תפארת יעקב על גיטין רלז

פליג כלל אמתניתין, כנ"ל בביאור סוגיא זו:

בתוס' בד"ה כיסין, ואפי' רבי וכו' דאיכא הוכחה כו' ועדיין אין זה מספיק דמ"מ היאך הוי טענת ברי לחייבו שבועה, ולא ידעתי מאי קשיא להו ומנא להו דהך קשירה דהכא הכוונה שהיו קשורים מזה לזה רק הכוונה שהיו קשורים בחבל אחד שניהם ביחד והוא הודה לו באחד קשור ואי הוי מתעכל הקשר הי' האחד ג"כ פתוח ולא קשור ובהכי מדויק לשון הש"ס דגבי שוורים נקט לא הי' אלא אחד וגבי כיסין לא מצאתי אלא אחד, והיינו דבכיסין לא הכחיש רק המנין אבל הודה בקשירה, אבל בשוורים כיון שלא מצא רק אחד לא הי' קשור כלל דאין קשירה בשור רק בשני שוורים זה לזה, וזה שאמר לא היה אלא אחד כי הכחיש לגמרי הקשירה והמנין, ואין לדקדק מ"מ יהא נאמן במיגו דלא מצא רק אחד פתוח ואז לא היה צריך לישבע דנתעכל הקשר דניחא לי' טפי לומר שמצא אחד קשור דחושב שלא יחזיר אף זה דאינו שלו כלל כיון שתובע שנים קשורים כנ"ל, ועוד דטענה גרועה הוא לומר דנתעכל הקשר ולא מצא רק אחד ורוצה לומר טפי דמצא אחד קשור ואחר הוא, ועוד דהא בהך דר"י דסיפא בשוורים דנשבע לפירש"י ג"כ איכא מיגו ומ"מ נשבע והתוס' הקשו עליו לקמן ויתבאר בסמוך:

בד"ה תניא נמי הכי וכו' וקשה דלהימני' במיגו וכו'. ובאמת בלא"ה יש לתמוה מאי ענין שוורים קשורין דנקט הכא כיון דבהחזרתי מיירי למה לי קשורין כיון שמודה שמצא ב' לכן ברור דס"ל לרש"י דמיגו לפטור משבועה כל היכי שאינו מרוויח בטענה השנית כלום לא אמרינן רק מיגו דכופר הכל ס"ד דאמרינן לקמן כיון דמשיב אבידה המקצת שהודה, והשתא ס"ד דה"ה כשטענת המיגו יותר נכונה מטענה דהשתא נימא מיגו, דבטענת לא מצאתי רק אחד יכול לומר דנתעכל הקשר או דאחר מצא או שזה משקר, משא"כ השתא כיון שמצא ב' קשורין למה לא החזיר לו שניהם, אבל אי לא היו קשורין היה יכול לומר שמצא אחד אחד והחזיר אחד אבל השתא דהיו קשורין טענתו גרועה מאד שמצא ב' קשורין והחזיר אחד וס"ד דיהא נאמן במיגו אף שלא ירויח כלום קמש"ל דמ"מ נשבע תדע דלקמן כתבו התוס' דס"ד דנאמן במיגו דהוי טוען טענה מעלייתא והיינו כמו שפירשתי דהשתא הוי טענה גרועה שמצא ב' קשורין ולא החזיר רק אחד וס"ד דיהא נאמן אף שס"ס היה צריך לישבע א"כ כ"ש כאן דס"ד דמחמת זה נפטר משבועה קמש"ל דכל דלא הוי משיב אבידה לא אמרינן מיגו לפטור משבועה וגירסת התוס' צ"ע דמה ס"ד דיאומן במיגו כיון דס"ס נשבע, ומה שהביאו ראי' מפ"ק דב"מ אינה ראיה דהתם ס"ד הכי דירויח ממון עכ"פ משא"כ הכא דלא ירוויח כלום גם מאי פריך לראב"י וכי לית ליה וכו' כיון דגם תנא דברייתא לית לי' והוי לי' להקשות לתנא דברייתא ג"כ ועמהרש"א ולפי מה שפירשתי לעיל לק"מ דהכא ליכא מיגו כלל דאי היה מיגו הוי משיב אבידה ומדינא פטור כמ"ש התוס' לקמן, ומה שכתבו עוד ועוד לפי המסקנא וכו' לפי מה שפירשתי לעיל הוי מסקנא דר"י כראב"י ע"ש:

ע"ב בגמרא הוא דאמר וכו' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו וכו'. תמוה לי דהיכי ס"ד דמיירי בלא תבעו כלל מאי ענין שבועה לכאן ואטו כל מי שיבוא אצל אחד ויודה לו במנה יצטרך לישבע שמא חייב לו יותר וחבירו לא תבעו כלל וכ"ש באביו, וליכא למימר לפי שהודה בהלואה דמה הפרש יש בכופר בהלואה או בפרעון כיון שטוען ברי ואטו אם יאמר אדם לחבירו מנה שהלוית לי פרעתיך מחצה וחבירו אינו יודע הכי יצטרך לישבע, ועוד דהא אין נשבעין על טענת שמא, ונראה לי דס"ד דהכא מיירי שזה אומר לבנו כך ובנו אומר לו אח"כ שיודע בברי שלא החזיר ומגיע לו כל המנה ומ"מ כיון דהודאתו של זה מקודם משיב אבידה הוא שוב אין לו שבועה לרבנן בתביעתו אח"כ דהוי הודאה קדמה לתביעה וטעמא דהודאה קדמה לתביעה ג"כ משום הכי הוא דהודאה דמעיקרא כל שלא היתה תביעה חשוב משיב אבידה ושוב לא נתחייב אח"כ, והיינו דפריך כיון דמשיב אבידה הוא בהודאתו למה יחלוק ראב"י דחייב שבועה, ויתר הדברים בביאור הסוגיא כבר נתבאר לעיל, גם ביאור דברי רבה יתבאר בכלל דברי התוס' בד"ה ובכולה בעי דלודי לי' ע"ש:

בתוס' בד"ה וראב"י לית לי' וכו' וקשה וכו' ועוד כו' והנה קושיא השני' פשיטא דלא קשה מידי, לפי מה שפירש"י דהכוונה כמו והוינן בה להורות דראב"י בתבעו כהך דר"י ומתניתין בלא תבעו [רק שיש להקשות דתבעו דר"י לא דמי לדראב"י כיון דלא קתבע לי' רק מחמת הודאתו משא"כ בדראב"י], גם קושיא הראשונה יש לומר דמקשה טפי מדראב"י גופא דאי פליג בלא תבעו ג"כ הוי ליה לחלוק בגוף דין משיב אבידה, גם פי' התוס' דחוק דס"ס הוי לי' להקשות לר"י לעיל מכח משיב אבידה ולא מכח ת"ה, גם לפירש"י קשה דאי מתניתין בלא תבעו למה לי מפני ת"ה הא מדינא משיב אבידה פטור, וכבר פירשתי לעיל בש"ס מה שנלע"ד בזה:

בד"ה מאי קטן וכו' דלא תיקשי לרב. אין זה מספיק דלרב גופא תיקשי למה לא אמר בטענו גדול ועכ"פ לא הוי לי' לומר רק בתבעו דהא במנה לאביך משתעי במילי דאביו, ונראה דתרי מיני גדול הם האחד שתבעו שיודע שהודה לאביו לפני מותו שחייב לו מנה וזהו טענת גדול ממש ויש עוד טענה שיודע מעסקי אביו שמגיע לו עוד מנה ובזה חשוב כקטן במילי דאביו, והיינו דנקט בתבעו קטן דהיינו אופן השני הנ"ל, ולמסקנא לרש"י בתבעו קטן ממש ודאי אתי שפיר אלא אפי' להתוס' לקמן לא פליגי רבנן רק בתבעו מכח עסקי אביו דיכול להעיז דאינו חושב טענתו לברי אבל בתבעו שהודה בפניו לאביו לפני מותו הוי ברי ממש ולכ"ע חייב, כנ"ל:

בד"ה אלא בדרבה פי' בקונ' וכו' ונראה לי להביא ראי' דלא כפירש"י דהא בשבועות מוקי מתניתין דקתני אבל נשבעין לקטן כראב"י, והשתא אי הכוונה כפירש"י בקטן ממש לפי שנתינה היתה בגדלות נשבעין לו א"כ מאי ענין זה לפלוגתא דראב"י ורבנן הא שפיר מצי לאוקמא היכי דאפקיד לי' בעדים ושטר דלא הוי משיב אבידה כלל, ולפי שהיתה נתינה בגדלות נשבעין לקטן וע"כ דבעינן נתינה ותביעה שווין והתם בגדול ממש מוקמינן לה, והשתא אי היכי דלא הוי משיב אבידה כלל מקמש"ל דנשבעין לו הא הוי נתינה ותביעה בגדלות וע"כ דבפלוגתא דראב"י ורבנן תליא וקמש"ל אף דתובע במילי דאבוה מ"מ נשבעין לו דלא הוי משיב אבידה דבבנו ג"כ אינו מעיז:

אך להנך פוסקים דס"ל דשביעית שומרין וע"א נשבעין לקטן ממש ולדידהו צ"ל דלא מצי מוקי מתניתין בשומרין דמדקתני ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן, א"כ כמו דאין משביעין הכוונה על טענת הקטן כמו כן אבל נשבעין לקטן הכוונה על טענת הקטן לא בשומרין וע"א דאינו תלוי בטענת הקטן, ולפי זה כיון דבשומרין לא מצי מיירי רק במ"מ שפיר יש לומר דבקטן ממש מיירי ובבא בטענת אביו דהוי נתינה בגדלות סגי וממילא אתיא דלא כרבנן דמ"מ הוי משיב אבידה דיכול להעיז ומה שהקשו התוס' מהגוזל אינה קושיא דהתם לא ממעט רק אפי' היתה אח"כ תביעה בגדלות אבל כשהיתה נתינה בגדלות ממילא תביעה נמי מכח האב הוי תביעה בגדלות דבא מכח אביו הוי כאביו:

אלא שיש לדקדק דשם בשבועות פירש"י דקטן ילפינן מכי יתן איש וחרש ושוטה דאין בהם דעת כקטנים הן, ויש להבין למה תלה חרש ושוטה בקטן כיון דהם לאו בני דיעה לכל דבר פשיטא דאין נשבעין על טענת שמא ואדרבא בקטן איצטריך קרא דס"ד דאיכא קטנים דחריפי טובי וכן לעיל דכ"ג בד"ה דלאו בני דיעה פירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן משמע דקטן אינו כ"כ לאו בן דיעה כמו שוטה וחרש וצריך קרא למעט אותו א"כ היאך תלה תניא בלא תניא ומזה נראה מבואר דסובר רש"י דאין נשבעין אפי' שבועת שומרין על טענת קטן ושפיר צריך ליתן טעם על חרש ושוטה דהוי כמו קטנים ולפי זה מוכח דע"כ בגדול ממש מוקי לה כמו שהוכחתי וצ"ע:

בד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' דהא בבנו דמעיז וכו'. ויש לדחות דע"כ לא בעינן לאשכחי טעמא לכופר הכל משום דמסברא יש לחייבו מכח חזקה אין אדם תובע כמו שחייבוהו חכמים היסת מהאי טעמא אבל בבנו דלא שייך כ"כ חזקה אין אדם תובע בלא"ה פטור, ומה שהביאו ראי' מסלעים דנרין לכאורה תמוה דמהאי טעמא גופא פטור דמסייע לי' שטרא אבל כוונתם דאי ס"ד דהמקשה ידע דהך סברא ראוי לפטרו משבועת כופר הכל א"כ מהאי טעמא נמי יש לומר אף דבעלמא הילך חייב הכא פטור דמסייע לי' שטרא כמו דמשני באמת התם וע"כ דבס"ד אף דידע דליכא חזקה אין אדם מעיז מכח סיוע מ"מ לא ס"ד לפטרו משבועה בשביל סוייע זו א"כ תיקשי אפי' כופר הכל יתחייב כיון דליכא העזה וזה שדקדקו התוס' ופריך