגזל יחזיר הלכך כששחטה ומכרה חייב ד"וה ותדע דכל טביחה כששחט בה פורתא קנאה דהא עשאה נבלה ונשתנה ומ"מ כשגמר שחיטתה חייב ד"וה, והיינו דכך חייבה תורה כל שטבחה כשלא נשתנה והיתה ראוי' להחזירה בעיני' והוא שחטה או מכרה חייב ד"וה רק ר"ל הוא דס"ל דכל היכי דקני שלו הוא טובח ואהא מקשה לי' ר"י, אבל ר' יוחנן דהתם ור' יהודא דהכא ס"ל אף דקני לא נפטר מד"וה:

והשתא ממילא לא קשיא דלא אוקמה הכא בהקדישו בעלים בבית גנב כדאוקמה התם חדא כיון דהכא לא קשיא כלל ממתניתין לא בעי לאוקמא דלא כר' יוחנן דס"ל שאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו:

ועוד דלא מצינן לאוקמא בהקדש בעלים רק בהקדש לב"ה, דאי בהקדש מזבח בטבח מה ס"ד לחייבו דהא מתניתין בטבח בפנים דבחוץ ענוש כרת א"כ בהקדישו בעלים למזבח והוא שחט בפנים מה יתחייב וע"כ בהקדש ב"ה, א"כ בברייתא דקתני בחוץ ענוש כרת ע"כ לאו בהכי מיירי דעל הקדש ב"ה ליכא כרת בחוץ ואי קשיא מ"מ כמו דמוקמינן התם מתניתין בהקדש ב"ה א"כ ע"כ ברייתא בהקדש מזבח א"כ הכא נמי נוקמא ברייתא בהקדש מזבח, נראה לי דלק"מ דהתם נמי דוקא בהקדש ב"ה מהני אף שאינו ברשותו כיון דאינו רק קדושת דמים ודמים איתניהו ברשותו כמו הך דצנועין דהתם אבל קדושת הגוף לא מהני להקדיש רק כשהוא ברשותו הלכך ברייתא דע"כ בהקדש קדושת הגוף מיירי ממילא ע"כ בהקדיש הגנב לא הבעלים רק הטעם דאוקמוה רבנן ברשותי' כנ"ל:

בא"ד כדמוכח בסוכה וכו', ופריך ולקנינהו בשינוי השם וכו' , מעיקרא משינוי מעשה לא קשיא להו דיש לומר כיון דעיקר הקנין הוא בשביל שנשתנה ונעשה גוף אחר לא שייך לפסלו משום מצוה הבאה בעבירה כי לא זו הוא שנעשה בה העבירה, אבל שינוי השם שלא נשתנה הגוף שפיר שייך לפסול מכח מצוה הבאה בעבירה:

אבל עיקר קושית ר"י אינה קושיא כלל לפענ"ד דס"ל לר"ת דע"כ הך דאוונכרי לאו משום מצוה הבאה בעבירה נגעו בה כלל דאל"כ למה לי טעמא דלא לגזזו אינהו דלא מצי נפיק בי' הא בלא"ה אסורין לגזוז משום עבירה דגוזל בגזיזה זו וברור דליכא התם לתא דעבירה כלל ורק הגזלן הוא שעבר העבירה שגזל השדה אבל עכשיו דכבר הם בידו ומשתמש בה כרצונו מה הפרש יש בין אי הגזלן יגזוז או הישראל על פי ציוויו ולא מפסיד בגזיזה זו למרי' דארעא כלל ואין כאן עבירה כלל, ולכך לא אתינן עלה רק מכח לכם כיון דקרקע אינה נגזלת לא הוי לכם, אבל אי הוי יאוש ושינוי השם או שינוי רשות דמיקרי לכם שוב לא שייך מצוה הבאה בעבירה דישראל זה לא עשה שום עבירה כלל וזה ברור:

בא"ד כ"ש אי קנו קנין גמור ולדעתי אין זו קושיא כלל דדוקא היכי דבא מכח יאוש ושינוי השם או שינוי רשות שייך מצוה הבאה בעבירה, אבל מי שקנה מתקנתא דרבנן אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה כלל וזה ברור:

בא"ד אין להזכיר שם שמים עליו ולפי זה צריך לומר דבכשורא דמטללתא ג"כ אין לברך עלי' לישב בסוכה וכן בהדס דהתם אבל הוא תמוה דמאי פריך ולקנייא בשינוי השם מ"מ שפיר עביד דאמר להו דלא לגזזו הם כדי שיוכלו לברך עליו דאטו מותר לעשות מצוה לכתחילה באופן שלא יוכל לברך:

בא"ד יאוש גרידא לא קני, ולפי זה לא מתיישב שפיר לשון יאוש כדי קני והתוס' בב"ק מחקו זה ואולי נתכוונו כאן לפרש דביאוש כדי אין איסור לקנות אבל בלי יאוש הקנין גופא איסור הוא ודוק:

ע"ב בגמרא ה"נ קאמר וכו' יש לדקדק שלא תירץ כלום .. על עיקר הקושיא דהוי לי' לומר איפכא ואולי יש לומר דהכוונה דתרתי קאמר חדא בלא נודעה וחדא בנודעה דלפי מה שחידש ר"י שלא יאמרו יש מקום לחוש בלא נודעה ג"כ דאי מכפר יאמרו דאכל גזילות, אבל אי אינו מכפר לא הוי אכילה כלל, והיינו דקאמר דבלא נודעה מכפרת ונודעה אין מכפרת תרווייהו מתיקון המזבח נודעה שלא יאמרו וכו' לא נודעה שלא יהיו כהנים עצבין ומזבח בטל לכך אוקמה אדאורייתא:

שם ותנו עלה כו'. הקשה רש"י דלמה לא מקשה ממה דפטור מד"וה ותירץ דמודה עולא דקני רק להקרבה פסול, וכבר כתבתי דקשה מאד לפי' זה מאי דקאמר אוקמוה רבנן ברשותי' דהא בלא"ה שלו הוא רק להקרבה פסול, ואולי דמש"ה דיקדק רש"י ז"ל דליכא לאקשויי דאיכא למימר דרק להקרבה פסול אבל לפי האמת דמשני אוקמוה רבנן ברשותי' ס"ל אליבא דעולא דלא קני כלל רק רבנן אוקמוה ברשותו ומכח הפקר סנהדרין לא שייך קרבנו ולא הגזול דמן ההפקר זכי רק שיש לדקדק דלעיל בגוף דברי עולא פי' בפשיטות דלא קני להקרבה משמע דס"ל הכי באמת והיינו כדי ליישב קושית ר"ת לעיל בתוס' בד"ה מ"ט והכא משמע דבאמת יתפרשו דברי עולא דלא קני כלל:

אמנם לדעתי נראה לפרש בפשיטות דע"כ לא ס"ל לעולא דאינה מכפרת רק במתניתין דהקדיש לחטאת דצריך להקריבו לשם בעלים לכך לא הוי האי הקדש לא שינוי השם ולא שינוי רשות דאכתי שם בעלים עליו דצריך להקריבו לשמו דוקא כדאמרינן בזבחים לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' אבל אם הקדיש בעל מום לב"ה דנסתלק שם הגנב לגמרי הוי כמו מכרו לאחר דפשיטא דאותו אחר קני לה לגמרי דהוי גבי' יאוש ושינוי רשות וה"ה הקדש ב"ה, והשתא אתי שפיר דמהך דאינו משלם ד' וה' ליכא לאקשויי דאיכא למימר דמיירי שהקדיש לב"ה ומודה עולא דקני לה הקדש דהוי יאוש ושינוי רשות ושינוי השם ולכך מייתי הך ברייתא דבחוץ ענוש כרת ועל קדשי ב"ה ליכא כרת בחוץ דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וע"כ דברייתא מיירי בהקדש מזבח וא"כ קשה כרת מאי עבידתי' כנ"ל:

ובהכי ניחא לי הא דפסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות גניבה דעל הקדש לא מיחייב ד"וה אפילו על הקדש ב"ה, והשיג עליו הראב"ד דמאיזה צד נימא דברייתא ומתניתין פליגי לימא הא בקדשי מזבח הא בקדשי ב"ה ע"ש, ומה שהוכיח ה"ה כבר דחו התוס' ב"ק דף ע"ט בד"ה גנב והקדיש ע"ש:

ולפי הנ"ל ניחא דע"כ דלתנא דידן אין חילוק כלל דאל"כ אכתי הוי לי' להקשות מרישא דאי בקדשי ב"ה ליחייב על הקדש בעצמו דהוי כמו מכירה וע"כ דלענין לחייבו כמו מכירה אין חילוק כלל אבל לענין קנין שפיר יש לומר דיש חילוק ואין לדמות קנין למכירה דהא חזינן לכ"ע אף דהקדש קנה לא מיחייב ד"וה על גוף ההקדש, וכן משמע להדיא בירושלמי פרק מרובה הלכה ד' דפשוט ר"ל בפודה כלכלה אי טביל למעשר או פודה כלוקח מהך משנה דגנב והקדיש פטור ש"מ דמקדיש לאו כמוכר וה"ה פודה לאו כלוקח ואי ס"ד כדברי התוס' דיש חילוק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח א"כ לא מוכח כלל בעי' דהתם דהכלכלה קדשי ב"ה היא ובהא מקדיש כמוכר וע"כ דלענין ד' וה' אין חילוק כלל, וז"ב, ויש לתמוה על התוס' מן הירושלמי הנ"ל:

שם כרת מאי עבידתי' וכו'. יש לתמוה הא משנתינו הוא דמכפרת מפני תיקון המזבח א"כ ראוי למזבח וכל הראוי למזבח יש בו משום שחוטי חוץ וצ"ל דהכא כנודעה דמי דהוא יודע ולדידי' אינו ראוי לפתח אוהל מועד, אך יש להקשות להיפך אפי' תימא דיאוש קני ס"ס הרי נודעה אינה מכפרת ולדידי' נודעה הוא דיודע דגזולה הוא, ואמת כי לפי הנראה מדברי רש"י ותוס' לעיל דדיעבד מכפרת א"כ יש לומר דהוי ראוי לפתח אוהל מועד אבל מלבד מה דקשה כפי הנראה מדברי הרמב"ם דבאמת אינה מכפרת אפי' הקריבה בנודעה, אבל בלא"ה קשה דלעיל אמרו שלא יהיו כהנים עצבין והרי בלא"ה אוקמוה ברשותי' משעת הקדש כדי ליחייב עלה, גם קשה שלא חילקו בכאן כלל בין נודעה ללא נודעה ומשמע דאפי' נודעה ושחטה בחוץ חייב, ועוד אי באמת יש חילוק בין נודעה ללא נודעה לענין שחוטי חוץ ג"כ א"כ מה חידש על דינא דמתניתין וכך הוי לי' לומר אוקמוה רבנן ברשותי' כדי שלא יהיו כהנים עצבין וממילא חייב עלה, וע"כ דלא שייך שיהיו כהנים עצבין רק אחר הקרבה אבל כאן דלא נשחט בפנים כלל לא שייך זה א"כ נסתר הך טעמא דלעיל לגמרי דבלאו הכי מוקמינן ברשותי' כדי ליחייב עלה אף דלא שייך כהנים עצבין:

לכן נראה לי ברור דהך ברייתא בגנב והקדיש והך דמתני' דחטאת הגזולה לא דמי להדדי כלל דבחטאת הגזולה עביד רבנן תקנתא שלא יהיו כהנים עצבין ודבר זה לא שייך רק בלא נודעה אבל בנודעה לא שייך זה דכל שנודעה לא יקריבו הכהנים וזהו בגזלן כיון דרוב פעמים נודעה היא דהנגזל מחזיר