תפארת יעקב על גיטין רמז

ממילא הוי להו לאוקמא אדינא דאורייתא שיפטר לעולם:

ובודאי נראה לי דמה שפטרו במתניתין שוגג לר"י היינו כשידוע לנו שהי' שוגג אבל כל שלא נודע לנו סיבתו וטימא טהרות חבירו כמזיד דיינינן ליה וחייב, ואכתי מה יש לחוש לקנוס שוגג אטו מזיד, והיינו דלא מוקי לקמן טעמא דר"י דפוטר שוגג כדי שיודיעו וע"כ דלר' יוחנן לא שייך זה כלל, ודוק:

הן אמת דלחזקי' ע"כ במאמר המטמא הדבר תלוי דהא הוא פוטר שוגג כדי שיודיעו ש"מ דכל שאומר שוגג הייתי פטור ונאמן שהי' שוגג, אבל ברור דהיינו דוקא לחזקי' דהוא אינו חושש שילך ויטמא הלכך נמסר הדבר להמזיק לפי מה שאומר שאם נחייבנו יהא מוכרח שלא יודיעו שלא יתחייב אבל לר"י פשיטא דלא מפיו אנו חיין:

והי' אפשר לומר דהכוונה דחיישינן שמא יערים לעשות שיהא נראה כשוגג ובאמת יתכוין להזיק, אבל לפי דבלא"ה קשיא לי טובא אהא דמקשה בסמוך ממבשל בשבת כמו שאבאר בסמוך, גם לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד לא אתיא לי שפיר דאטו מזיד קנס הוא הא טעמא הוא שלא יהא כ"א הולך ומטמא לא קנס:

לכן נראה לי דר"מ דקנס שוגג אטו מזיד לית לי' כלל הך טעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא רק קנס חכמים על שעשה מעשה רשע לילך להפסיד חבירו וכיון דעבד איסורא קנסינן לי', ושוגג נמי שהי' לו להזהר באיסור וכדי שיהא נזהר ור"י ס"ל דלא מחייב במזיד רק שלא יהא הולך ומטמא כר' יוחנן, הלכך לא מחייבינן לי' רק במזיד דבשוגג לא שייך זה ולא קנסינן שוגג אטו מזיד ובזה יתיישב על נכון כל הסוגיא לקמן בסמוך כמו שאבאר לקמן:

שם ורמי דר"מ אדר"מ וכו' דתניא המבשל בשבת כו'. תמוה לי דבין לר"מ בין לר"י לכאורה לא קשיא ולא מידי דלר"י פשיטא דלא קשיא דהתם לא שמענו לר"י דקנס רק שלא יועילו מעשיו ולא יהנה ע"י הבישול בשבת, אבל להפסידו שוגג אטו מזיד מי שמעת לי', והכא להפסידו שישלם לחבירו הרי נפסד הוא בשוגג וזה לא שמענו מר"י דמבשל כלל וכמו כן לר"מ לא קשיא כלל, דדוקא לעיל קאמר שלא יהא כל אחד הולך ומטמא וממילא אפילו בשוגג חששו שלא יאמר שוגג אני כמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל התם במבשל ליכא למיחש כלל כדי שלא יבשל דמי שלא יחוש לאיסור שבת ויבשל פשיטא שלא יחוש לאיסור דרבנן שלא יאכל ואין זה רק קנס על מה שעבר ושפיר י"ל דבשוגג לא קנסו, אבל במטמא ומדמע החיוב הוא שלא יהא כל אחד כו', ועוד דהיאך מדמה איסור לממון הא בממון לא חילקה תורה בין שוגג למזיד לכך גם רבנן לא חילקו אבל באיסור דיש חילוק מדאורייתא בין שוגג למזיד גם מדרבנן חילקו בהכי:

ועוד קשה דבש"ס חולין גבי השוחט בשבת משמע להדיא כפי מה שפירש"י שם דר"י לא קנס כלל בשוגג רק כדי דלא ליתהני מאיסור ועכ"פ מנין לנו להקשות כאן לר"י:

ועוד קשיא לי דפריך לר"מ והא מנסך דאורייתא וקא קניס, והא הך מנסך דהכא מזיד הוא רק ששגג לענין ההיזק אבל האיסור עביד במזיד והרי במבשל במזיד ג"כ קניס ר"מ רק בשוגג לא קניס:

לכן נראה לי ברור כמ"ש לעיל דר"מ הוא דקניס לעיל גבי מטמא ומדמע ומנסך וקניס שוגג אטו מזיד, אבל לר"י ע"כ אפי' במזיד לאו מטעם קנס הוא רק שלא יהא כל אחד הולך ומזיק ומהאי טעמא לא מיחייב רק במזיד ועביד בידים אבל כגון חמץ דממילא וכן היכי דעביד להנאתו לכ"ע פטור דלא שייך שלא יהא, הלכך ממילא אפי' היכי דשייך שלא יהא לא מיחייב רק במזיד אבל שוגג אפילו עביד בידים פטור דכיון דלא שייך שלא יהא לא קנסו אטו מזיד:

והשתא שפיר פריך הכא בין לר"מ בין לר"י דמר"מ מוכח הכא דלא קניס כלל רק במזיד לא יאכל דלא ליתהני מאיסור, דאי משום קנס חדא דהי' לו לקנסו להפסיד לגמרי כמו הכא במטמא ועוד דגם בשוגג היה לו לקנסו דהא קניס הכא שוגג אטו מזיד והשתא לא שייך לחלק בין ממון לאיסור דבקנס גם מדאורייתא לא קנסה שוגג ומש"ר שבאו עדים מעצמן אינו משלם קנס, ולר"י נמי קשה דלעיל לא קנס כלל דהא לא מיחייב אפי' במזיד רק מטעם שלא יהא כו' דאי מטעם קנס אפי' היכי דלא שייך שלא יהא כגון דעביד להנאתו או בממילא ג"כ יתחייב, ועוד אי ר"י מטעם קנס קאמר ר"י דלא כמאן וע"כ דלא קניס ר"י כלל רק מחייב מטעם שלא יהא כו', והשתא תיקשי הא גבי מבשל לא שייך שלא יהא ומ"מ קניס ר"י דלא יאכל עולמית ומפסידו הכל, ולפי זה לפי מה דמשני דר"י בדאורייתא קניס שפיר אמרינן דמה דאוסר במזיד עולמית קנס הוא אבל דלא לתהני מאיסור בישול דיו בכדי שיעשה ושוגג לא קניס כלל רק דלא ליתהני מאיסור, והיינו כהך סוגיא דחולין כפירש"י שם אבל הכא בס"ד שפיר מקשה כיון דשמעינן לי' במטמא ומדמע דלא קנס כלל רק שלא יהא והכא במבשל דעשה להנאתו דלא שייך זה לא הוי לי' לקנוס כלל, וכמו כן לר"מ שפיר פריך מנסך דאורייתא דר"מ באמת לא קניס אפי' מזיד בדאורייתא רק כדי דלא ליתהני מבישול בשבת דאי קניס היה לו לאסרו עליו עולמית ולהפסידו לגמרי כמו במטמא, ושפיר פריך והא מנסך דאורייתא וקניס כנ"ל, ובזה מיושב קושית תוס' בד"ה בדאורייתא כמ"ש בתוס':

שם והא מנסך דאורייתא. תמוה לי אטו אפי' למ"ד לא שמי' היזק מותר להזיק חבירו מדאורייתא בדבר שאינו ניכר ההיזק ואטו גרע ממכשול דעלמא דעבר על לפני עור וכ"ש במזיק בידים ומפסידו, א"כ נהי דפטור אבל איסורא דאורייתא איכא כמו במנסך ואין לי מקום לומר רק כיון דחייבו רבנן בהיזק שאינו ניכר ממילא יש עליו חיוב תשלומין וכל היכי דמחויב לשלם שוב אין חיוב דאורייתא דלא מצינו איסור רק לגזול ולגנוב אף שישלם אבל להזיק לא מצינו דאסרה תורה רק אי היה פטור הוי בכלל לפני עור דמפסידו אבל כיון דחייב אין בזה איסור דאורייתא רק דרבנן ולכך לא קנסו שוגג בזה וצ"ע, בפרט שאינו עולה יפה לפי הנ"ל:

בתוס' בד"ה המבשל, פי' אפילו עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח וכו'. לכאורה מברייתא גופה מוכרח כן, דאי ר"מ דוקא למוצאי שבת מתיר ובמזיד אפילו למוצאי שבת אוסר א"כ היינו ר"י, וצ"ל דיש לומר דר"מ מתיר למוצאי שבת תיכף ור"י מתיר בכדי שיעשה דוקא רק כיון דדייק הכא דר"מ לא קניס וכיון דאוסר בו ביום אכתי קניס ולפי זה צ"ל דבאמת ההוכחה הוא דאי ר"מ מתיר למוצאי שבת ע"כ ר"י רק בכדי שיעשה א"כ עולמית דסיפא למה לי הוי לי' לומר לא יאכל וממילא הכוונה עולמית כיון דבכדי שיעשה אפי' שוגג אסור ואיזה זמן יש להתיר כיון דאסור אחר כדי שיעשה וע"כ דר"י מתיר מיד לכך צריך עולמית דבמזיד אפי' בכדי שיעשה אסור א"כ מוכח דר"מ מתיר בו ביום, ולפי זה לרש"י דמפרש דלר"י דוקא בכדי שיעשה אפילו שוגג, באמת צ"ע, עולמית למה לי גם היאך מוכיח דר' מאיר לא קניס:

בא"ד אבל אחרים יאכלו. אין זה הכרח גמור דאיכא למימר דלר"י ג"כ מדרבנן לא יאכל עולמית לאחרים ג"כ ומ"מ הוי שחיטה ראוי' כיון דמותר מדאורייתא, אבל כר"י הסנדלר מוקי לה שפיר דלדידי' דאורייתא אסור דאי דרבנן אפילו בשוגג אסור לו עולמית ולמה נקט במזיד דאסור לו וע"כ דאורייתא וכמ"ש לעיל בש"ס:

בד"ה בדאורייתא קניס וא"ת וכו' כהנים שפגלו וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל בש"ס דרק במזיד קניס בדאורייתא לא שוגג דקושית הש"ס היתה על מזיד דשוגג דר"י לא קשי' כלל דהא לא קניס להפסידו רק שלא יהנה א"כ ממילא לא קשי' מכהנים שפגלו דמזידין חייבין רק שוגגין פטורין:

ויש לומר עוד דודאי מהך דהכא מקשה שפיר דשוגג דהכא הכוונה שהיה חושב שהוא שלו דהא מנסך ע"כ דעשה במזיד דבשוגג לא שייך נסך הלכך דמי למבשל דג"כ אינו מפסיד דלפי מחשבתו חשב ששלו הוא אבל כהנים שפגלו ע"כ לא שגג שהוא שלו דהוי שלא לשם בעלים ואינו פיגול רק שנשחט שלא לשמה:

ועוד נראה לי לפע"ד בפשיטות דכמו דאמרינן לקמן גברא לישלומי מיכוון ואנן ניקום ונקנסי' א"כ כ"ש הכא דגברא למצוה נתכוון להקריב קרבן לריח ניחוח, ומה התם דבגוף הדבר לא עביד מצוה כלל באכילתו מ"מ כיון דבתשלומין נתכוין לטובה לא קנסינן כ"ש הכא דבגוף ההיזק לטובה ולמצוה נתכוין פשיטא דאין לקנסו בשוגג, כנ"ל:

בגמרא ורמי דר"מ אדר"מ וכו' עד סוף הסוגיא חמירא להו שביעית סוגיא זו צריכה ביאור קצת חדא דמקשה דר"מ אדר"מ ולא דר"י אדר"י ובמסקנא מיישב גם לר"י ומה שפירש"י דנקט ר"מ דהוא ת"ק דחוק דלעיל נמי ר"מ ת"ק דמבשל ומ"מ פריך תיכף לתרווייהו ועוד קשה דמשני באתרא דר"י חמירא להו שביעית וקשה מה בכך הא שבת ודאי חמיר ומ"מ קניס ר"י, ודוחק לומר דשבת חמיר להו כשביעית ועכ"פ כך הוי להו לומר באתרא דר"י חמירא להו שביעית טפי משבת. ועוד מה בכך הא מ"מ ראוי לקנסו