תפארת יעקב על גיטין רלח

נמי מינה התם למ"ד הילך חייב והיינו כמו שכתבתי:

בא"ד וכופר הכל דפטור וכו' משמע דוקא מ"מ וכו' לכאורה יש לדקדק אכתי מנא לן דמה דמשמע דוקא מ"מ גזירת הכתוב היא דילמא בהך כופר הכל דאיירי קרא דאינו יכול להעיז דמהאי טעמא חייבי' רחמנא למ"מ דלית לי' מיגו דאינו יכול להעיז בהא קפיד קרא דכופר הכל לא אכל מנא לן בבנו דיכול להעיז דפטור כמו שהקשו התוס' קודם, אבל באמת כוונת התוס' פשוט דוודאי להנך שרצו לפרש טעמא דכופר הכל פטור לפי שאינו מעיז שפיר דחו התוס' דמה יעשו בבנו אבל אנן באמת לית לן האי סברא דמכח חזקה אין אדם מעיז יפטר משבועה דנהו דלית לי' למ"מ מיגו דבכופר הכל לא שייך כ"כ אישתמוטי כמו במ"מ אבל מ"מ ראוי לחייבו דכופר הכל נמי משתמיט ואין כאן ראי' לפטרו דמהאי טעמא מחייבינן לי' היסת רק גזירת הכתוב דלא ישבע ולא מחלקינן כלל בין בנו לאחר, והנך רואה כי מה שהקשה מהר"ם שיף בב"מ שם על מה שכתבו התוס' אח"כ ללמוד מע"א דמנא לן בבנו ולפי הנ"ל לק"מ דהשתא לא אזלי התוס' בסברא זו לפטור משבועה משום דאינו מעיז דא"כ גם לפי תירוצם מכי הוא זה קשה כנ"ל:

אלא דאכתי קשיא לי בדברי התוס' הללו דלמה להו כל הטורח הוה הא בהדיא ילפינן טענו חיטין והודה בשעורין לפטור או העדאת עדים לפטור מקרא א"כ ממילא מוכח דכופר הכל פטור דאטו בשביל שהודה בשעורין גרע מכופר הכל על החיטין וכן העדאת עדים וצ"ל דכוונתם אי לא ילפינן כופר הכל ממקום אחר מנא לן באמת ללמוד טענו חיטין מקרא דלמא לכופר הכל אתי דפטור אבל טענו חיטין והודה בשעורין חייב:

ובזה תבין מה שכתבו כדאמרינן בפ"ק דב"מ דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה והוא תמוה לכאורה ובוודאי אין לפרש דכוונתם כיון דמחד קרא ילפינן טענו חיטין התם א"כ מוכח דכופר הכל פטור חדא דבהדיא כתבו מעיקרא דכתיב כי הוא זה משמע דוקא מ"מ ש"מ דמן משמעות ילפי לה ואי מהתם מוכח בהכרח ועוד דאכתי הא גופא קשיא מנא לן דטענו חיטין וכו' פטור כיון דאיצטריך לכופר הכל וברור דוודאי נתכוונו לומר דמן הכתוב יש משמעות דוקא מ"מ והיינו הך קרא גופא דאתי למ"מ הטענה משמע דוקא מ"מ ומשום דקשיא להו תינח אי מסברא ידעינן כופר הכל שפיר ילפינן מודה ממין הטענה אבל אי גזירת הכתוב היא מקרא כי הוא זה א"כ מנא לן מודה ממין הטענה ועל זה כתבו דתרי קראי כתיבי חד למ"מ הטענה ומינה ילפינן ממשמעותי' דכופר הכל פטור ואידך קרא למודה ממין הטענה ותרווייהו מוכח כנ"ל:

בד"ה אין אדם מעיז אין לפרש וכו'. ובאמת יש ליישב פי' זה אבל אין כאן מקומו כי צריך לבאר גם דברי רש"י פרק הגוזל שהקשו עליו התו' שם כמה קושיות, גם בלא"ה למ"ד דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה א"כ רבה לא שאל רק על עיקר שבועת מ"מ כמו שכתב בתומים א"כ ממילא בפקדון שלא עשה לו טובה ג"כ חייב דהוי מיגו לפטור משבועה ומה שכתבו לחלק במכיר בשקרו לא ידעתי מה יעשו בבנו דפליגי רבנן וצ"ל דבבנו חושב דאינו יודע במילי דאביו או דראב"י ורבנן פליגי בהא גופה אי בטובה תלוי או במכיר בשקרו:

בד"ה ובכולי' בעי דלודי לי' וכו', וקשה וכו' ואף דהתם באמת אמרינן טעמא דמישתמיט היינו כדי לדחות ההכרח דלא אמרינן מיגו וכו' דלעולם אמרינן מיגו וכו' והתם שאני דמשתמיט, אבל למסקנא דלא אמרינן מיגו וכו' אפי' היכי דליכא טעמא כלללא אמרינן וזה שהביאו מנסכא דר"א ולא משבועת ע"א דעלמא דיש לומר דוקא היכי דאיכא טעמא כגון מישתמיט דבהא לכ"ע לא אמרינן כמו מ"מ דפ"ק דב"מ והכא לפירש"י אבל מנסכא דר"א דהוי חשיד גמור קשיא להו שפיר:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי דלק"מ דבלא"ה יש לדקדק במה שפירש"י אממונא לא חשיד ומדלא כפרי' בכולי' ולמה לו ליתן הכרח דלא חשיד מדלא כפרי בכולי' בלא"ה כיון דמישתמיט לא חשוד כדמשני בב"מ שם, אבל באמת אין ענין הך דהכא להתם כלל דהתם שקלינן וטרינן על מי שמחוייב שבועה דמה תועלת יש בשבועתו אי משקר ישבע לשקר ג"כ ואי אומר אמת מה צורך לשבועה ועל זה אמרו דלא אמרינן מיגו דחשיד דיכול להיות דאממון חשיד ומשבועה יפרוש ורצו להכריח סברא זו משבועת מ"מ ודחינן דלמא כדרבה לכך שפיר יש תועלת אבל בעלמא כל דחשוד אממונא בוודאי ישבע לשקר ואין תועלת בשבועתו ומסיק שם דבאמת חשוד אממונא לא חשוד אשבועתה ויכול להיות שמשבועה יפרוש אבל וודאי אין הכרח לזה דוודאי יפרוש דוודאי פשיטא שיש לומר דלא יפרוש רק כל שיש סברא שיפרוש משביעינן לי' כיון שהוא מחוייב שבועה ויגיע תועלת בשבועתו לכשנגדו:

אבל הכא הקושיא באופן אחר דנהו דלית לי' מיגו מ"מ וכי בשביל דלית לי' מיגו מחויב הוא לישבע והא כופר הכל אין לו מיגו ואינו נשבע בשלמא שומרין וע"א ראוי לחייבו מצד עצמו כי נתן לו לשמור ותובע שלו וזה טוען טענה דלא שכיח נאנסו וכדומה וכן ע"א בא בחוזק העד אבל מ"מ מאיזה צד יתחייב שבועה ואיזה כח יש לתובע שנאמר דחייב לו מנה מטענת הנתבע דאינו חייב רק נ' ומאיזה צד נטיל עליו שבועה והא איכא אינשי דאפי' בקושטא לא בעי אישתבועי כמו שכתב הר"ן בסוגי' דשכיר, וע"כ דכל עיקר השבועה במ"מ הוא כדי לברר האמת דאי ישבע נדע בבירור שהאמת אתו וכיון דבידו לברר בשבועה מחוייב לברר והיינו דקשיא לי' איזה בירור יש כאן הא יכול להיות כמו דחשדת לא לממון כן ישבע לשקר וכיון דאין השבועה בירור מאיזה צד נטיל עליו שבועה ועלה אמרינן דבכאן השבועה בירור גמור דכיון דהי' יכול לכפור הכל ולא כפר לפי שאינו יכול להעיז וכדומה א"כ מהאי טעמא גופא ברור שלא ישבע לשקר שאי הי' בגדר להעיז לישבע לשקר כ"ש שהי' מעיז לכפור הכל וא"כ שבועתו של זה בירור גמור הוא לכך מחייבינן לי' לישבע דאי משקר ע"כ משום דמישתמיט היא וע"י שבועה יפרוש. ומעתה שאלת רבה כולל תרתי מפני מה ישבע אפי' לא הי' לו מיגו כלל לא הי' ראוי לחייבו שבועה ועוד דיש לו מיגו ולסלק המיגו קאמר חזקה אינו מעיז ובעיקר חיוב השבועה קאמר והאי בכולה בעי דליכפרי' א"כ חזינן דאינו יכול להעיז לכפור הכל א"כ ממילא מוכרח דמה שכופר הוא מכח משתמיט ומשבועה יפרוש ואי ישבע הוי בירור גמור וכדי לברר מה שבידו לברר הטילה התורה עליו שבועה כנ"ל ברור, ולפי זה ממילא לק"מ מה שהקשו התוס' דמנא לן דכופר הכל פטור דכיון שאין שבועתו בירור דהא ליכא הוכחה דיפרוש משבועה דהא כופר בכולה ממילא אין מקום לחייבו שבועה וגם זה ברור לפע"ד:

בא"ד ואית גזלן וכו', ולפע"ד שלא אמרו דלא אמרינן מיגו דחשוד רק לענין שלא נמסור לו שבועה לפי שאין תועלת בשבועתו דוודאי ישבע לשקר ג"כ ועל זה אמרינן דיש תועלת דיכול להיות שיפרוש ומצד שלא נמסור לו שבועה מחשש שישבע לשקר לא שייך התם דמאיזה צד נחוש על איש נאמן שלא איתרע כלל שישבע לשקר והרי הוא בחזקתו וכשר לכל דבר אבל גזלן מה בכך דיכול להיות שישבע באמת אפי' מי שחשוד לישבע בשקר אינו ברור שישבע עוד לשקר ושמא שב בתשובה רק אנן אסור לן למסור שבועה לאיש דריעה חזקתו וחשוד שישבע לשקר ומחשש שישבע לשקר אין מוסרין לו שבועה אבל מי שנתחייב שבועה והוא כשר גמור פשיטא שאין חשש כלל רק מצד שאין בשבועתו תועלת לבעל דין במה נפשך, אז אמרינן דיש תועלת דאינו ברור דחשוד בממון ישבע לשקר ויכול להיות שיפרוש וזה ברור ולק"מ:

דף נ"ב ע"א במשנה יתומים שסמכו וכו', פירש"י אף שלא נתמנה להם לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה כאפטרופוס הוא עכ"ל, משמע מפרושו דדינו לכל דבר כאפטרופוס למכור וליקח בנכסיהם וכן דעת כל הפוסקים וכן משמע לכאורה להדיא בש"ס לקמן בעובדא דסבתא דקאמר להו יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן:

אלא שאני תמה אי בא התנא לאשמועינן דיתומים שסמכו דינם כאפטרופוס למה תפס דבריו לענין מעשר ולמה לא השוה אותם לכל דיני אפטרופוס בנכסי יתומים, ועוד אי עיקר טעמא דהוי כאפטרופוס א"כ היכי קתני בתר הכי או שמינה להן אביהן אפוטרופוס פשיטא דאפטרופוס עצמו חייב לעשר, גם יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין יתומים שסמכו לגמרי ולא זכרו לא בהלכות תרומות ולא בהלכות נחלות ולא זכר רק דין הברייתא אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח:

וראיתי לה"ה סוף הלכות נחלות שהניח דברי הרמב"ם בתימה על השמטה זו וביותר אני תמה דבמתניתין קתני חייב לעשר ויראה דקמש"ל דחיוב עליהם לעשר ועיקר דבר זה לא זכר הרמב"ם כלל רק כלשון הברייתא תורמין ומעשרין ולא שיהא חיוב עליהם לעשר ולמה השמיט לשון המשנה, גם יש לדקדק בש"ס דמה דייק ר"נ יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן הא לא הוזכר רק לענין מעשר ואינהו ודאי הוי ידעי ג"כ מזה דהא לא זכר ר"נ דין המשנה רק יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן ש"מ שהיתה המשנה ידועה להם רק הוא רוצה