תפארת יעקב על גיטין רמג

ירמי' פשיטא דמנסך עדיף טפי, ושמואל גופא לולא דקים לי' בדרבה מיני' הוי מפרש מנסך, ונראה לי דהכי מקשה דהוי לי' ליפרושי מערב דהוי רבותא טפי דלא עביד איסור ע"ג ומ"מ חייב, דליכא למימר דמנסך ממש עדיף דקמש"ל דלא נימא קים לי' בדרבה מני' הא זה לא מוכח כלל דאיכא ליפרושי באמת מערב וע"כ דידעינן מסברא כר' ירמי' א"כ יש לנו לומר דמתניתין מערב קתני דהוי רבותא אף דלא עבד איסור ורב ודאי לא פליג בגוף דין מערב דאינו חייב, ואהא משני דס"ל לרב דמתניתין מנסך קמש"ל דלא נימא קים לי' בדרבה מיני' דליכא למיטעי כלל מערב דהיינו מדמע ולכך מפרש רב מנסך ממש דממתניתין גופה דייק לה, וכבר כתבתי לעיל לפרש לדעת הרמב"ם בפשיטות:

בתוס' בד"ה מנסך וכו' ומטעם שלא יהא כל אחד הולך וכו' כאלו הוא היזק ניכר. אף דפשיטא דלא שייך שלא יהא וכו' היכי דקים לי' בדרבה מיני' כיון שיתחייב מיתה, מ"מ משמע להו דע"כ מודה שמואל דלא פלוג רבנן אפי' היכי דחייב מיתה דאל"כ למה לי' לשמואל משום דמיתה פוטרת מתשלומין אפי' אינה פוטרת מ"מ ס"ס כיון דחייב מיתה לא שייך שלא יהא וכו' ופטור מטעם היזק שאינו ניכר וע"כ דלא פלוג, מיהו בהא איכא למימר דהש"ס מיישב אפי' למ"ד שמי' היזק מיהו לרב תיקשי מה בכך דקני' בהגבהה ס"ס למ"ד לא שמי' היזק למה יתחייב וע"כ דלא פלוג משום שלא יהא וכו', ואהא קשיא להו אפי' קים לי' בדרבה מני' ליחייב משום לא פלוג מכח שלא יהא כו' ותירצו דלא גרע מהיזק ניכר ובניכר פשיטא דלא שייך לא פלוג דבהא לא תקנו כלל דבלא"ה לעולם חייב ולא משכחת שיפטור רק בקים לי' בדרבה מיני' דלא שייך שלא יהא כלל, והיינו דקשיא להו מגונב חלבו דבלא זה הי' מקום לומר דטעמא דשמואל דלא שייך שלא יהא בחיוב מיתה משא"כ התם דעשה היזק ניכר ודוק אך בעיקר הקושיא כבר כתבתי דהכא עיקר המחלוקת כיון שהגביה על מנת לנסך כמו שפירש"י בחולין הלכך חשיב לי' קים לי' בדרבה מיני' משעת הגבהה אבל בגונב חלבו לא הגביה על מנת לאכול רק לגזול ואח"כ אכל לכולי עלמא חייב:

בא"ד וקסבר שמואל דניסוך נמי דומה לדר' אבין ורב ירמי' ורב דהכא סברי וכו' א"נ קסבר וכו'. אין לשונם עולה יפה כי מאחר דבתירוץ ראשון כ"ע מודו דניסוך דומה לדר' אבין דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה רק רב ור' ירמי' כלישנא בתרא לא ה"ל לומר וקסבר שמואל דהא לכ"ע דמי ניסוך לדר' אבין להך לישנא ולשון זה שייך לתירוץ השני, דאינהו קסברי דאפשר לניסוך בלי הגבהה ושמואל סבר דדמי לדר' אבין, גם לא הבנתי למה בתירוץ ראשון כתבו רב ור' ירמי' ובתירוץ השני כתבו א"נ קסבר וכן בשלישי זכרו רק ר' ירמי' בלבד ואולי דלרב אי אפשר לומר רק כתירוץ ראשון דלאינך תירוצים יקשה דכמו דרב מסייע עצמו מר' ירמי' כן סייע שמואל מר' אבין והוי לי' לומר ואידך כדר' אבין כיון דרב כר' ירמי' ושמואל כר' אבין וכן לתירוץ השני דכיון דשמואל סבירא לי' אי אפשר לניסוך בלי הגבהה ממילא יש לו סיוע מר' אבין לכך הוצרכו לומר לרב דפליגי בהני תרי לישני דהתם הלכך כיון דלא נתברר בדברי ר' אבין כחד מהני לישני לא הוזכר ר' אבין כאן כלל, אבל לר' ירמי' י"ל כאינך ב' תירוצים ג"כ, ודוק:

אמנם בגוף דבריהם מה שכתבו ורב ור' ירמי' יש מקום ליישב בלא"ה, לפי מה שכתבתי לעיל דע"כ לא אמרינן עקירה צורך הנחה רק במזיד אבל בשוגג אף דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין מ"מ כיון דילפינן מכה אדם ממכה בהמה לא אזלינן בהא רק בתר שעת הנזק בלבד הלכך רב מוקי לה להך דהכא בשוגג במיתה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הלכך אזלינן בתר שעת הגבהה, ושמואל לא ניחא לי' לאוקמא בשוגג כיון דקתני שוגגין פטורין מזידין חייבין משמע דבמזיד לגמרי מיירי וניחא לי' ליפרושי מערב:

בא"ד והיינו דלא כר' אבין. ולדעתי לא קשה מידי שהרי בפירוש אמרו בשבת ק"ג ע"א התולש עולשין בקרקע חבירו פטור אף דהוי פסיק רישא ולא ימות כיון דלא ניחא לי' ביפוי הקרקע לא איכפת לן א"כ הכא כיון דלא נתכוין רק לזרוק לאויר חצירו שיקנה הגניבה אף דנח אח"כ לא מיחייב כיון דלא ניחא לי' בהא כלל לכך הוצרך לשנויי דאמר לו שלא יקנה עד דלא וניחא לי' בהנחה, תדע דכאן בדברי ר' ירמי' אמרו משעת הגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דניסך והתם לא קאמר הכי רק מדמטי' לאויר חצירו קניא לענין שבת לא מיחייב עד דנח, והיינו דהתם אפי' בתר דנח אינו מתחייב בנפשו כיון דלענין שבת בעינן הנחה והוא לא נתכוין רק לזרוק לאויר החצר ולא ניחא לי' בהנחה כלל, ותמהני על התוס' שהעתיקו סוגיא דהתם מתחייב בנפשו לא הוי עד דנח וזה אינו רק כמו שכתבתי:

בא"ד ועי"ל כמו תרומה ונטמאת וכו'. דבריהם צריכין ביאור קצת דבמה נפשך אי למ"ד שמי' היזק תירצו תיקשי הא מוכח בש"ס לקמן דלמ"ד שמי' היזק בתרומה וחמץ ג"כ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ואי למ"ד לא שמי' היזק מיירי) א"כ למה לי דהוי בשעת ניסוך קים לי' בדרבה מיניה הא בלא"ה הוי היזק שאינו ניכר וע"כ דמ"מ חייבוהו מכח שלא יהא כו' א"כ מהאי טעמא יש לחייבו על הגבהה, וצ"ל דכוונתם דה"מ דחייבו מכח שלא יהא רק בעושה בידים אבל בממילא למ"ד לא שמי' היזק לא חייבוהו כלל, תדע דבחמץ ותרומה אומר לו הרי שלך לפניך אפי' מדרבנן, והשתא ס"ל לשמואל דהכא אף שהזיק בידים מ"מ כיון דבעת שהזיק הוי קים ליה בדרבה מיני' חשבינן לי' כאלו נעשה ממילא וא"כ אומר על הגבהה הרי שלך לפניך ורב סבר כו':

דף נ"ג בד"ה משום הך סוגיא כר"י וכו' לאצרוכי לפטורא. הא דלא כתבו כן מעיקרא דקאמר ואידך קנסא וקנסא מקנסא לא ילפינן ש"מ דהכל לר"י דלחזקי' ממונא הוא וצ"ל דמעיקרא ודאי דמקשה למ"ד מערב היינו מדמע והוצרך לשנויי דקנסא הוא ולא ילפינן אין ראי' מזה דסוגיא כר"י דע"כ צריך ליישב כך מ"ד מערב וכן בתר הכי דפריך ולמאן דיליף קנסא מקנסא היינו לא מבעיא אי ס"ל ממונא דודאי ילפינן רק אפי' אי ס"ל קנסא מ"מ הא לדידי' ע"כ ילפינן מדקאמר היינו מדמע א"כ כל הני למה לי אבל בתר הכי דעביד צריכותא לחיוב קשיא להו שפיר דהוי לי' למיעבד צריכותא לפטור בשוגג והוי אתי שפיר בין לר"י בין לחזקי' דאי הוי קתני מטמא בשוגג פטור דלא שכיח אבל מדמע אפי' בשוגג חייב דחיישינן שידמע ויאמר שוגג אני ואי אשמועינן מטמא ומדמע הוי אמינא מטמא פטור דלא שכיח ומדמע דהוי הפסד מועט אבל מנסך דמפסיד ליה לגמרי לא ואפילו שוגג חייב ומדקאמר צריכותא לחיוב דלא שייך רק לר' יוחנן ש"מ דסוגיא כר' יוחנן, כנ"ל בכוונת התוס':

בגמרא כדי שיודיעו וכו' אי הכי אפי' במזיד. לכאורה קשה היאך נאמן לומר שטימא בשוגג לאסור של חבירו ובידו לא הוי כיון דחייב לשלם במזיד ועל שוגג לא שייך בידו ועוד קשה מאי פריך אי הכי אפי' מזיד הא יכול להודיעו ולומר שוגג הייתי ונראה לי דמיירי שיש עוד אחר עמו המעיד על הטומאה ושפיר אמרינן דבשוגג פטור כדי שיודיעו דאי מחייבת לי' לא יודיע ולא יאומן השני לאוסרם כלל, והשתא פריך שפיר מזיד נמי יפטר שלא ירצה להודיע כדי שלא יתחייב אבל שוגג הייתי לא יוכל לומר דמכחיש ליה השני ויצטרך לישבע נגדו אבל אי לא יודיע כלל לא יאומן השני לאסור כלל וליכא שבועה כלל, ובהכי ניחא לר"י ג"כ דקאמר שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, וקשה יטמא ויאמר שוגג אני, ולהנ"ל ניחא, דמעצמו לא יאומן ואי שיטמא בפני אחרים לא יוכל להכחיש ולא חיישינן וז"ב לפע"ד:

בתוס' בד"ה שלא יהא וכו' הקשה הר"ר אפרים וכו' ובנגע בהו שרץ כו' דהתם פשע וכו' כדי להחזיק וכו'. דבריהם צ"ע דתינח לפי מה שתירצו פרק הגוזל דבלי נגיעתו בשרץ היה חוזר כר"ח דמחלק בסנהדרין פאד"מ לענין חזרה בין נו"ב או לא, אבל לפי מה שכתבו שם דהך אגע בהו שרץ אגב אחריני מפרש לה דבלי נגיעתו קם דינא בש"ה ואפי' לרבנן דלא דייני גרמי חייב, א"כ מה בכך דפשע אח"כ מעיקרא כבר נעשה טמא בדיבורו ואז היה היזק שאינו ניכר ובשוגג, ומה שפשע אח"כ ונגע בשרץ לא עשה כלום דכבר הי' טמא בלא"ה, ולפי תירוץ הראשון הנ"ל יש לי לומר בלא"ה דנגיעה בשרץ הוי היזק ניכר דבשעת ההיזק היה ניכר לעין כל ומטמא דהכא היינו שהוא הי' טמא ונגע בככר דאין הטומאה ניכרת או שלא ידענו אם הוכשר והתם מיירי שנגע בדבר לח או ענבים לחים בכלי וכל כיוצא בזה, ועיין תוס' ב"ק דף ק' ע"ב בד"ה חייב ודוק, אבל בנטל שרץ וזרק לא חשיב כלל היזק שאינו ניכר דודאי ניכר הוא, אבל לתירוץ הב' הנ"ל ודאי קשה דס"ס לא עשה כלום רק בדיבורו שטימא והוי היזק שאינו ניכר ודוחק לומר דלהך סברא דבקם דינא מחייבי רבנן דחשבי לה כמזיק גמור ממילא הדיבור שיצא מפיו הוי היזק ניכר כיון שנשמע לעין כל שהוא מזיק בדיבורו: