תפארת יעקב על גיטין רנג

רק שאין מאכילין אותה בידים ואף דמחויב להפרישה מ"מ הך להפריש שב ואל תעשה הוא והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה כמו בדם שנטמא וזרקו דנפסל הבשר אף דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם:

והיינו דמקשה הכא ואלו חרשת לא אכלה דהכא נמי דוקא קטנה אכלה וגדולה לא דלא עקרו בקום עשה ש"מ דחרשת לא ומשני גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דאכילה בידים לא עקרו ואהא פריך מה בכך הא הוא נמי קטן אוכל נבלות הוא ואין לנו חיוב רק להפרישו והוי שב ואל תעשה, והיינו דקאמר שמא יאכיל דעיקר החשש האכילה בידים וכמו כן בתר הכי בקושיא קאמר וליכול ולא קאמר ותיכול או ותאכל דהא בדידה קא משתעי, אלא עיקר הקושיא דמה בכך דיאכילה בידים הא מ"מ קטן הוא ואין עלינו רק חיוב להפרישו ושב ואל תעשה לא איכפת לן כמו בקטנה, ואהא משני גזירה שמא יאכיל, חרש בפיקחית והוי איסור הפיקחית בידים, והדר פריך ולאכול בתרומה דרבנן עכ"פ ומדלא מצינו חרשת דאכלה ש"מ דלא אכלה כלל ומשני גזירה אטו תרומה דאורייתא:

וביבמות דמוקמינן לה בתרומה דרבנן היינו דס"ל התם דאין ב"ד מציווין להפרישו כלל הלכך לא מצי לאוקמא שאוכלת בעצמה דא"כ מ"ש קטנה הנשאת לכהן כל קטן וקטנה בכל איסור אין ב"ד מצווין להפרישו, וע"כ דקמש"ל דיכול להאכילה בידים. א"כ מוכח דיש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום עשה ולכך מוקי לה בתרומה דרבנן, אבל כאן אזיל בהך סברא דב"ד מציווין להפרישו רק שב ואל תעשה יש כח בחכמים לעקור דבר תורה שפיר מיירי מתניתין בתרומה דאורייתא רק דאוכלת מעצמה ושפיר פריך חרשת נמי תיכול, ועמ"ש בתו' בד"ה ועל הקטנה:

בתוס' בד"ה ועל הקטנה, בתרומה דרבנן איירי וכו' וא"ת וכו' דקטן אוכל נבלות היא וכו' בעיא היא וכו' לכי גדלה וכו' עד סוף הדיבור הא קטנה היא דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי מצי לאוקמא בתרומה דאורייתא ומטעם קטן אוכל נבילות אין ב"ד מציווין להפרישו וא"כ אוכלת דקתני היינו אוכלת מעצמה לא שיאכילה בידים א"כ מ"ש דקתני בקטנה הנשאת לכהן אפי' קטן וקטנה דעלמא נמי אין צריך להפריש משום איסור שאוכלין בעצמן, ואין לומר דס"ל לתוס' דלמ"ד אין מפרישין, מדרבנן עכ"פ מפרישין ובנישואי קטנה לא החמירו רבנן, דביבמות שם משמע בהדיא דלמ"ד אין מפרישין אפי' מדרבנן אין מפרישין ע"ש, גם לא נתבאר לי כלל מה שתירצו לכי גדלה דלפום תירוץ זה ס"ל דאין חיוב להפריש רק מ"מ מוקי בתרומה דרבנן משום לכי גדלה, וקשה היאך יאמר ואוכלת בגינו תרומה ומיירי בתרומות חלוקות בקטנותה בדאורייתא ובגדלותה בתרומה דרבנן ואי כוונתם דמחמת דמשמע דלכי גדלה נמי אכלה ממילא ע"כ מיירי להאכילה בידים ובתרומה דרבנן דאי דאוכלת בעצמה בדאורייתא לכי גדלה היאך אכלה, אבל עכ"פ אינו מובן מה שהקשו על זה דלגזור אטו דאורייתא אי הכוונה אטו דאורייתא לכי גדלה לא תירצו כלום, ואי הכוונה אטו דאורייתא בקטנותה א"כ אי בידים לא תירצו כלום ואי מעצמה פשיטא הא אוכלת דאורייתא ואין מציווין להפרישה, גם אי הך קושיא אחרונה קאי לתירוץ ראשון דב"ד מצווין להפרישה, ואהא קשיא להו לגזור אטו דאורייתא א"כ לא תירצו כלום דהא מציווין להפרישה ושפיר שייך לגזור אטו דאורייתא, והא גופא נמי קשיא מה יעשו לתירוץ ראשון דב"ד מציווין להפרישה ולכך הוכרח לאוקמא בדרבנן נגזור אטו דאורייתא, באופן שלא נתבררו לכאורה דברי התוס' כלל:

לכן נראה לי דודאי כללא היא דשב ואל תעשה שאני ומעיקרא התם ביבמות נמי ידע לה רק כולהו דמייתי התם הוי בקום ועשה, והיינו דקשיא להו לוקמא בתרומה דאורייתא, דס"ס אין זה רק קטן אוכל איסורים ולא הוי עקירה בידים רק שב ואל תעשה ויש כח בחכמים לעקור בשב ואל תעשה, וכל זה תירצו משום דבעיא היא בפרק חרש אי מצווין להפרישו ואי נימא דאין מציווין להפרישו ע"כ מיירי מתניתין להאכילה בידים דאי לאכול בעצמה מ"ש קטנה הנשאת לכהן כל קטן וקטנה אוכלין כל האיסורין ואין ב"ד מציווין וכיון דמיירי להאכילה בידים הוכרח לאוקמא בתרומה דרבנן דהוי לעקור בקום עשה, ולפי זה הנהו ב' תירוצים האחרונים קאי דלעולם נימא דב"ד מציווין להפרישה ומ"מ לא מצי לאוקמא בדאורייתא ומכח שב ואל תעשה, דלשון אוכלת בגינו משמע בידים והוי קום עשה, ועוד לכי גדלה הוי עקירה בידים והוכרח לאוקמא בתרומה דרבנן, אבל לפי זה ממילא דאורייתא לא אכלה אפי' מעצמה דמציווין להפרישה ולא תקנו בהא לעקור אפילו בשב ואל תעשה כי לא תקנו רק בתרומה דרבנן, ואהא קשיא להו לגזור אטו דאורייתא ונהי דלא חיישינן בפיקח שיאכיל בידים אבל שמא תאכל מעצמה ועלינו חיוב להפריש, ועל זה תירצו כיון דקטנה היא אין כאן רק חיוב להפריש וכיון שיש כח בחכמים לעקור בשב ואל תעשה כ"ש שיש כח בחכמים שלא לגזור אטו שמא תאכל דאורייתא, וז"ב לפע"ד:

בגמרא יאוש כדי לא קני. פירש"י לענין הקרבה ואפילו שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו ע"כ יראה מדבריו שבא ליישב קושית ר"ת בד"ה מאי טעמא דהא שמעינן לי' לעולא דיאוש קונה לזה פי' דהכא לענין הקרבה לא קרינן בי' קרבנו אפי' אחר יאוש:

ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מאי קשיא לי' לרש"י בסמוך דהיאך מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה שאני הכא דהפקר סנהדרין הוי ושלו הוא וחזי להקרבה, ולהנ"ל ניחא כיון דמדאורייתא שלו הוא ומ"מ פסול להקרבה מכח קרבנו ולא הגזול א"כ מה יועיל הפקר כיון דבלא"ה שלו הוא וע"כ משום דשב ואל תעשה הוא, וניחא לי ג"כ מה שהקשה רש"י קושיתו בד"ה מזבח בטל ולא מעיקרא כשאמר דמכפרת מדרבנן, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא היה מקום לומר דטעמא דעולא דלא קני כלל ושלא יהיו כהנים עצבין שהאכילו למזבח גזילות וגם אכלו הם עשאוהו שלו ממש ואין כאן גזל כלל והוי אתי שפיר תיקון המזבח כפשטא ומדמפרש שלא יהיו כהנים עצבין ונמנעין לעבוד עבודה ולא שיאכל המזבח גזילות ש"מ דבאמת אין זה גזל כלל דאפי' לעולא קני רק להקרבה פסול א"כ קשי' לי' היאך מתנין לעקור דבר תורה:

איברא הא קשיא לי בפירש"י במה נפשך אי גוף מה שמכפרת ג"כ מיקרי שב ואל תעשה א"כ מה שאינו מביא קרבן אחר אפי' שב ואל תעשה לא הוי דאסור להביא שכבר נתכפר, ואי מה שמכפרת הוי קום ועשה א"כ עדיין לא הועיל דס"ס למה מכפרת וצ"ע:

בתוס' בד"ה מ"ט יאוש כדי לא קני וכו' וקשה לר"י וכו'. ולדעתי נראה דלק"מ דודאי בלא"ה יש לתמוה דקאמר אוקמוה רבנן ברשותי' ליחייב עלה, וקשה לפיר"ת הא עד השתא נמי ברשותי' היא דהא קני לה רק להקרבה פסלי' רחמנא א"כ מה בכך דאוקמוה ברשותי' מה נ"מ רבנן או איהו קניא ומה הוסיפו רבנן על קנין שלו, ואי יש כח בחכמים להכשיר לפתח אוהל מועד דבר שאינו ראוי, מלבד מה שאינו נראה כלל אבל בלא"ה היה לו לומר הכשירו רבנן לפתח אוהל מועד ליחייב עלה:

לכן ברור דלר"ת כך הכוונה דודאי הפקיעו חכמים קנייתו של זה מה דקני ביאוש והקנוהו לו מכחם מחדש כדי שיתחייב עלה, והיינו דמחמת קנייתו הוי מצוה הבאה בעבירה אבל עכשיו דהפקיעו קנינו והקנוהו לו משלהם הוי כמו שהקנוהו לאחר דודאי חזי להקרבה, והשתא ממילא שפיר קאמר דלא יהא חוטא נשכר אוקמוה רבנן רק משעת הקדישה והפקיעו אז קנינו מצד היאוש והקנו לו מכחם וממילא גיזות וולדות לאו דידי':

ובהכי ניחא טפי מה שיש לתמוה לכאורה דמה ס"ד דרבא לקמן דמבעיא לי' אי משעת הקדש אי משעת גניבה היאך יעלה על הדעת שיקנו לו קודם מה שאין צריך כלל כדי שירויח גיזות וולדות ולהנ"ל ניחא דבלי רבנן גיזות וולדות דידי' נינהו דהא קניא ביאוש וס"ד דרק לחייבו בשחוטי חוץ אוקמה ברשותי' והפקיעו קנין יאוש שלו אבל לא הפקיעו גיזות וולדות שהיו לו מכח קנין עצמו של יאוש ואוקמוה ברשותי' משעת גניבה כמו שהי' לו קודם מכח יאוש, ועל זה קאמר כיון דהפקיעו קנין שלו ממילא לא אוקמוה ברשותי' רק משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר:

אמנם עיקר קושית ר"ת מהך דהגוזל ודאי אינה קושיא כלל דלא נחית התם בדין יאוש כדי אי קני או לא דלעיל מינה אמרו יאוש כדי לא קני וקני והכא דייק יאוש קני ולא כדי והיינו דהתם המחלוקת אי הוי יאוש מעלי' או לא גמר בלבו להתייאש אפי' אומר בפיו ונ"מ בקנין אחר כגון יאוש ושינוי השם או שינוי רשות אך הך קושיא שהקשה ר"ת מהך סוגיא דלקמן דלמה לא מקשה בפשיטות מתשלומי ד' וה' הא ודאי קושיא היא ורש"י ז"ל הקשה אותה ג"כ לקמן ומתרץ ג"כ דרק להקרבה פסול, אך אין נראה טעמו משום מצוה הבאה בעבירה רק דהקפידה תורה כל שבא בגזל לידו לא יקריב דכתיב קרבנו ולא הגזול, אבל לקמן אבאר בס"ד דבלא"ה לק"מ קושיא זו ע"ש: