תפארת יעקב על גיטין רמא

לטובתם עשאום כהקדש, וכל לרעתם חזר דינם כהדיוט גמור כמ"ש התוס':

ע"ב בתוס' בד"ה דאתי למימר להו הקשה בקונ' וכו' וא"ת לעיל כו'. ולדעתי נראה ליישב מתרי טעמא חדא דע"כ לא שייך חשש נשרפו חיטך בעליה רק אי המקח קיים אז חושב הלוקח כיון דקנה ממנו ומקיים המקח דהמוכר יחוס עליו ויציל וסומך על זה והמוכר באמת לא יציל אבל היכי דהמוכר יחזור בו ויבטל המקח פשיטא שלא יסמוך על הלוקח שיציל דמה לו להציל דכי בשביל שחזר בו המוכר יציל אותו מהפסד וא"כ בודאי טרח ומציל בעצמו ולא יסמוך על הלוקח, ועוד דדוקא במוכר שייך האי טעמא דהלוקח סומך דהמוכר יציל כיון שלא משך ממנו רק קנה במעות וחושב דאין המקח נגמר עדיין אבל כאן בלוקח שמשך מיתומים בלי מעות דהם חוזרין בהם ויודעין שאינו של לוקח כלל א"כ מאיזה צד יסמכו דהלוקח יציל, וז"ב:

ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה לא דמי כלל לדלעיל בלוקח שמשך מיתומים והוקר כל כמה שאין המוכר חוזר בו הלוקח בודאי רוצה בקיום המקח כמקדם רק המוכר הוא שבא ללוקח וחוזר בו א"כ תיכף כשחוזר בו מה לפירותיו בבית לוקח ע"כ צריך הוא להוציא תיכף א"כ לא שייך שיאמר נשרפו חיטך דקודם שיחזור הלוקח יציל וכשחוזר תיכף מוציא אותם מרשותו, אבל להיפך במוכר שקיבל מעות מיתומים והוקר דמוכר בא אצלם ושואל מהם שרוצה לחזור בו אם יאמרו שאינם רוצים כבר הם ברשותם לגמרי ועליהם אין להוציאם תיכף דכך קנו ממנו שיהיו אצלו עד שימשכו שיפנו מקום על הפירות ועכ"פ תיכף כשלא ירצו לחזור ויפול דליקה לא יציל המוכר, וגם זה ברור:

ומה שהביאו התוס' ראי' מהאומנין דנעשו ש"ש אין ראיה לפע"ד דהתם הי' לו הנאה גמורה באמת מה ששלח לבית חמיו דהם רואים שהוא משתדל ליקח מתנה להכלה ובהנאה זו הוי ש"ש אבל הכא לא הי' לו שום הנאה רק שהי' יכול להנות ודי שיהא ש"ש קודם חזרה ולא לאחר חזרה דשוב אינו יכול להנות כלל:

בגמרא תניא ראב"י אומר וכו'. דע שאני מסתפק במה שפטרו חכמים לאפטרופוס משבועה לרבנן במינוהו ב"ד ולאבא שאול במינהו אבי יתומים אי מכל שבועה פטרוהו או דוקא מהך שבועות דנשבעין שלא בטענה כגון שותפין ואריסין דכל השבועה מתקנה הוא ובאפטרופוס פטרוהו מחשש דאתי לאימנועי, אבל אי מחויב שבועה דאורייתא כגון שנאבד ממנו חפץ ידוע לכ"ע צריכין לישבע, ולא מבעיא למאן דאמר דשבועת שומרין נשבעין על טענת קטן כמבואר ברא"ש פרק שבועת הדיינין, אלא אפי' למ"ד דכי יתן איש ולא קטן אשבועת שומרין נמי קאי, אבל היינו שהקטן מסר לו, אבל אפטרופוס שנמסר לידו ע"י ב"ד וכדומה הוי כנתנם גדול ומשבועה דאורייתא לא פטרוהו וכן משמע לי מלשון התו' שכתבו אבל כל כמה דלא ידעינן אי נאבד כלום אין להשביעו על דבר זה בלא טענה. משמע מלשון זה דאי הוי ידעינן שנאבד משביעין אותו [ועמ"ש בתוס' ביאור דבריהם] אלא דקשיא לי למה ישבע הא בעלמא נמי הקשו שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומוקמינן לה בעדים ושטר ולדידן אפי' בלא עדים ושטר משום דהוי העזה לומר להד"ם והחזרתי כמו שכתב הר"ן פרק כל הנשבעין, אבל אפטרופוס כיון דאית לי' מיגו דמכר החפץ להאכיל ליתומים ממילא ליכא שבועה מדאורייתא כלל, אלא שיש לומר דמ"מ כיון דהבנים יודעין שלא מכר החפץ אף דהיו קטנים, לא מבעיא לראב"י לעיל דאית לי' אפי' בבנו אינו מעיז אלא אפי' לרבנן, מ"מ כיון דעכשיו מכירין בשיקרו אינו מעיז וחייב לישבע:

ואשר הביאני מה הוא שאני תמה שאחר שפסקו הלכה כאבא שאול הביאו ברייתא דראב"י והלכה כמותו היפך הלכה דמקודם וכן ברייתא דר' תחליפא, לכן נראה לי דזה אינו סותר הלכה כאבא שאול דבהא הלכה כוותי' דמינהו אבי יתומים יש לפטור ומינוהו ב"ד ליחייב והיינו משבועת תקנה אבל לא משבועת שומרים וראב"י ור' תחליפא לענין שבועת שומרין מיירי, אלא דלישנא דברייתא דר' תחליפא נראה לי לכאורה דשבועת שלא פשעתי פטרו לאפטרופוס אפי' משבועה דאורייתא, דכיון דאסור להזיק ולפשוע בממון חבירו וכ"ש בשל יתומים לא חשדינן לי' לאפטרופוס שפשע הלכך אי הוי כש"ח לא הי' עליו שבועה כלל רק כיון שהוא כנושא שכר חייב לישבע שנאנסו ומזה לא אתי לאימנועי ג"כ דאינו חושב שיגנב ויאבד ממנו דבר, אבל אי חשדת לי' שפיר אתי לאימנועי:

איברא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ומתשובותיו שהביא המחבר סי' ע"ב ס"ה משמע להדיא דאפי' משבועת שומרין דהוא מחוייב מדאורייתא פטרוהו לאפוטרופס אלא שיש שם גמגום במה שכתב ליישב למה לא קאמר משום פרוטה דר"י דא"כ אפי' מינוהו אבי יתומים נמי, ובאמת ר' תחליפא במינוהו אבי יתומים מיירי להדיא והדבר צ"ע לפע"ד ועמ"ש בתוס' ועיין בטור סי' ר"צ בשם הרמ"ה מ"ש בזה:

בד"ה לכרגא פי' בקונ' וקשה וכו' ולדעתי לק"מ דודאי כל שאר צרכי יתומים מה שהוא להוציא עבורם על צורכם לא להרויח פשיטא דהכל בכלל מזונות וקמש"ל הנך ג' אף שהוא שלא להרויח דאין מזה ריוח ליתומים מ"מ מזבנינן בלא אכרזתא כיון דנחוץ הוא, אבל לצרכי יתומים מה שאפטרופס מוכר לעסק היתומים להרויח פשיטא דיכול לעשות כעושה בשלו ואין צריך הכרזה כלל וגדולה מזה נראה לי דכל הנך ג' דקא חשיב הכוונה אפי' לוה לצורך מזונות וקבורה וכרגא וצריך לפרוע יכול למכור בלי הכרזה דכיון דנחוץ הוא צריך שיהא לו בקל ללות והרי קבורה פירשו התוס' בעצמם בדיבור שאח"ז לפרוע מה שלוה לקבורה א"כ ה"ה מזוני לפירש"י ע"כ הכוונה כך דהא פשיטא שלא ימתינו דהא צריכין לאכול, אבל אם לוה לצורך עסק היתומים והגיע הזמן ואין לו לפרוע צריך הכרזה:

בד"ה ולקבורה וכו' דאם לוו לצורך קבורה וכו'. אין הדבר מוכרח כי יש לפרש דיכול למכור בלא הכרזה ואין צריך ללות לצורך קבורה ולשלם אח"כ אחר הכרזה רק יכול למכור מיד אבל לוה לצורך קבורה צריך הכרזה אבל יש להכריח אי ס"ד בלוה לצורך קבורה צריך הכרזה תיקשי לוקמא משנה דשום היתומים בלוה לצורך קבורה ומזוני דפשיטא דנזקקין ובעי הכרזה וע"כ דלהלואה זו לא בעי הכרזה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כאבא שאול אבל אפוטרופס שנתמנה וכו' לא מימנע בשביל זה שמשלם כשפשע וכו' דבריהם דחוקין ואני אומרה בלשון אחרת דדוקא התם לא שייך לומר דניחוש שיפשע כיון שיפטר דאין אנו דורשין שם לטובת יתומים רק לטובת הכלל הלכך חששו טפי שמא יפרוש אף דמזה יוכל לצמוח רעה ליתומים מ"מ לאו לטובת יתומים מוקמינן לי', אבל הכא דממנין לטובת יתומים כל שיפטר אם יפשע רעה הוא לדידהו שלא ישגיח יפה על עסקיהם אמנם גם הראי' שהביאו מפרק המפקיד אינה ראי' לפי שיש לפרש מה שאמר שם אנא לבקרא מסרתי' היינו דאי לא"ה הוי אמרינן דהוי מקח טעות לגמרי ואין השור של יתומים כלל והוא היזיק בידים שנתן מעות של יתומים לאיש אשר אין להוציא מידו, אבל כיון שמסרו לבקרא הי' הכוונה שאם לא יצלח למלאכה ישחטנו לצורך יתומים ולא הי' מקח טעות וממילא אפי' פשע פטור ואין להאריך בזה, כי נראה לי עיקר דחייב ממה דפליגי הכא באפיטרופא דמפסיד ואי באונס למה נסלקנו ואי בפשיעה אי פטור מ"ט דמ"ד לא מסלקינן לי' וע"כ דחייב ומ"מ ס"ל מ"ד דמסלקינן לי' דשמא לא יהא לו לפרוע ואנן חזינן דמפסיד אין זה אפטורופס כראוי כנ"ל:

בא"ד ומיהו נראה וכו' כל כמה דלא ידעינן וכו'. עיין מהרש"א מה שפי' כוונת התוס' ומלבד הדוחק אין דבריו מובנים דמ"מ היאך שייך לומר בעי מיתן זוזי דאינו נודע כמה יצטרך ליתן וע"כ הכוונה דכיון דאדם רוצה ליתן מעות עבור זה א"כ זה שנעשה אפטרופא בלי מעות כלל לא אתי לאימנועי א"כ אין ראי' כלל:

אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט דס"ד כמו דאפטרופס חייב כשפשע ודאי. כן נשביענו על פשיעה דמזה לא אתי לאימנועי ודוקא לישבע שלא עיכב כגנב אתי לאימנועי, אבל לא לישבע שלא פשע דלא נחשד כגנב ועל זה הביאו ראי' דנהי דפשע חייב אבל אין להשביעו על זה כמו על טענת שלא עיכב דכן משמע בירושלמי דמחלק בין ממון ושבועה בפשיעה ש"מ דשבועה על פשיעה ג"כ אין משביעין לרבנן כדאית להו ולאבא שאול כדאית לי' כנ"ל, וכבר כתבתי דממה שכתבו כל כמה דלא ידעינן או נאבד משמע דאי ידעינן יש לחייבו שבועה שלא פשע ומשמע דכל שבועת שומרין מחייבינן לאפטרופס היכי דמחויב בעלמא לישבע ולא פטרוהו רק משבועות תקנה וזהו דלא כנראה מדברי הרשב"א בחידושיו כאן וסי' ע"ב ס"ה בשמו, ובטור סי' ר"צ בשם הרמ"ה משמע ג"כ כדברי התוס' ועמ"ש בגמרא בזה: