תפארת יעקב על גיטין רמט

דרבנן דמן התורה זורק לכתחילה דהציץ מרצה, וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה דם [והרב בעל נו"ב לחלק א"הע סי' פ"ב אות ט"ו תמה שם על הגאון מו"ה צבי הירש ז"ל וכתב בפשיטות דאסור לזרוק לכתחילה דם שנטמא מדאורייתא ונעלם ממנו כל הסוגיא כאן עם פירש"י ותוס' דמבואר להדיא דמדאורייתא זורק לכתחלה]:

ותמהני מאד דהא קרא קאמר ונשא אהרן את עון הקדשים ומינה ילפינן דמרצה על הטומאה א"כ אי הדין דמותר לזרוק בטומאה לכתחילה איזה עון הוא נושא הא ליכא עון כלל, ודוחק לומר עון הטומאה שנטמא ומיירי קרא שנטמא במזיד ולא ידעתי מנין להם דבר זה, ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות פסולי המוקדשין משמע ג"כ דאסור לזרוק מדאורייתא לכתחילה והציץ מרצה רק דיעבד ואי קשיא כיון דיש כאן איסור דאורייתא לא קניס ר"מ לאו קושיא הוא, דאיסור כזה דאינו רק לכתחילה ודיעבד מרצה לא הוי רק כדרבנן, תדע דהא מטמא ומדמע פשיטא דאסור מדאורייתא להזיק ממון חבירו ומ"מ כיון דלא שמי' היזק ואי עביד פטור לא הוי רק כדרבנן, תדע דפרכינן לעיל לחזקי' מהעושה מלאכה בפרת חטאת דקתני פטור מדיני אדם ש"מ דלא שמי' היזק וקשה ואי ל"ש היזק למה חייב בדיני שמים ובודאי לא שייך לומר דמדרבנן חייב בד"ש, וע"כ דלכ"ע יש איסור דאוריי' להזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר, ומ"מ כיון דאי עביד פטור לא הוי רק כדרבנן כ"ש הכא כיון דאי זרק הציץ מרצה הוי לי' לקנסו:

ועוד בר מן דין תמהני מאד הא מפורש בש"ס זבחים פרק ב"ש דף מ"ו וברמב"ם פ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ל"ו דדם קדשים אינו מקבל טומאה מדאורייתא כלל שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים הוא דמקבל טומאה, ובסוף פ"ק דפסחים דף ט"ז ע"ב מקשה עלה מהך ברייתא דם שנטמא וזרקו ומשני מדרבנן אלמא דכל טומאת דם רק דרבנן אבל היכי שנטמא הבשר דהוא טומאה דאורייתא שפיר יש לומר דאסור לזרקו מדאורייתא אף שהציץ מרצה, ועמ' בתוס' בד"ה דם:

בפירש"י בד"ה דאכל מיני' וכו', דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה וכן פי' להדיא ביבמות. והדבר תמוה, דמפורש בש"ס חולין פרק ג"ה ופרק כל הבשר ובסנהדרין פרק הנשרפין דאוכל תרומה טמאה בטומאת הגוף אינו במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, וח"ו שיהא נעלם מעיני הרב ז"ל ש"ס ערוכה:

ודבר ברור הוא דטעמו של הרב ז"ל לפי ששנינו פי"ב דזבחים פלוגתא דר"י ורבנן בטמא שאכל בשר טמא דרבנן מחייבי ור"י פוטר משום שלא אכל אלא דבר טמא ורבנן אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו, והשתא לרבנן תיקשי טמא שאכל תרומה טהורה היאך משכחת לה, וכן הקשו התוס' פרק ג"ה ופרק הנשרפין, ומה שתירצו בחד תירוץ דמיירי שתחב לו חבירו והך דר"י ידעו דלא מיירי בהא הוא דחוק מאד ע"ש וע"כ דלמאי דמסיק דפליגי בנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף ובאיסור כולל פליגי אי חל על איסור בתרומה נמי בהכי מיירי ע"ש בתוס' והשתא תיקשי לרבנן במה נפשך אי הך קרא ומתו וגו' גזירת הכתוב ולא משום דאין איסור חל על איסור א"כ ממילא תיקשי מה נ"מ טהורה או טמאה ס"ס כיון שנגע בה, טמאה ומחוללת היא, ואי טעמא דקרא דאין איסור חל על איסור הא לרבנן חל בכולל דטהורה כמו בבשר, וע"כ דהך קרא אסמכתא בעלמא ושמואל ס"ל כר"י דאינו חל על איסור אפי' בכולל ושפיר מחלק דבאכל טהורה אפילו טמאה איסור טומאת הגוף קדים אבל בטמאה אינו חל על איסור אפי' בכולל, אבל לרבנן דבאכל קודש חל בכולל ה"ה באכל תרומה טמאה חל בכולל, והמעיין ברש"י סנהדרין בד"ה טהורה אין דלא גריס בברייתא טהורה רק טמא שאכל תרומה רק במילתא דשמואל גריס לה, וכן מפורש בתוספתא דכריתות כהן טמא שאכל תרומה ולא נזכר טהורה רק שמואל כר"י ס"ל ורבנן פליגי עלי', כנ"ל ברור לדעת רש"י:

בתוס' בד"ה וקא משלם מידי דחזי לי', פי' קודם שישלם אבל אחר שישלם נעשה תרומה ולא חזי לי'. פי' זה צ"ע, דקודם שישלם דלא נעשו תרומה לא שייך דחזי לי' בימי טומאתו דאפי' בימי טהרתו נמי חזי דאטו חולין שנעשו על טהרת הקודש דוקא בעי גם בלא"ה כתבתי בש"ס מה שיש לתמוה על פי' זה וכבר כתבתי מה שנראה לי:

בד"ה אכל תרומה טהורה, לא כמו שפי' בקונ' וכו'. ולפע"ד לק"מ, ורש"י בעצמו פי' בפסחים דלהתכפר בודאי סגי לפי מידה רק לתשלומי נזק הכהן כמו אי היה אוכל של ישראל בודאי משלים עד כדי הפסידו הילכך ממילא הוי תשלומין רק שישלים, אבל אי היה הדין לפי דמים היה צריך לשלם דבר טוב כמו שאכל ובלא"ה לא נתכפר ע"ש:

בד"ה הכא בקנסו שוגג, בהאשה רבה וכו'. עיין מהרש"א אבל לא הועיל כלום דאכתי לא איצטריך כלל הך דהכא התם ואפי' הך דר"א לא איצטריך דס"ס קתני לחלק בין שוגג למזיד ש"מ דלא קניס, אבל כוונת התוס' פשוט דאי הוי עוקרין דבר מן התורה לא הוי קשיא דיש לומר דשוגג אטו מזיד לא קנסינן לעקור אבל כיון דאקשי עלה ביבמות ומתרץ ר"א דלא עקרו כלל שפיר קשה הא ר"מ קניס, ועמ"ש לעיל בגמרא באריכות מה שנ"ל בזה:

בד"ה דם שנטמא, וא"ת והא לאו סתם מתניתין וכו' וי"ל דסמיך אסתם כו'. דבריהם דחוקין דהוי להו להקשות מהך משנה דכיצד צולין, אבל לדעתי לק"מ דכבר הוכחתי לעיל דע"כ בדרבנן לא קניס ר"י אפי' מזיד רק מטעם שלא יהא הולך ומטמא מחייב לי', תדע דפריך לעיל מנסך דאוריי' ולא קנס וקשה הא בלא"ה אפי' דרבנן קשיא דהא מזיד הוא ולא קניס, וע"כ דבדרבנן לא קניס כלל ומזיד לא מיחייב רק כדי שלא יהא ובמנסך בשוגג אף דהזיד בנסך לא שייך שלא יהא כו' כיון דלא נתכוין להזיק שפיר פטרו, והשתא הכא דקתני במזיד לא הורצה ע"כ דלא כר"י דאיהי לא קניס בדרבנן וע"כ כר"מ, כנ"ל:

בא"ד דטומאה דאורייתא וכו'. כבר כתבתי בגמרא דאפילו אי הוי דאורייתא מ"מ מטמא ומדמע נמי דאורייתא ומ"מ כיון דדיעבד פטור כדרבנן חשבינן להו וה"נ כיון דדיעבד הציץ מרצה הוי כדרבנן ומלבד זה דברי התוס' תמוהין מאד דהא קי"ל דם קדשים אינו מקבל טומאה רק מדרבנן דאינו נשפך כמים א"כ לכ"ע אפי' טומאתו לא הוי רק דרבנן וצ"ע, ועיין בכ"מ פ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ל"ו, ודע שיש לדקדק בתוס' דבלא"ה הוי להו לומר דלרב שילא לא קשי' דלדידי' נזרק ואח"כ נודע לאו דוקא ואין כאן סמיכה ממתניתין ומברייתא ליכא לאקשויי לשיטת תוס', וצ"ל דקושטא דמילתא קאמרי דטומאה דאורייתא:

בד"ה המעשר בשבת, משנה היא וכו' ותימא וכו'. ולדעתי לק"מ דדוקא לעיל דייק שפיר דכר"י לא מצי אתי' דלא קניס כלל אפי' מזיד כמו שהוכחתי לעיל אבל כאן לא שייך זה דהכא נמי לא קניס רק שלא יהנה ממעשיו אבל לא הפסידו לגמרי, רק עיקר הקושיא דהתם קתני במתניתין מעשר ומבשל דמבשל ע"כ ר"מ הוא, והשתא דע"כ עיקר הקושי' מרישא דהמעשר והמבשל הקשה מעיקרא מהכא וז"ב:

בד"ה נפלו ונתפצעו תימא וכו' כבר נתקלקלו פירותיו, תמוה לי דהיאך שייך כבר קנסו במה שנתקלקלו בשעת פציעה דהא בכוונה פצעם דבלי פציעה היו אסורין לגמרי והוא פצעם כדי להציל פצועים א"כ מה שייך כבר קנסו בידו הא כל אחד יפצע אותם:

לכן נ"ל ברור דהך ברייתא לאו היינו הך ברייתא דהכא דקתני נפלו ונתפצעו והתם קתני נפלו ואח"כ נתפצעו דהכא שוגג ומזיד קאי אפציעה ובברייתא שוגג ומזיד קאי אנפילה ונתפצעו מאליהן, והיינו טעמא דר"י בברייתא שאין לאוסרם בנתפצעו לפי שהפילם הוא במזיד דכבר קנסו אותו בשעה שהפילם שכבר היו אסורים בעת שהיו שלמים, וכיון שאירע סיבה שנתפצעו מאליהן חזרו להיתרן כיון דלא מגירי דילי' נתפצעו ועל מה שהפיל במזיד כבר קנסו אותו דהא אסורין באמת אי לא נתפצעו ואפילו פצען לא יועיל לכך אי נפצעו ממילא אין לקנסו עוד, ונראה לי דהיינו דנקט הכא נפלו ונתפצעו דהכל הי' בבת אחת בשוגג שנפלו בשוגג ונתפצעו ובמזיד שהפילם הוא בכח ונתפצעו, ובברייתא קתני נפלו ואח"כ נתפצעו דאפי' נפלו במזיד לא נתפצעו מכחו רק מעצמם:

ובהכי ניחא דפריך לקמן דר"י אדר"י מנטיעה של ערלה ולכאורה יש לחלק דשאני התם שלא נאסר לעולם רק מה שמחובר לקרקע אינו בטל מדאורייתא דהוי קבוע ואח"כ כשליקט נתבטלו לא אסרו רבנן אפי' ליקט במזיד, אבל הכא כשהפיל במזיד הרי נאסרו כבר כשהיו שלימים ולא התירו רבנן לפצעם רק אסרום הלכך אינן חוזרין להיתרם ע"י מה שפצעם משא"כ התם שלא נאסרו לעולם מדרבנן, ולהנ"ל ניחא דבנפלו ונתפצעו ג"כ לא נאסרו לעולם כיון שהפילם במזיד עד שנתפצעו הרי עכשיו מתחיל האיסור והוי כמו נטיעה של ערלה כנ"ל ועכ"פ בפי' הירושלמי נראה לי ברור כמ"ש דהתם