תפארת יעקב על גיטין רמד

אבל באמת לא ידעתי מאי קשיא להו מהך דהתם כיון דהך משנה באינו מומחה מיירי א"כ לא מיקרי שוגג כלל דפשע שלא הי' לו להורות ואדרבא כתבו שם הפוסקים דקנסוהו שיתקיים דינו כדי שישלם מביתו שלא הי' לו לדון יחידי ולא להורות כיון שאינו ראוי להוראה וזה ברור:

בא"ד וא"ת בטיהר את הטמא וכו' ואף דכבר כתבו דהא חשיב מזיד דפשע ובמזיד חייב לחזקי' מן הדין מ"מ כיון דבש"ס פריך דגם במזיד ראוי לפטרו כדי שיודיעו רק מטעם כיון דמתכוין להפסיד בוודאי יודיעו וזה לא שייך בדין דאינו מתכוין להזיק ושפיר יש לחוש אפי' במזיד כדי שיודיעו והא דלא הקשו מעיקרא דלא ס"ד דפשע לר' יוחנן מטיהר את הטמא דבהא פשיטא להו דפשע שלא הי' לו שום תועלת בעירוב הזה דלא שייך להחזיק דבריו דאם הוא טמא לא יועיל העירוב לטהרם אבל בטימא הטהור ס"ד דלא הוי פשיטות דרצה להחזיק דבריו כפי דעתו שהוא טמא ועל זה תרצו דמ"מ פשע דמה לו להחזיק דבריו. ובעיקר קושיתם נראה לי דהא דחיישינן הכא שלא יודיעו היינו בשוגג גמור דקשה בעיניו לשלם במה שלא פשע כלום ולא עשה דבר וכמו כן במזיד כיון דמתכוין להזיק אי הי' יכול להזיקו בלי הודעה בוודאי לא הי' מודיעו:

אבל דיין זה לא נתכוין להזיק וגם לא עשה בשוגג שהרי פשע ויודע שפשע וחייב לשלם ומעשיו גרמו לו א"כ לא חיישינן כלל שלא יודיעו ותדע לך עוד דהא למאן דמוקי לה פ"א ד"מ באין גדול ממנו בחכמה ומנין דבעל דין אומר מי יימר דטעמא קמא עיקר כמו שפירש"י שם והשתא תיקשי למה ישלם הדיין מי יימר דטעה וע"כ דמעצמו אומר דטעה ומודה דסתם דיין יש בו יראת שמים כמ"ש הראב"ד בספר תמים דעים הבאתיו בספרי ת"י סי' כ"ה א"כ מהאי טעמא לא חיישינן שלא יודיעו כנ"ל:

בגמרא הכהנים שפגלו במקדש התוס' פרק הגוזל דף צ"ח הביאו ראי' מכאן דהיכי דבדיבור נגמר ההיזק אפי' לרבנן דלא דייני גרמי חייב, ולכאורה אין זו ראי' דאפשר דמפגל בקדשים לכ"ע חייב מפני ת"ה כמו שפירש"י שלא ירגילו לעשות כן תדע דלר"י דס"ל לא שמי' היזק אתיא לי' שפיר דמזידין חייבין מפני ת"ה אף דמדינא פטור וצ"ל דכוונת התוס' דאי גרמי הוא ומפני ת"ה מאי קושיא לחזקי' לעולם שמי' היזק ומ"מ אינו חייב רק מפני ת"ה דמדינא הוי גרמי והש"ך סי' כ"ה תמה על דברי התוס' הנ"ל דהכא שאני דשוחט וזורק במחשבה זו ודבריו מבוארים ברשב"א בחידושיו כאן שהקשה בשם התוס' מ"ש מפגל מפרה שהכניסה לרבקה דאינו חייב על מחשבה וכתב ליישב דמפגל שוחט וזורק במחשבה זו ע"ש, ולקמן אבאר שאין תירוץ זה עולה יפה כלל והיינו לפי הבנתו דראיית התוס' מגופה דמתניתין דלמה לרבנן חייב, אבל לפי הנ"ל דעיקר ראיית התוס' דמאי מקשה לחזקי' מנא לן לחלק בהכי נימא דמ"מ גרמי הוי וע"כ דבעלמא נמי היכי דבדיבור עביד מעשה הוי מזיק גמור ואפי' לרבנן חייב ועמ"ש בסמוך גבי פרה שהכניסה לרבקה. שם ואי אמרת היזק שאינו ניכר וכו', האי שוגגין פטורין וכו'. בספ"י הקשה דכה"ג הוי גורם לממון במה שיתחייב קרבן אחר דבקרבן זה הוי מזיק הקדש ע"ש ולק"מ דדוקא בגנב קרבן דחברי' דבעת גניבה לא היתה מרצה רק לחייבו על מה שיצטרך קרבן אחר לא הוי רק גורם לממון, אבל כהן שהיזיק בעת הקרבה והרצאה אפי' בקרבן נדבה שאינו צריך כלל להביא אחרת הוי מזיק גמור שהיזק והפקיע הרצאת חבירו ואפי' יביא אחרת הפסיד הרצאת ראשונה ששוה אצלו דמי הבהמה במה שהורצה לו לכפר עליו וזה הפסידו, משא"כ גנב שלא הפסיד גוף ההרצאה רק גרם שלא יוכל להקריבו זה הוי גורם לממון כנ"ל:

שם ה"נ קאמר הא שוגגין פטורין' פירש"י דמתניתין לא תנו שוגגין פטורין בהדיא ברישא ואי נמי תנו ת"ה לא ארישא קאי ע"כ. ולא נתבררו דבריו דהיאך שייך לומר דלא קאי ת"ה אשוגגין דמפורש ברישא רק למזידין דסיפא דמוכח מינה שוגגין מדיוקא, ועמ"ש בתוס' בד"ה ותנו עלה ותלמוד ישוב לדברי רש"י בזה:

שם העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת וכו'. באמת לא נתבאר בכאן טעם נכון מאיזה צד יועיל מלאכתו של זה בפרתו של חבירו והרי בין למה דקרינן עובד בין למה דכתיב עבד הכל בבעלים תליא מילתא וכיון דלא ניחא להו לבעלים למה יועיל עבודתו של חבירו טפי מאי נעשה ממילא והרי רצונו של חבירו ודאי לא מהני היכי דעבדה ממילא משום דלא ניחא להו לבעלים ולמה יועיל כשעבד בה חבירו ולולא דברי הפוסקים הי' נראה לי דלא מבעי לפי מה דמוקמינן לה בפרה שהכניסה לרבקה שתניק ותדוש דכה"ג אף דהשתא לא ניחא להו לבעלים מ"מ אי מכשרת לה ניחא לי' דניחא לי' בהנקה ומרוצה במעשה חבירו מחמת טובות הנקה כיון דלא מיפסלה ותדע שהרי בעלה עלי' זכר ג"כ פשיטא דלא ניחא לי' לפסול פרתו דדמי' מרובין בשביל דבר מועט של עליות הזכר וע"כ דכיון דאי מכשרת לה ניחא לי' ממילא פסולה כמ"ש התוס' פסחים כ"ו ע"ב א"כ ה"ה הכא אפי' לס"ד דעשה מלאכה ממש מ"מ מיירי דעשאה במלאכת בעל הפרה דאי תהא כשרה ניחא לי' לבעל הפרה לפיכך פסולה וחייב לשלם, ועוד דנראה לי דעכ"פ בודאי חייב בדמי מלאכה דדוקא בתוקף עבדו של חבירו איכא מ"ד דפטור ולא בפרתו א"כ אי היתה כשרה הוי ניחא לי' דהוי מקבל דמי מלאכתה, ועמ"ש בתוס' בד"ה העושה:

שם וחייב בד"ש פירש"י פרעניות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד ממון ישראל מבואר מדבריו שבא הרב ז"ל לשלול דלא נימא דבדיני שמים חייב לשלם דזה לא שייך רק היכי דפטור מטעם ספק כגון א"י אם נתחייבתי וכה"ג או מחמת קים לי' בדרבה מיני' שאין כופין בדיני אדם שני חיובים חמור וקל וכה"ג אמרינן חייב לצאת ידי שמים אבל הכא דקתני חייב בדיני שמים אין עליו רק עונש מן השמים על חטאתו ומהני תשובה אבל אין עליו חיוב ממון, וראי' לדבריו דלמה לא חייבו במתניתין שוגג בד"ש עכ"פ וע"כ דאין זה רק עונש ואין עונש בשוגג מיהו יש לדחות למ"ד דהיכי דמחיוב לצי"ש מהני תפיסה ואי מחייבת לי' לא יודיע שמא יתפוס ממנו וזהו דלא כש"ך סי' ל"ב ס"ק ב', גם בזה נדחו דברי מהרש"ל שהביא ראי' מדברי התוס' פרק הכונס בד"ה כסוי כסיתי' דכל היכי דחייב לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה ולהנ"ל אין ראי' דהתם דקתני חייב בד"ש אין כאן חיוב תשלומין כלל:

שם בדיני אדם נמי ליחייב, ראיתי לבאר סוגי' זו גם דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין לכאורה שפסק דחייב בדיני אדם רק בהכניסה לרבקה שתניק ותדוש פטור מד"א , והכא משמע בהדיא דרק לחזקי' מוקמינן הכי אבל לר"י בלא"ה פטור מד"א וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה. גם ה"ה הודה דפשטות הסוגי' מורה כדברי הראב"ד:

אבל לדעתי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ואין מקום לנטות ימין ושמאל מדבריו והוא דודאי יש לתמוה מאי ענין קושיא זו לחזקי' הא לכ"ע קשה דבמתניתין דידן קתני בשוגג פטור במזיד חייב והיינו אפי' בד"א והכא קתני דפטור מדיני אדם, ועוד קשה מאי קושיא מהך ברייתא דלמא אתיא כרבנן דר"מ דלא דייני גרמי והך פרה כיון שאינה רק ראוי' לחטאת ומי חטאת עדיין לא נתקדשו בכלי דאי נתקדשו אין היסח הדעת פוסל בהם ואינם רק ראוין למי חטאת א"כ לא הוי רק גורם הלכך פטור מדיני אדם אבל הכא דהוי מזיק ממש אפי' אינו ניכר שמי' הזיק, וביותר תימה דהא בפרק הגוזל הקשו לרבה דס"ל צורם אוזן פרה פטור מהך ברייתא ומשני דנקט מלאכה דמ"מ חייב בד"ש א"כ מאי קושיא כאן כיון דאפי' צורם אזנה הי' פטור דהוי היזק ניכר כ"ש באינו ניכר [והתוס' תרצו בזה כאן מה שתרצו ודבריהם צ"ע כמו שאבאר בתוס']:

וראיתי בתוס' ב"ק שם שתרצו דשפיר דייק כאן דלא שמי' היזק דאי שמי' היזק אין כאן רבותא דחייב בד"ש כיון דבעלמא שמי' היזק ודבריהם צ"ע דהא בפי' אמרו כאן בד"א נמי ליחייב ולמה יתחייב בד"א כיון דאפי' צורם פטור וברור דעיקר הקושיא כאן דע"כ למ"ד שמי' היזק הך ברייתא דיינת גרמי כר"מ דאל"כ למה לא נקט צורם ולמ"ד שמי' היזק אי אפשר לומר דקמש"ל רבותא בד"ש דבעלמא נמי הוי מזיק גמור כמ"ש התוס' הנ"ל וכיון דדיינת גרמי קשיא לי' בד"א נמי ליחייב כיון דשמי' היזק:

והשתא ממילא לר"י לא קשיא כלל דכיון דס"ל לא שמי' היזק ממילא ברייתא כפשטא דפטור מד"א דאפי' בצורם ממש פטור דלא דיינין גרמי ונקט מלאכה לרבותא דחייב בד"ש אבל לחזקי' דשמי' היזק לא שייך לומר כן כנ"ל:

ומעתה דברי הרמב"ם ברורים דלדידן דקי"ל כר"מ דדאין גרמי וצורם אוזן פרה חייב, וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב א"כ אפי' תימא דלא שמי' היזק מ"מ הרי מפורש במשנה דאפי' היזק שאינו ניכר חייב ואינו פטור רק בהכניסה לרבקה וזה ברור ולק"מ:

וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב דלר"י פטור כיון דלהנאתו מתכוין לא שייך שלא יהא , וקושיא הנ"ל הכריחו לזה דלר"י נמי תיקשי דס"ס חייב מדרבנן אבל לפי מה שכתבתי אין צורך