תפארת יעקב על גיטין רלט

לדקדק מינה דחשיב כאפטרופוס ואיזה דיוק יש לו בזה, ואף דלקמן בש"ס כתבתי לפרש לפי דרכן של הפוסקים דדינם כאפטרופוס אבל לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל נראה לי שהוא מפרש הכל באופן אחר כמו שאבאר:

אשר על כן נראה לי דהך יתומים שסמכו אין דינו כאפטרופוס כלל דמי עשאו לאפטרופוס ולא מצינו אפטרופוס רק מאבי יתומים או מב"ד אבל כל שאינו כך לא חשיב אפטרופוס כלל, וזה שלא הוזכר בסיפא לענין שבועה דין יתומים שסמכו לא בכלל מינוהו ב"ד ולא בכלל מינוהו האב שאינו אפטרופוס כלל וכלל דיתומים קטנים לאו בני משוי אפטרופוס כלל רק טעמא דמתניתין כיון דס"ס סמכו אצלו ואוכלין אצלו עליו החיוב לעשר פירותיהן שלא יאכלו טבלים והדר קתני או שמינה להן אביהן אפטרופוס דס"ד דאין עליו חיוב לעשר, ובשלמא יתומים שסמכו כיון דאסור לו למכור וליקח בנכסי יתומים א"כ בודאי יאכלו טבלים חייב לעשר, אבל אפטרופוס כיון דבידו למכור וליקח מתוקן אינו מחויב לעשר קמש"ל דאין תיקון ליתומים למכור וליקח וחייב לעשר דשמא יאכלו טבלים, ומקשינן בש"ס דהא אפטרופוס אין לו רשות לתרום כלל, ובודאי ביתומים שסמכו לא קשיא לי' כלל כיון דמחויב להפרישם מאיסור טבלים והוא אינו יכול לישא וליתן בשלהם א"כ פשיטא דזכות הוא שיהא להם מה לאכול אבל על אפטרופוס קשי' לן דמוכח בברייתא דאין לו רשות לתרום וס"ד מהאי טעמא דאי לא יעשר יאכיל אותם מתוקן על ידי שימכור ויקח דבר מתוקן ומשני דלהאכיל דהיינו מה שהוא מוכן שיאכלו היתומים לא לאוצר יכול לתרום דהוי כמו בעל דבר בזה כיון שהוא להאכיל ליתומים:

ומעתה ס"ל להרמב"ם דהך תנא ס"ל קטן אוכל איסור. ב"ד מצווין להפרישו וכ"ש כל מי שהם אצלו ורואה או יודע שיאכלו איסור צריך שלא להניחם אבל לדידן דקי"ל אין ב"ד מצווין להפרישם כלל א"כ ממילא אין חיוב על אותו שסמכו אצלו להפרישם מאיסור וממילא אינו בעל דבר כלל לעשר כיון שיכול להניחם לאכול איסור והוא אינו אפטרופוס כלל, אבל אפטרופוס נהי דאינו מחויב לעשר וכל שלא יתן להם בידים אין קפידא אי יאכלו מ"מ כל שהוא להאכיל הוי כבעל דבר ממש ויכול לעשר:

וזה ששאלו בש"ס לרב נחמן על ההוא סבתא מאי עבידתא דזבנא כיון שלא נתמנית אפטרופוס לא מב"ד ולא מאבי יתומים, ובמשנה משמע להדיא דיתומים שסמכו אין דינו כאפטרופוס כיון דקתני בתר הכי או שמינה להן אפטרופוס וגם מדקתני לענין מעשר דוקא כנ"ל, ועל זה השיב ר"נ דיתומים שסמכו תנן, והיינו דוקא אי אינהו בעצמן סמכו אצלו מדעתם לא חשיב כאפטרופוס, אבל הך סבתא לא סמכו יתומים עצמן אצלה רק אפטרופוס סמכן אצלה ומסר לה קצת דברים שיהא בידה לפרנסתם ואיהי ודאי יכולה למכור כמו אפטרופוס כיון דלאו מכח יתומים הקטנים באה רק מכח מי שסמכן אצלה, והיינו דקאמר יתומים שסמכון תנן:

ולפיכך השמיט רבינו הגדול מתניתין לגמרי ולא זכר רק כפי לשון הברייתא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, כי חיוב ליכא כלל שאין חיוב להפרישם רק יכול הוא לעשר דחשיב בלהאכיל כשלו, ויתומים שסמכו אין חיוב וגם לא מהני כלל מעשר דידי' כיון שאינו אפטרופוס כלל, רק לפי דעת תנא דמתניתין דהי' צריך להפרישם שלא יאכלו ממילא חייב לעשר ומועיל עישורו כדי שיהא להם מה לאכול כיון שמחויב שלא להניחם שיאכלו טבלים כנ"ל, ולדעת הפוסקים דיתומים שסמכו טעמא דחשיב אפטרופוס גמור צריך לפרש דנקט יתומים שסמכו לאפוקי היכא דאינהו לאו בני דעת כלל רק הוא אספם בעצמו אל ביתו לא חשיב כאפטרופוס והיינו כדעת הרמ"ה שהביא הרא"ש, ולדבריהם אפרש לקמן עובדא דסבתא באופן אחר, גם צ"ל לדעתם הא דקתני חייב לעשר ע"כ בלהאכיל הוא, דכיון דאינו מחויב להפרישם מאיסור למה יתחייב לעשר יניחם לאכול טבלים וע"כ דמיירי שמאכילם בידים,, ואף דאחר ג"כ אסור להאכיל מ"מ אינו יכול לעשר וזה חייב לעשר, או דכיון דהוא אפטרופוס חשוב כאב דמצוה עליו שלא להניחם משום חנוך לנער כמ"ש הרמב"ם:

שם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. מדלא נקט במתניתין דין יתומים שסמכו לענין שבועה נראה לי שאין ענין אפטרופוס הזה לשבועה כלל דדוקא הנך דנשבעין שלא בטענה כגון אפטרופוס שנעשה מגדול ומכר הכל לידו מן הדין הוא שישבע שלא בטענה ולחשוב באחרונה היכן הדברים שנמסרו לידו אבל יתומים שסמכו מסירתם לידו לא חשוב כלל ואפי' שבועת שומרין ממש אין נשבעין על נתינת קטן דלא חשוב כלל וכ"ש הכא דהוא לא רצה לקבל כלל רק מה היה לו לעשות וכי ישליכם חוצה עם החפצים הלכך אין כאן מקום לשבועה ולפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם בלאו הכי ניחא:

בגמרא אתם ולא שותפין קשיא לי היאך מקשה מהך ברייתא דהא בלא"ה משנה שלימה בתרומות דשותפין תורמין זה על זה ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תרומות וכתב בכ"מ דלא קי"ל כהך ברייתא רק כמתניתין דתרומות, א"כ מאי אולמי הך דאפטרופוס מהך דשותפין להקשות ממנה למשנה דידן, ויש לי לומר דלא דמי הך שותפין דהכא לשותפין דהתם דהכא מיירי שיש לשני בני אדם שדה בשותפות וחולקין בפירות ובזה אין לו לזה שום ענין בחלק חבירו, אבל שותפין דתרומות הכוונה שהם שותפין בעסק וכמו דשותף יכול לעשות בעסק בלי דעת שותפו כמו כן יכול לתרום, אך לפי שיש לדקדק בלא"ה בדין אריס שפסק הרמב"ם ז"ל דיכול לתרום רק כשהוא מעכב אינו תורם וכאן אמרו ולא אריסין, ודברי הכ"מ שם צ"ע למעיין בירושלמי כאן כמו שהאריך מפרש הירושלמי בזה, לכן נראה לי דסובר הרמב"ם דש"ס דילן דלא מקשה בכאן רק מאפטרופוס ולא משותפין ואריסין ס"ל דהכא לא מיירי שהם שותפין בתבואה זו או שהוא אריס בתבואה זו רק דס"ד דשותף או אריס שלו לא קפיד ומסתמא מסכים על מה שעושה בשלו קמ"ל דהוי כתורם שאינו שלו רק אפטרופוס שפיר קשיא לי' ומחלק בין להאכיל ולהניח, והרמב"ם לא חש להזכיר כלהו לאיסור דבכלל תורם שאינו שלו הוא אבל שותפין ואריסין בתבואה זו לא הוי כאינו שלו כלל דהא שלו הוא ועוסק בהן כנ"ל:

שם ועושין להם לולב וערבה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו ערבה, ונראה לי טעמם מדגרסינן פרק לולב וערבה ערבה ניטלת בפ"ע ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ופריך כיון דאמר ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה פשיטא שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ומשני לא צריכא דאגבה והדר אגבה, ופירש"י דאגבה לשם לולב והדר אגבה לערבה מ"מ לא מהני, והשתא מוכח להדיא דאם לקח הערבה מן הלולב ונטלה בפני עצמה מהני דאי ס"ד דגם בזה לא מהני מאי מקשה פשיטא הא טובא קמש"ל דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' ליטלה בפ"ע וע"כ דהא ודאי מהני, ולפ"ז כיון דנקט לולב ע"כ עם ערבה א"כ אין צורך לערבה ולאחר שיצאו בלולב יקחו הערבה מן הלולב לערבה:

ובאמת שאני תמה על מה שנהגו ליקח ערבה אחרת לחיבוט ערבה כיון שביארנו דבש"ס מוכח להדיא דאדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כל שנוטלה בפ"ע, א"כ ממילא יש לנו ליטול הערבה שבלולב דכיון דאתעביד בה חדא מצוה ליתעבד בה מצוה אחריתי, ולמה נהגו ליקח ערבה אחרת:

ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן כיון דאיתעבד בה חדא מצוה היינו שכבר נגמרה לגמרי מצוה ראשונה אבל כל כמה שלא נגמרה לגמרי שכל זמן שהערבה באגד עם הלולב יכול אדם לצאת בו ידי חובת לולב הלכך אין ראוי לכתחילה ליקח אותה מן האגד דבזה מקלקל מצוה ראשונה שהוא מצוה גדולה יותר מן הערבה אבל מ"מ כיון דיוצא בה אין לאפטרופוס להפסיד ליתומים ליקח להם ערבה אחרת חוץ הלולב וכ"ש בהך לולב של יתומים דלא איתעבד בה מצוה רק לחינוך בודאי אין קפידא ליקח אותה מן הלולב לערבה, ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ערבה. ומ"מ יש ליישב לשון הברייתא דנקטה ערבה היכי דלית להו לולב וחדא חדא נקט או דאיכא הרבה יתומים וצריכין כל אחד ערבה לחיבוט:

ודע דיש להסתפק בלולב כל שבעה אי נימא דוקא בי"ט ראשון דבעינן לכם ואין יוצאין בשאול חייב לקנות להם לולב אבל ביו"ט שני כיון שיוצאין בשאול אינן צריכין לולב ונראה לכאורה דאין חילוק כלל כיון דמיירי בקטנים ואינו רק לחינוך ודאי דאף בי"ט ראשון אין צריך לכם ומ"מ קונין להם לולב ה"ה ביו"ט שני וכן נראה מדקאמר וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי שופר ומ"ש דנקט לשופר בריבוי טפי מלולב, ואינך בשלמא מגילה ס"ד דהוא דרבנן וכן תנחומי אבלים ס"ד להיפך כיון דאמרינן דהוא גלגול החוזר ומאן דספיד יספדוני' קמש"ל דלא, אבל שופר מ"ש מאינך מצות וע"כ משום דדרך שופר דאחד מוציא את כולם ס"ד דלא בעי שופר לקנות להם שופר קמש"ל