תפארת יעקב על גיטין רנ

שוגג ומזיד אנפילה קאי והכא אפציעה ולק"מ:

ע"ב במשנה הכהנים שפגלו במקדש. לא נתבאר לי יפה לשון זה במקדש ואטו מי איכא פגול במקום אחר חוץ למקדש ואולי יש לומר דבא לאפוקי בזמן היתר הבמות וטעמא דלא שייך שלא יהא וכו' רק במקדש שהיו הכהנים חלוקין במשמרות ובתי אבות ולא הי' ביד הבעלים לבחור לו כהן היודעו ומכירו ומובטח בו שלא יעשה לו נזק הלכך יש לחייבו מזידין מטעם שלא יהא כל אחד ואחד מפגל קרבן חבירו אבל בבמה דהי' הבעלים יכולין לבחור להם כהן כרצונם לא שייך זה וכ"ש לפי' התוס' מנחות ד"ו ע"ב בד"ה וכי:

דזר כשר בבמה א"כ היו יכולין להקריב בעצמן אלא שאני מסתפק אי זר כשר בבמה אי שייך בי' דין פיגול כי לא נאמר פיגול רק לכהנים) ולמ"ד שמי' היזק יש לומר דדוקא במקדש שוגג פטור כדי שיודיעו דשם לא היו הבעלים במקום המזבח אבל בבמה דבעלים עומדין עליו לא שייך זה ואפשר אפילו בשוגג חייב וצ"ע:

בגמרא שורת הדין אינו נאמן. כן הוא הגירסא ברא"ש בברייתא וכן היא גירסת הר"ן בחידושיו ודייק מינה הר"ן ז"ל דדוקא מן הדין אינו נאמן, אבל לבתר דחייבוהו חכמים למטמא מטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא ממילא כיון שנאמן לשלם כמו כן נאמן להפסיד הטהרות וכתב עוד שם דמיירי שעשה עמו בחנם או בדבר מועט כעובדא דלקמן דטעה בדר' ירמי' ע"ש, אבל בשכר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד טהרות:

ולא נתבררו לי דברים הללו, ולא דמי להך ס"ת דלקמן כלל דהתם הפסיד שכרו בכל אופן אפי' לא נאמין לו כלל דהא בעובדא קמייתא דאינו נאמן ג"כ הפסיד שכרו כיון שהשכר הוא עבור כתיבת ס"ת והרי לא כתב ס"ת כלל הלכך כיון דהפסיד שכרו בכל אופן אמרינן דקושטא קאמר וממילא נאמן, אבל הכא אי לא נאמין לו ממילא אינו חייב כלל דהא לא הזיקו כלום ומכ"ש דלא שייך לחייבו מכח שלא יהא כיון שאינו ניזק כלל ואינו נאמן א"כ לא שייך לומר דיהא נאמן מתוך שמחוייב לשלם דכל עוד שאין אתה מאמינו אין עליו חיוב לשלם כלל ולפי זה גם מה שכתב דמיירי שעשה בחנם אינו מוכרח כלל דדוקא התם דפעולתו הוא לכתוב ס"ת כדינה וכל שהודה שלא כתב לשמה הרי לא פעל פעולתו כלל אבל כאן בודאי אי הי' שכרו לשמור שלא יתטמא והלך וטימא הרי לפי דבריו לא עשה פעולתו כלל אבל כאן מיירי ששכרו לעשות עמו מלאכה ושכר פעולה מגיע לו עבור המלאכה וענין הטומאה דבר אחר ותליא אי חייב לשלם ואי אינו חייב ממילא מגיע לו שכר פעולה בעד מלאכתו ולגבי טומאה הוי כאיש אחר שהי' מטמא דפשיטא שלא אבד הפועל שכר פעולתו כיון שלא שכרו לשמור שלא יתטמאו וזה ברור ועמ"ש לקמן בגמרא בעובדא שני' דס"ת ביד מי דבזה נראה ליישב לשון הגמרא שם ממה שהקשו גדולי המפרשים שם:

שם אמר אביי כל שבידו נאמן. הר"ן בחידושיו כתב ליישב קושית התוס' מהך דפרק האומר דפועל שאני שהדבר מוטל עליו להודיע לבע"ה מיד, ומשום הכי אמר אביי דכל שלא הודיע מיד לא מהימן אלא מתוך שבידו לטמא ולפגל ע"כ. וכיוצא בזה כתב אח"כ בשם הראב"ד ז"ל, ודבריו תמוהין לפע"ד דא"כ מאי אקשי עלי' דר' אמי לקמן מכהן גדול ביוה"כ דאפי' שמעיני' דפגיל אמרינן דבתר הכי קאמר מ"מ מה בכך כיון דעומד בפנים ומודיע בלאו בידו נמי נאמן לכ"ע ואפי' אביי מודה בהא דהא הודיע תיכף ואימת הוי לי' להודיע אבל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו דהוי לי' להודיעו תיכף ולא הודיעו לא מהימן כל שאינו בידו, ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר אביי:

ודע דהך בידו דהכא אינו דומה להיכי דמעיד להתיר דלכ"ע נאמן במה שהי' בידו כבר כגון על שחיטה וטבל וניקור כמו שכתבו התוס' ריש מכילתין דהתם הסברא כיון דבידו לשחוט כהוגן ולעשות בהכשר מסתמא עשה בהכשר אבל באומר לאיסור לא שייך לומר כיון שהי' בידו לאסור מסתמא אסרו דמאיזה צד יאסור את המותר בידים רק עכשיו חשדינן לי' דאומר שקר כיון דהוא נגד חזקת היתר:

והנה בטעמא דבידו נאמן פירש"י ז"ל משום דבידו לטמאותן בשעה שמודיעו והרא"ש סתר פרושו דהא מחייב לשלומי ועוד הביא ראי' מהך דר' אמי דלקמן דשאל ס"ת ביד מי דמשמע אי הי' ביד מוכר הי' נאמן והרי התם אין בידו כל שנגמר הספר, וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דבידו לקדור האזכרות ואינו נראה כלל שיהא חשוב על ידי זה בידו דמנין לנו שהוא רוצה לפסול הספר רק שאינו רוצה למסרו לזה אומר כן ורוצה למכרו לאחר ועוד כיון דכשר הוא היאך שייך בידו לקדור את השם:

אמנם קושית הרא"ש ז"ל אינה קושיא כלל לפע"ד דמה שהקשה דבעי לשלומי יש לומר דבידו לטמאותם לפניו וכשיתבע ממנו לשלם יכחיש שלא טימאם כלל או שטימא אותם בשוגג, ועוד דפשיטא שלא יתחייב שיהא נאמן לומר שהיו טמאים מכבר שנטמאו בשוגג ומחמת שלא רצה להאמינו הוצרך לטמאם לפניו ונהי דלענין שיהא נאמן לאסרם אנו דנין אבל ודאי להוציא ממנו תשלומין אי אפשר כיון דלפי דבריו דבר טמא טימא פשיטא דלא שייך לחייבו מכח שלא יהא כל אחד ואחד וכו', בפרט כשיטמא בלא עדים יהא נאמן במיגו דלא טימא כלל:

ומה שהביא ראי' מהך דר' אמי דלקמן בס"ת לא מבעיא לפי פי' השני של הרא"ש שם דאליבא דרבא הוא דנאמן כל דלא אשכחי' וכשאמר שהן ביד לוקח לא הימני' מחמת שהי' לו להודיעו כשהוציא הספר מת"י א"כ לרבא ודאי אי היה ביד מוכר היה נאמן אפי' אין בידו כיון שהיה בידו ולא הוציאו מת"י ולא אשכחי', אלא אפי' לפי' ראשון דהך דר' אמי אליבא דאביי הוא, מ"מ לק"מ לפע"ד, חדא דהכא שאני דטהרות אלו יש להם חזקת היתר, לכך אין ע"א נאמן לאסור רק אי יש בידו לאסרם, אבל בס"ת כל שלא יצאה מתחת יד הסופר אין לה חזקת כשרות כלל ועל פי הסופר מתכשרה מתחילתה לקרות בה הלכך דוקא כשיצאה מתחת ידו ולא אמר שהיא פסולה בחזקת כשרות עומדת ואינו נאמן לפוסלה, אבל כשהיא ביד הסופר אפילו אין בידו לפסלה נאמן כיון דלא איתחזק היתרא כלל ועוד דכל שהס"ת ביד הסופר חשוב בידו דהא יכול לומר שנגנבה ממנו ונשרפה ואינו חייב רק להעמיד לו ספר אחר והשתא נמי שאומר שכתבה שלא לשמה ע"כ צריך לכתוב לו אחרת בפרט דלפי מה דמשמע בש"ס היה המעשה ששכרו לכתוב לו ס"ת וכתב לו וכל שהס"ת ת"י שלו ממש היא ויכול לכתוב לו אחרת ולא בא לשאול לר' אמי רק שלא היה יודע אם יש לה תיקון או לא או דס"ד דרק למצוה מן המובחר בעי לשמה כמ"ש הרשב"א, אבל לענין הלוקח לא איכפת לי' כלל דשכרו לכתוב לו ספר יכתוב לו אחרת, ואפי' אי מיירי דלוקח נתן לו יריעות שלו לכתוב, מה שאינו נראה כלל מדקרי לי' לוקח, רק אפי' יהא כן אומן קונה בשבח כלי וחשיב כשלו ממש אבל היכי דכל הטהרות של חבירו לא שייך שיהא נאמן מכח בעלים כיון דלאו דידי' נינהו כלל:

ועוד נראה לי דהתם דוקא כשהס"ת ביד לוקח הפסיד שכרו כיון דלפי דבריו הלוקח צריך לגנזו ואינו שוה כלום אבל כשהוא ביד סופר אינו יכול להוציא הספר מיד הסופר בע"כ בחנם ולא שייך הודאה בדבר שבידו כיון דבאמת אינו נאמן ואי משום דלפי דבריו פסול הוא א"כ טעון גניזה ואינו צריך ליתנו לו כלל ואם אתה רוצה בו שלם לי שכרי, ודוקא כשמסרו לידו ואח"כ אומר שהוא פסול אף שאינו נאמן אין לו שכרו מטעם מחילה אבל כשהספר בידו לא שייך מחילה וכיון שאין מאמינים לו באותו דבר בעצמו אין הודאתו רק מטעם מחילה, ובהכי ניחא הך עובדא דלקמן דשאל לו ס"ת ביד מי, וקשה כיון דאפי' ביד לוקח הימני' לאיזה צורך שאלו, וכבר תמהו בזה כל המפרשים, ולהנ"ל ניחא דאי הי' ביד מוכר לא הפסיד שכרו כלל ואינו נאמן לאסרה ויכול הלוקח לקבלה וליתן שכרו ולקרות בה, כנ"ל שם כהן גדול ביום הכפורים יוכיח וכו' אבל משאר פיגול לא קשיא לי' דיש לומר דמפגל בדיבור ועוד דאין פיגול רק בדיבור רק ביה"כ אינו נשמע. ומ"מ נראה פשוט דלא מהני פיגול רק בצירוף המחשבה אבל אי מחשב באמת לאכול בזמנו רק אומר בפיו להיפך בודאי לא מהני, ולכך מיקרי לאו שאין בו מעשה ולא דמי לעדים זוממין ומוש"ר דבדיבור עביד מעשה היפך מחשבתו דיודע דמשקר אבל היכי דבלי מחשבתו לא מהני דיבורו הוי לאו שאין בו מעשה מכח המחשבה אלא דצ"ע קצת דמאי מקשה הכא דשמענו דפיגל הא מ"מ מנא ידעינן דמחשבתו היתה לפגל וקרא לא יחשב כתיב וכמו כן הי' יכול להקשות מכל פיגול דעלמא מנא לן דמחשב כך וע"כ דנאמן ומ"מ יש לומר כיון דחזינן דאומר בפירוש שעושה על דעת כן מסתמא גם מחשבתו כך ואין דנין מחשבתו היפך דבריו שאומר בפירוש כנ"ל, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה דכי אמר:

שם נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת. יש לדקדק הא לכ"ע ודאי ע"א נאמן לאסור היכי דלא איתחזק היתר כלל וא"כ הכא איזה חזקה של כשרות יש לס"ת זו כיון שהסופר שכתבה אומר שלא כתבה לשמה ומעולם לא