תפארת יעקב על גיטין רנב

היכי דמכחיש דאז אפי' הודיעוהו תרי לא מהני דהא לא נודע לו כיון שאינו מאמין, אבל כל היכי שהוא מאמין על פי אחרים הוי כנודע לו:

וכמו כן בע"א כל ששותק הרי גילה דעתו שהוא מאמין לו והוי כנודע לו והוי כהודאה שהוא מאמין לעד והכא לא מיירי בשותק רק שאומר איני יודע דגילה דעתו שאינו מאמין בהא בעינן בידו לאביי ולרבא כל שהיה בידו כבר גם נראה לי דלרבא לא חשוב שתיקה כלל רק טעמי' דרבא דע"א נאמן לגמרי אפי' לא הי' בידו כלל הלכך באשתך זינתה פליגי) לאביי מהני דשתיקה כהודאה שהוא מאמין לו, ולרבא לעיל מהני בלי שתיקה כלל כהך דהכא ואפי' אומר איני יודע הלכך בדבר שבערוה דבעינן ב' לא מהני אפילו שתיקה אמנם אי אומר זינתה בפניך בהא לכ"ע שתיקה כהודאה ושחד"א, כנ"ל בענין זה:

בד"ה דכי אמר פיגול מהימן, ותימא וכו' דיליף משלמים וכו'. ולדעתי אין זה מוכרח דר' יוסי יליף התם מכאשר יורם והתם בפר כהן משיח משתעי ואין הכרח ליו"כ דאין פיגול בפנים דלאו כללה כייל רק קרא קמש"ל דפר זה הוי כשלמים לענין פיגול אבל לא בפר יוה"כ דלא כתיב בי' כאשר יורם רק ר' שמעון הוא דכללה כייל דאין פיגול רק בחוץ כשלמים, ועוד נראה לי כיון דהך קרא גזה"כ הוא דאין פיגול בפנים מדכתיב כאשר יורם א"כ אין לך בו רק חידושו דהיינו פר כהן משיח אבל פר יוה"כ דלפני ולפנים הוא יש לומר דאית בי' פיגול מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר וכן מוכח התם להדיא דרק על חיוב כרת על האוכל הפיגול הוא דמחלקינן ולא לענין לפסול הזבח:

בא"ד ואין לתמוה וכו'. נראה לי המשך דבריהם בזה דודאי קשה היאך דייק מיוה"כ מנא לן דשייך בי' פיגול וליכא למימר דפשיטא לן דבכל עבודות שייך פיגול בכל הקרבנות דהא שמעינן עכ"פ בפר כהן משיח דלית בי' פיגול אלמא דלאו כללה היא דבכל עבודות וקרבנות שייך פיגול א"כ שפיר יש לומר דביוה"כ נמי לית בי' פיגול מהאי טעמא דאינו נאמן אך לפי שכתבו דבאמת בכל עבודות יש פיגול לפסול הזבח א"כ אין לתמוה מנא לן דפשיטא להו דבכל קרבנות שייך פיגול ודוק:

דף נ"ה ע"א בגמרא התם איכא למימר טעי בדר' ירמי' וכו' דמפסיד כולי' אגרא וכו' פירש"י דהתם הי' סבר שלא יפסיד רק שכר אזכרות אבל הכא דמפסיד כל שכרו וכו', והקשו עליו דמה נ"מ הפסד מועט או מרובה דאטו יש שיעור לדבר ופירשו הם דטעי בדר' ירמי' דיעביר עלי' קולמס, ואינו מחוור דהא בפירוש אמרו דמפסיד כולי' אגרא ש"מ דבא לחלק בין הפסד כולו למקצתו, אבל לדעתי נראה לי לפרש בפשיטות דודאי מה שאמרו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך הכוונה אף שלא יהא נאמן על ס"ת דאי הפסד השכר תלוי בהפסד ס"ת לא שייך לומר מתוך דהא בהא תליא, והשתא לעיל שפיר ס"ד דר' ירמי' כיון דשכר ס"ת כולה לא הפסיד אפי' לפי דבריו דלא ס"ד דכל הס"ת נתקלקלה בזה רק דמיחסרה תיקון לשמות, והשתא כיון דאינו נאמן להפסיד ס"ת ואין צורך לתקנה כלל לא הפסיד משכרו כלום דיכול לומר אני רוצה לתקנו ולמה אפסיד ואם שאין אתה מאמין לי ואתה אומר שכבר הוא מתוקנת כראוי למה אפסיד שכרי, ודוקא אם לפי דבריו כולה מקולקלת א"כ אף שאינו נאמן הרי הודה שלא פעל כלום ואינו מגיע לו שכר כלל, אבל לס"ד דר' ירמי' לא הודה רק שצריכה תיקון עוד לגומרה ורוצה לגומרה וכיון שהוא אינו מאמין ואומר שכבר נגמרה ואינו רוצה לתת לו לא הפסיד כלום, והיינו דמקשה ר' ירמי' לעיל נהו דהפסיד שכר אזכרות וכו' וקשה מאן לימא לן דמה שאמר נאמן אתה להפסיד שכרך היינו כל השכר שמא באמת כוונתו שכר מה שלפי דבריו חסר,, ולהנ"ל ניחא דקושית ר' ירמי' דכל שעדיין אינה מקולקלת רק לפי דבריו צריך לגומרה לא הפסיד כלום אם אין מאמינין לו ליתן לו לתקנה, ואהא משני לי' דאינה שוה כלום ולפי דבריו מקולקלת הוא ואין לו שום שכר והיינו דקאמר התם טעי בדר' ירמי' הילכך לא שייך מתוך דלא הפסיד לפי דבריו כלום ואפי' שכר האזכרות לא הפסיד רק אי נאמין לו יצטרך להעביר בקולמס אבל הכא לפי דבריו מפסיד הכל דמקולקלת הוא ולא מהני בה שום תיקון הלכך אפי' אינו נאמן הפסיד הכל וממילא אמרינן מתוך כו' להפסיד ס"ת ודוק:

במשנה העיד ריב"ג על החרשת וכו' יש לדקדק מה ביקש בזה שהעיד על החרשת בנישואי אביה הוי לי' להעיד על אשה שנתחרששה שיוצאה בגט ובהא פליגי רבנן וריב"נ פרק חרש, ונראה לי דבלא"ה יש להבין דמייתי התם פרק חרש הך עדות דריב"ג על פלוגתא דרבנן וריב"נ התם וקאמר עלה אמרו לו אף זו כיוצא בה ולא נתבאר מהו הכוונה בהך אמרו לו והתוס' כתבו התם דרבנן מייתי ראי' לדבריהם מהנך אמרו לו ומלבד שהדבר קשה דמה צורך לראי' אי' דפשיטא דאין חילוק בזה כלל בלא"ה ג"כ קשה כיון דהנך אמרו לו לאו רבנן דריב"נ נינהו היאך שייך לומר אמרו לו אף זו כיוצא בה כיון דלא משתעי כלל בחרשת שנתחרשה ואיזה היא זו שהיא כיוצא בה והרי לא זכרו כאן הנך אמרו לו כלל:

לכן ברור דריב"ג בא בעדות זו לסייע לריב"נ והיינו מדשמע בחרשת שהשיאה אבי' שיוצאה בגט ש"מ דדוקא בנישואי אבי' יוצאה בגט אבל אשה שנתחרשה לא והטעם דכיון שנכנסה לרשותו ברמיזה כמו כן סגי שתצא ברמיזה דאף דהקידושין היו גמורים על ידי האב, אבל הכניסה לרשותו הי' ע"י רמיזה כמו כן היציאה סגי בהכי אבל כשנשאת מעצמה ונתחרשה דנכנסה ברשותו בדעת שלמה כל שאינה יוצאת בדעת שלמה יציאה מעלי' מיקרי משלחה וחוזרת שעדיין לא יצאת לגמרי, ועל זה השיבו לו רבנן דאף זו שאנו דנין עלי' כיוצא בה ומה ששמעת בחרשת שהשיאה אבי' טעמא אחרינא דקמש"ל דס"ד דוקא פיקחת שהי' לה יד מעולם לא אבדה יד שלה במה שנתחרשה אבל חרשת מעיקרא שלא הי' לה יד מעולם ס"ד דבחרשותה אין כח בה להשיג יד מחדש קמש"ל דחרשת יש לה יד ולא דמי' לשוטה כנ"ל. ואי נימא דהאב יכול לקבל גט לבתו קטנה וכ"ש חרשת הי' מקום לפרש הכל ברווחא טפי אלא שאין כן דעת כל הפוסקים ועמ"ש בגמרא בדברי רבא:

בגמרא אמר רבא מעדותו של ריב"ג וכו'. דברי רבא הללו צריכין ביאור דהך דינא דביטול לא מוכח כלל ממתניתין מעדותו של ריב"ג:

ונראה לי לפי מה שכתבו התוס' פרק חרש שם דמחלוקת ריב"נ וחכמים היא דריב"נ סובר כיון דבשעה שמגרשה הוי משלחה וחוזרות לא מהני אף דאח"כ מבינה כשמוציאין אותה בע"כ ורבנן סברי דבכה"ג הוי משלחה ואינה חוזרת והיינו דפריך הכא לרבא דמיירי בפיקחית דמה צורך ללמוד מריב"ג הא אפי' לריב"נ דבעי דעתה שתהא תיכף משלחה ואינה חוזרת הא הכא פיקחית היא ורואה גט נתון בידה ומשלחה ואינה חוזרת היא וליכא למימר דגט זה כיון שאמר כנסי שטר חוב הוי ביטול, א"כ באמת למה תהא מגורשת וע"כ דלא חשיב ביטול א"כ משלחה ואינה חוזרת הוא תיכף ואהא משני דקמש"ל רבא דלא הוי ביטול לפי שאמר לעדים ומ"מ לדידה דלא ידעה דאמר לעדים הוי ביטול א"כ בעת גירושין לא הוי משלחה וחוזרת רק אח"כ כשיודיעו לה העדים ולר"י בן נורי באמת אינה מגורשת אבל מעדותו של ריב"ג נלמד דמגורשת דלא בעינן שתהא משלחת וחוזרת תיכף רק אח"כ כשמוציאין אותה ע"כ סגי והכא נמי כיון שאח"כ מודיעין לה העדים ומשלחה ואינה חוזרת היא מהני כנ"ל ברור בפי' סוגי' זו:

ודע שיש עוד לדקדק בדברי רבא דלמה לי ללמוד מריב"ג הוי לי' ללמוד מרבנן דריב"נ דמתניתין דפרק חרש והתוס' שם דחקו ליישב זה ע"ש ואי נימא דהאב יכול לקבל גט לבתו קטנה משנשאת וכ"ש חרשת קטנה היינו יכולין לפרש דברי רבא בכאן דדוקא מעדותו של ריב"ג למד זה, אמנם התוס' קידושין ד"ו בד"ה ומקבל נסתפקו בזה והביאו ראי' מירושלמי דתרומות שאינו יכול לקבל גט משנשאת כלל אבל בחידושי לא"ה סי' קמ"א ס"ק ד' דחיתי ראיית התוס' והבאתי ראי' מירושלמי דפרק התקבל להיפוך אך לפי שהדבר מוסכם מכל הפוסקים דאינו יכול לקבל גט משנשאת כלל לא רציתי להאריך בזה:

שם ואילו חרשת לא אכלה וכו' עד גזירה דילמא אתי לאכול בתרומה דאורייתא סוגי' זו קשה להולמה דהא הכא מיירי בתרומה דרבנן כמ"ש התוס' כדמוקמינן לה ביבמות ד"צ וכמו שפירש"י א"כ קשה חדא מאי קאמר גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דמה נפקא מינה וכי בשביל דבעלה חרש גרועה גרעה ס"ס תרווייהו נישואין דרבנן נינהו, גם מה זה שתירץ גזירה שמא יאכיל חרש בפיקחית ופריך ולאכול בתרומה דרבנן וקשה הא עד השתא בתרומה דרבנן איירי דדאורייתא אפי' קטנה לא אכלה. ועוד מאי קושיא ואילו חרשת לא אכלה דלמא קמש"ל קטנה דאפי' לכי גדלה אכלה משא"כ חרשת לעולם חרשת היא וקמ"ל דאפי' לגדולה התירו תרומה דרבנן ע"י נישואין דרבנן:

לפיכך נראה לי ברור דהך סוגי' אזלא לפי מה דמסיק ביבמות דבשב ואל תעשה לכ"ע יש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה, והשתא שפיר מצי מיירי בתרומה דאורייתא