תפארת יעקב על גיטין רמח

מצד עצמו בדאורייתא דאיהו עביד איסורא כמו דקנס במבשל מצד עצמו א"כ נהו דהך חששא דר"מ לא שייך בשביעית לר"י דחמירא להו אבל לקנסי' מצד עצמו, ועוד יש לדקדק הך מקשה מה ס"ד כיון דר"מ גופא קאמר טעמא לחלק בין שבת לשביעית ולמה לו ולטעמיך:

לכן נראה לי דמעיקרא ס"ד דהך דבר אחר דקאמר אינו טעם לחוש לאחרים דיבואו להתיר נטיעה רק טעם אחר דחשידי על שביעית, ומעתה לר"י לא קשיא כלל דלעיל לא קנס בדרבנן אפי' מזיד כמו שהוכחתי לעיל דהא לא מחייב רק היכי דשייך שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא ולא בממילא ולא בעושה להנאתו כדמשמע בהדיא דקאמר והא מנסך דאורייתא ולא קנס ומשני מיבדל בדילי מיני' ומנסך מזיד הוא אלמא דכה"ג בדרבנן לא קנס אפי' מזיד ובדאורייתא קנס מזיד ולא שוגג והיינו בדאורייתא דקיל ובשבת דאמור דאיכא איסור סקילה אפי' שוגג קנס, ולא קשיא לר"י מידי רק לר"מ קשיא לי' דלטעם השני בברייתא קשיא לי' למה לעיל בשבת לא קנס לאסרו עולמית רק שלא יהנה מאיסור והכא בשביעית קנס דלגבי עצמו לא שייך לחלק בחשוד דבמזיד ודאי חשוד והוי לן לקנסו ואהא קאמר ולטעמיך מה הפרש בין שביעית לשבת בברייתא גופא וע"כ דגם טעם השני הכוונה דחיישינן לאחרים שיתירו נטיעה לכך בשבת לא חיישינן דלא חשידי אבל בשביעית חיישינן דחשידי והשתא ממילא אין קושיא ממבשל דלעיל דהכא טעמא דר"מ משום חשש אחרים ובס"ד הוי ס"ל דהך טעם השני הוא ליתן טעם אפי' בנטיעה דלא שייך בה ערלה כלל דבהא ליכא למיחוש מ"מ סבירא לי' לר"מ כך משום דנחשדו על השביעית קנסינן לי' א"כ קשי' לי' שפיר למה במזיד במבשל לא קנס ר"מ דלא יאכל עולמית וכאן בשביעית קנס ומשני דע"כ התם הכוונה אפי' לטעם הב' רק משום לתא דאחרים ולא דמי למבשל:

ומעתה כיון דמפרש טעמא דר"מ משום לתא דאחרים שלא יתירו נטיעה בשביעית ולא משום קנס קשיא לי' שפיר לר"י ג"כ דהא לעיל דלא קניס בדרבנן אפילו מזיד מ"מ קנס לי' היכי דשייך שלא יהא משום תקנתא דאחרים א"כ בשביעית דאורייתא נהו דלא קנס שוגג כיון דלא חמור כ"כ מ"מ כמו דקנס שוגג בשבת הואיל דחמור כן הי' לו לקנוס בשביעית משום חשש מכשול דאחרים דחזינן אפי' היכי דלא קנס בעלמא משום אחרים קנס ומשני דשאני שביעית דחמירי לאינשי וליכא חשש דאחרים כלל ולדידי' לא קנס דלא חמיר איסורא באמת רק בשבת קנס כנ"ל:

איברא לכלהו פירושי יש לדקדק דלמה בשבת לעיל מתיר ר"י עכ"פ למוצאי שבת בכדי שיעשה וכאן אמר יעקר דאפי' ימתין עד שיעור שהי' נוטע אחר שביעית לא מהני רק יעקור לגמרי שלא יועיל לעולם (וכמו כן יש לדקדק לפירש"י לר"מ דלעיל בשבת במזיד סבירא לי' דלא יאכל בו ביום וכאן פסק יעקור] וקושיא זו לא מתיישב כלל בתירוץ הש"ס, וצ"ל דדוקא לעיל דמפסיד לגמרי המאכל לא קנסוהו לר"מ אפילו במזיד ולר"י עכ"פ בשוגג אבל כאן דיכול לעקור הנטיעה תיכף ולנטוע שנית ולא יפסיד כלום לא התירו להשהות נטיעתו אפי' בכדי שיעשה כנ"ל:

דף נד ע"א בגמרא והוינן בה. תמוה לי למה להו כל הטורח הזה להביא כל השקלא וטרי' עם מסקנת ר"א בדר"א דמה ענין זה לכאן יהא הפי' איך שיהי' ס"ס מבואר כאן בדברי ר"מ דלא קניס שוגג אטו מזיד דהא מחלק בין שוגג למזיד ולא חידש ר"א רק דלא פליגי רק בקנס בלבד ולא נשתנו התשלומין כלל מדינא דאורייתא ובס"ד דתקנת חכמים היתה לשנות הדין מדין תורה לגמרי, אבל עכ"פ לא קנסו שוגג אטו מזיד דהא פשיטא דמדאורייתא אין הדין כך רק קנס חכמים ובס"ד הוי ס"ל דיש כח לחכמים לעקור דין תורה ור"א חידש דמודה ר"מ דאין להם כח לזה רק בקנס בלבד פליגי לענין חוזר ומשלם חולין טהורים:

וביותר יש לתמוה בדברי התוס' בד"ה הכא, שהביאו הך דהאשה רבה להורות דמאיזה צד אנו מוכרחין לדברי ר"א דבקנס פליגי כמ"ש מהרש"א, והוא תמוה דגם בלי ר"א בקנס פליגי ולא חידש רק דאין יכולין לעקור דבר תורה ולענין מה שהקשו כאן אין נ"מ בהא אי יכולין לעקור או לא דס"ס מוכח דלא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן:

והי' אפשר לומר דבלא זה הוי מצינן לומר דלא קנס ר"מ שוגג אטו מזיד לעקור דבר תורה אף דבמזיד עקרו דבר תורה אבל שלא לעקור דבר תורה קנס שפיר וכן מצאתי להרב מהריב"ל ז"ל:

אלא שיש לדקדק עדיין במה שהקשו מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והוי לי' לאתויי נמי מה דמשני עלה ביבמות דבעלים נתכפרו רק הבשר אסור דלס"ד דבעלים לא נתכפרו לא קשיא כלל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לעקור דבר תורה, ומ"מ יש לומר כיון דכבר הביאו דברי ר"א על הך דתרומה ש"מ דלא עקרינן דבר תורה אפילו לקנוס מזיד א"כ ע"כ דהכא נמי בעלים נתכפרו, ונראה לי שזהו כוונת רש"י שהביא הך דבעלים נתכפרו עלה דההוא דדם שנטמא, והיינו כמו שכתבתי אלא דאכתי הך והוינן בה מיותר לגמרי גם בסוגיא דיבמות דס"ס קתני במזיד אין תשלומיו תשלומין והיאך עקרו דבר מן התורה וע"כ כר"א:

ועוד יש לדקדק דלמה הקשו על סיפא דקתני במזיד אין תשלומיו תשלומין הוי להו להקשות ברישא אמאי משלם חולין טהורים ורש"י ז"ל פירש באמת דלקמן פריך אמאי משלם חולין טהורים אבל עינינו רואות שלא הקשו כן בש"ס רק על סיפא במזיד אין תשלומיו תשלומין:

ועוד יש לתמוה מה שאמרו תבא עליו ברכה כיון שנעשין תרומה טמאה ביד כהן הרי לא חזי לי' כלל, ורש"י ז"ל כתב דהוא לא ידע דנעשין תרומה, ולא ידעתי היכן הוזכר שזה המשלם טעה טעות אחר שאין נעשין תרומה והך שוגג ומזיד הכוונה שוגג שלא ידע שהם טמאים ומזיד דידע אבל מאיזה צד נפרש ברייתא שטעה והי' חושב שאין נעשין תרומה כלל להקשות תבא עליו ברכה, ועוד דמאי ברכה שייך לפי שטעה כיון שלא הרויח הכהן כלום, ועוד לישנא דחזי לי' משמע דבאמת חזי לי', ועוד יש לתמוה במה שאמרו שם ביבמות להקשות על עקירת דבר מן התורה מקידושי אשה שקידש הכהן ולא הקשו מתרומה הנאכלת לזרים וקידושי כהן קרוב טפי להפקר וכבר דחקו התו' ביבמות ליישב זה ע"ש:

לכן נראה לי דודאי הך עיקר דינא דחולין טמאים ג"כ מדאורייתא נעשו תרומה הוא מדברי ר' אלעי שאמר שאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה לי ומינה ילפינן דהוי קדוש כמו שפירש"י התם והשתא מהך דמשלם חולין טהורים לא מצי להקשות כלל דאיכא למימר דמ"מ איסורא דאורייתא איכא ליתן טמאים דהא ולא תשאו עליו חטא כתיב ואף דהתם בתורם על היפה עסקינן מ"מ היינו דוקא בתרומה כיון שמן היפה תורם בפני עצמו רק הרעה חייב בתרומה שפיר יכול לתרום מן הרעה על הרעה אבל זה שכבר אכל מה שאכל והוא נתחייב ליתן משלו ממה שנמצא אצלו דבר הראוי להיות קודש צריך ליתן מן היפה שלו ולא מן הרעה ואי לאו איכא נשיאת חטא, והשתא ממילא אין להקשות ג"כ למה במזיד אין תשלומיו תשלומין ויוצאין לחולין דשפיר יש לומר דמן הדין כך הוא דבשוגג דליכא נשיאת חטא תרומתו תרומה אבל במזיד דאיכא נשיאת חטא נהי דגלי קרא דתורם שלו הוי תרומה אף שחטא, אבל זה שצריך לכפרה דתרומה זו לכפרה הוא צריך אינו בדין שיתכפר במה שהוסיף לחטוא לתרום מן הרעה, וכיון דלכפרה אתיא כל שעבר עבירה ליתן טמאה אין תרומתו תרומה כלל, רק קושית הש"ס הוא נהי דאין תשלומיו תשלומין ולא נעשו תרומה ביד כהן אבל מה לו לכהן בכך הרי יש בכאן ענין אחר שצריך לשלם לכהן מה שהפסיד כמו אי היה אוכל של ישראל וכיון שנתנו ברצונו ליד כהן לתשלומין זכה בהם הכהן לתשלומי נזקו והוא שצריך לקיים ליתן דבר הראוי להיות קודש דוקא על חטאתו יחזור וישלם חולין טהורים אבל לתשלומי נזק הכהן יזכה בהם הכהן דהא תשלומין מעלי' עביד לי' ואדרבא דבר החשוב יותר לכהן החזיר לו כיון שבאמת אינו תרומה ויכול לאכלו בימי טומאתו, והיינו דמוקי לה באכל תרומה טהורה אבל טמאה משלם כל דהו דהוי כמו מן הרעה על הרעה כיון שאכל טמאים רק בטהורה משלם טהורה והשתא הפסיד את הכהן ג"כ לכך לא הוי תשלומין כלל, והיינו דמקשה מ"מ הא חזינן בשוגג הוי תשלומין גם לגבי כהן ש"מ שיצא ידי חובת נזק כהן ג"כ בטמאים א"כ במזיד היאך עקרו רבנן דבר מן התורה לאפוקי מרשות כהן דנהי דליהוי תרומה לא מהני במזיד כיון שעשה עבירה שתרם מן הרעה על היפה אבל לגבי כהן הוי תשלומין על נזקו ואי קידש אשה מקודשת, ואהא משני דלא פליגי רק בקנסו שוגג אטו מזיד וממילא אמרינן דבכל גווני הוי תרומה ג"כ רק דחוזר ומשלם בתורת קנס ובשוגג לא קנסו. והשתא ניחא הכל דהוצרך להביא כל השקלא וטריא דיבמות דדוקא לפי המסקנא פליגי בקנס, וכן ביבמות הוצרכו להביא הך קושיא דהוינן בה, כנ"ל:

שם דם שנטמא וזרקו. פירש"י דהך זריקת מזיד איסורא