תפארת יעקב על גיטין רמ

דמשום חינוך צריך לקנות להם שופר כדי שילמדו בו, וכן סוכה יוצאין בשאול ומ"מ קונין להם

אלא שאני תמה על מה שחילקה הברייתא המצות בתרתי ומעיקרא נקט ועושין להם לולב סוכה ציצית וכל דבר שיש לו קצבה והדר נקט ולוקחין להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר לאתויי מגילה ומ"ש דמעיקרא נקט עושין והדר לוקחין ועכ"פ למה לי' למיפלגינהו בתרתי, וראיתי להרמב"ם ז"ל שכלל כולם בחדא אבל לשון הברייתא כמעט אי אפשר לפרש כך

לכן נראה לי דכל מצות הללו דקא חשיב אין הכוונה לקנות להם דודאי כיון שיכולין להשיג ע"י אחר אין ראוי להפסיד ממון יתומים רק הכוונה כשיש להם אילנות דקלים בנכסיהם עושין להם לולב וכן מעצים שלהם לעשות להם סוכה ומצמרן לעשות ציצית דכיון שיש להם משלהם ראוי לחנכן שלא יצטרכו לשאול רק לצאת בשלהם וכן ציצית אף שאין חוייב ללבוש בגד של ד' כנפות א"כ אי לא הי' להם ציצית לא הי' ראוי לקנות צמר לציצית כיון שאין מוכרחין ללבוש ד' כנפות ומ"מ כיון שיש להם צריך לעשות להם כדי לחנך, אבל בסיפא ס"ת ותפילין זה קונין להם במעות וכן מגילה אף דיכולין לצאת בשמיעה ראוי לקנות להם כדי להתלמד דבכלל תורה היא, אבל הנך דקא חשיב ברישא אינו רק לעשות משלהן לא לקנות כנ"ל אף שלא נראה כן מדברי הרמב"ם כנ"ל

שם לחוב על מנת לזכות. פירש"י דחוק מאד בלשון הברייתא ונ"ל פשוט דיש דין דהחוב הוא על מנת לזכות, כגון שלקח שדה מאחד באחריות ובא נגזל לערער עליה והוא דן עמו לחוב ויטלנה הנגזל והוא יגבה אחריותו מהמוכר, ושדה של המוכר עידית וזו זיבורית, ואף דבלא"ה אין למכור ברעה ולגאול ביפה מ"מ כיון דס"ס כשיגדלו יגבה המערער השדה ואז שמא לא יהא למוכר רק זיבורית וכדומה, ועוד נ"מ דכשיגדלו ויוציא הנגזל פירות ושבח לא יוכלו לגבות אחריות פירות ושבח משועבדים וטוב שיוציאנה עכשיו קודם שתשבח ותגדל פירות וכן כל כיוצא בזה, מ"מ כיון שעכשיו חוב הוא אין משגיחין בזה ואין דנין, גם משכחת לה היכא דריבית אוכלת בהן ומ"מ אינו דן לחוב ואף דנזקקין היכא דריבית אוכלת היינו בדבר ברור לא היכא שצריך לדון עדיין

שם ואין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות. פירש"י אף שאין היתומים נפסדין ובתר הכי אבל מוכרין לאחרים פי' לטובת יתומים להאכיל או ליקח שדות, משמע מפירושו דאי הי' טובה ליתומים בשיחרור היה יכול להוציא לחירות ג"כ רק לפי שאין טובה להם בזה, ואף שאין נפסדין גם כן אינו יכול להוציא, אבל צ"ע דכשיש לעבד עצמו למה לא יוכלו למכור לו דהא צריך למכור להאכיל וממילא משוחרר, ודוחק לומר דיכול למכור לאחר. לכן נראה לי דעיקר החילוק דבשיחרור הוא עצמו מפקיע האיסור וזה אין בידו, אבל למכור לא מכר רק קנין דמים וקנין איסור ממילא מופקע למי שיש לו קנין דמים והתוס' כתבו לעיל טעם אחר בזה, ועמ"ש שם

שם וצריך לחשב עמהן באחרונה. פירש"י וישבע שלא נשאר בידו כלום. נראה טעמו דאי בלי שבועה מה צורך לחשב הא יכול לומר מה שירצה, אבל מ"מ אינו מוכרח דכיון שמחשב יכול להיות שיכלו לברר שיקרו או שיכחישוהו בברי דבהא ודאי איכא שבועה, ונראין דברי מי שאומר בלי שבועה דאי בשבועה תיקשי להיפך למה לי לחשב ישבע בסתם שלא עיכב משל יתומים ודי בכך

שם אני להרוס ואתה לבנות. לשון זה תמוה מאד, וראיתי למהרש"ל שפי' דהראו לו בחלומו דירושה זו בגזל ואיסור בא לאב לכך אני להרוס ואתה לבנות אבל מן התימא אצלי דהיאך ס"ד לסמוך על חלום להפסיד שלא כדין ונראה לי דהכוונה שהראו לו בחלומו דלמה ירצה הוא לבטל מה שעשה האפטרופוס משום דחושש דעבדים ימותו ושדות לעולם עומדין ועל זה הראו לו בחלום כיון דאתה חושש דמן השמים יהרסו מה אתה רוצה לבנות קרקע ג"כ תשתדף, והי' הכוונה כיון דגם להיפך אסור למכור עבדים ולקנות שדות דאין אנו יודעין הזה יצלח או זה, א"כ כיון שכבר מכר וקנה עבדים אין לו לבעל דבריו כי אין להתחכם נגד ה', ולא אשגח כיון דמצד הסברא קרקע קיימת טפי ראוי לבטל דברי האפטרופוס שישארו בקרקע

שם יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן. כבר כתבתי במשנה שיש לדקדק אי לא ידעו הם ממשנה הוי לי' להודיעם דין המשנה ועכ"פ כך הוי לי' לומר תנינא יתומים שסמכו וכו' ועוד מנין לו ממשנה דהוי כאפטרופוס דהא לא קתני רק חייב לעשר, וכבר כתבתי במשנה לפרש סוגיא זו לכל אחד לפי דרכו, למ"ד דיתומים שסמכו חשוב כאפטרופוס יפרש דעיקר הראי' מדנקט יתומים שסמכו ולא יתומים שהיו סמוכים ש"מ משום דחשיב כאפטרופוס הוא, דאי לא"ה חייב לעשר אפי' אספם בעצמו, ולשיטת הרמב"ם ז"ל שלא זכר דין יתומים שסמכו כלל, כתבתי לפרש בענין אחר ע"ש באריכות

שם זיל לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. פירש"י כל הדיוט המוכר וכו', ודבריו מגומגמין מאד כמעט אי אפשר להולמן דמאי ענין מוכר לכאן דאנן בחזרת לוקח משתעינן, ונראה לי דקשיא לי' להרב ז"ל דלהיפך הוי ליה לומר לא יהא כח הקדש גרוע מהדיוט דהדיוט שאינו חוזר על עיקר הדין הוא כיון שמשך רק למה יהיו היתומים גרועים מאי היו הדיוטות, לזה סובר הרב דבעלמא היכי דתקנו משיכה משום שלא יאמרו נשרפו חיטכם בעלי' כל שמשכם הלוקח לביתו אפי' בלי ידיעת המוכר כלל קנה דהא מדאוריית' מעות קונות רק לטובת לוקח תקנו משיכה, וכיון שמשך אף דמהראוי דלא יועיל משיכה זו מן הדין, דאי משיכה קונה בעינן דעת מקנה שיאמר לו משוך וקני או חזק וקני או שיקנה בצווי המוכר, אבל כאן שכבר קנה במעות מדאורייתא ממילא מהני משיכה מדעת לוקח בעצמו, וזה שאמר לא יהא כח הדיוט חמור דבהדיוט כה"ג דתקנו דמעות לא יקנה מ"מ היינו לטובת לוקח אבל כשהם ברשות לוקח חזר הדין לדין תורה דמעות קונות, כ"ש בהקדש אף דתיקנו שלא יקנה משיכה ה"מ לטובתם אבל לחובתם חזר הדין דמשיכה קונה כנ"ל בכוונת רש"י

אמנם לדעתי הכוונה כאן בפשיטות דהדיוט והקדש שניהם כאן דיתומים נקראין הקדש והלוקח הדיוט והשתא כיון דזול פשיטא דאין אפטרופוס יכול לחזור לחוב ליתומים א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דהקדש לא יוכל לחזור והדיוט יוכל לחזור, ואף דבבבא שלישית אי אפשר לפרש כן מ"מ נקט לה בהאי לישנא דמעיקרא, ועוד דהתם הכוונה ג"כ דאין ראוי דהדיוט ירויח מחמת תיקון חכמים והקדש יפסיד דמוכר הוא הדיוט ירויח מחמת תיקון חכמים דיתומים כהקדש, והקדש יפסידו כנ"ל:

בתוס' בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי, וא"ת גבי הקדש כה"ג וכו'. מדבריהם מבואר שאין לחלק בין היכי דהקדש אינו מפסיד רק מניעת ריוח בין היכי דהקדש מפסיד דאי יש מקום לחלק בזה לא ה"ל להקשות מהך דהכא רק מלקמן יהבי יתמי זוזי אפירות, אבל ה"ה פ"ט מהלכות מכירה כתב לחלק בזה לדעת הרמב"ם שפסק פרק ו' מהלכות עירוכין בהקדש שקיבל מעות והוקיר אינו יכול לחזור הואיל ובהדיוט יש מי שפרע, ובהלכות מכירה פסק היכי שנתן גזבר מעות לאחר והוזל חוזר בו

אך באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ולק"מ קושית הרשב"א וה"ה כמו שאבאר, והוא דודאי הפרש גדול יש בין אי הגזבר נתן מעות על פירות דעיקר תיקון חכמים בהדיוט היה שלא יקנה מעות לטובת הלוקח שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעלי' א"כ מה בכך דהקדש קונה בכסף מ"מ אטו בהקדש לא שייך הך סברא שיאמר נשרפו חיטיך בעליה א"כ פשיטא דשייך לומר לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, ואף דהדיוט מקבל מי שפרע היינו דדי במה שיוכל לחזור ע"י קבלת מי שפרע דס"ס כבר יצאנו מידי חשש דליקה דהמוכר טרח ויציל דחושש שמא יחזור בו הלוקח ויקבל מי שפרע א"כ בהקדש דלא שייך מי שפרע ע"כ יכול לחזור בלי מי שפרע דאי לא יוכל לחזור כלל הרי לא תיקנו חכמים להקדש מידי שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ולהדיוט הלוקח תיקנו וחששו להפסד שלו בדליקה משא"כ להיפך בהקדש שמכר וקיבל מעות מהדיוט כיון דבעלמא מוכר שיכול לחזור ע"י קבלת מי שפרע הוא והיינו שלא תיקנו רק לטובת לוקח כדי שיהא ברשותו לדליקה או שיציל לפי שיחשבם שיתייקר. א"כ בגזבר שמכר דלא תיקנו לטובת לוקח ההדיוט כלל דהא לוקח מהקדש אינו יכול לחזור כלל כל שנתן מעות א"כ ממילא אין הגזבר יכול לחזור בו בהוקר שאין חזרה זו של מוכר לטובת מוכר רק לטובת לוקח דמהאי טעמא צריך מי שפרע דטובת לוקח ניתקן כל שיוכל לחזור בו בקבלת מי שפרע לכך בהקדש אין הגזבר יכול לחזור בו כלל, וז"ב

אמנם ביתומים אין חילוק כלל דמדינא הדיוטות הם רק