תפארת יעקב על גיטין רלו

לא עשאו ככתובין אצל משועבדים כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כתובין, ולפי זה גם מה שהניחו התוס' בצ"ע כאן לא קשי' מידי:

בד"ה אלמא משום דלא קדם הוא פי' בקונט' ולא משום דקצובין וכתובין וקשה וכו' ולפעד"נ פשוט ליישב פירש"י והוא דודאי ר"נ לית לי' לא כתובין ולא קצובין דכתובין ודאי לית לי' דבהא לא מהני קדם כלל וקצובין נמי לית לי' דלא הוי לי' לחלק בקדם רק כל שקיבל עליו שבח ופירות בדבר קצוב אפילו לא קדם גובה משועבדים ומדמחלק בקדם ש"מ דבלא קדם אפי' קיבל עליו בדבר קצוב לא מהני ומ"מ עיקר הקושיא דעכ"פ מוכח דת"ק ס"ל לפי שאין כתובין והשתא שפיר פליג ר"נ דכל שקדם גובה אפילו אינן כתובין, אבל אי ת"ק לפי שאין קצובין ס"ל אי בא ר"נ לחלוק עליו לא הוי לי' לחלוק דקדם גובה דבהא לת"ק נמי גבי כיון דקדם ממילא קצובין הן ועיקר מחלוקתו הוי לי' לומר דבלא קדם אפילו קצובין אינו גובה משועבדים ומדמחדש בקדם ש"מ דבא לחלוק את"ק דס"ל לפי שאין כתובין, והא דקאמר בתר הכי תנאי היא לאו אר"נ קאי רק כתובין וקצובין הוי כתנאי ור"נ אהך תנא דכתובין קאי לחלוק דבקדימה תליא מילתא:

ואמת דבלא"ה לא הבנתי עיקר קושית התוס' על רש"י דיש לומר דמודה רש"י לפי' התוס' דלר"נ בקצובין תליא רק דס"ל דהך ת"ש אין הכוונה להקשות למ"ד לפי שאין כתובין דהוא קאי לת"ק וס"ל דר"נ לא לפרש בא רק לחלוק באמת אתנא דמתניתין דלא מחלק בקדימה דס"ל לפי שאין כתובין ומחלק הוא דסובר לפי שאין קצובין רק הכוונה למיפשט הך אבעי' דבעי לעיל ר"ח קצובין וכתובין בעי או דילמא וכו' ופשיט מהכא דקאמר ר"נ דלכך גובה משועבדים הואיל דלא קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ש"מ דלא בעינן קצובין וכתובין רק קצובין לחוד סגי וכן מדיוק לשון רש"י דקאמר ולאו משום קצובין וכתובין וכ"ש לגירסת התוס' ולאו משום דקצובין וכתובין וקשה להיפך הוי לי' לומר ולאו משום שאין קצובין וכתובין, ולהנ"ל ניחא דהכוונה דגובה משועבדים לפי שלא קדם מקחו של שני ולאו משום דקצובין וכתובין רק קצובין לחוד סגי, כנ"ל:

בד"ה וכי מה תיקון עולם יש בזה והלא אין קצובין פי' בקונ' וכו' לכך נראה וכו'. דבריהם דחוקין מאד כמבואר לכל מעיין, אבל כוונת רש"י פשוט ומבואר דר' יוסי בא לחלוק את"ק דקאמר דת"ה הוא לפי שאין כתובין וחשיב לאכילת פירות ומזון הבנות לאינן כתובין, ואהא פליג ר"י והלא אין קצובין ואי חשבת להו לאינו כתוב ג"כ לא שייך ת"ה דמדינא כל שאינו קצוב וכתוב לא גבי משועבדים דהוי ממש כמו כל מלוה ע"פ וע"כ דהנך חשיבי כתובין דתנאי ב"ד ככתוב דמי ואכילת פירות ושבח קרקעות כיון דמפורש בשטר ושבחיהן ופירי דידהו הוי ככתוב ומדינא היו גובין משועבדים רק לפי שאין קצובין לא גבי מפני ת"ה ושפיר מוכח דר"י ס"ל כר"ח ות"ק כר"ל ור"נ בא לחלוק את"ק ומחדש לחלק בקדימה או כפי' השני שכתבתי לעיל לשיטת רש"י ר"נ נמי כר"י ס"ל לפי שאין קצובין וכל שקדם גובה משועבדים אה דבקדם הוי קצובין:

בגמרא אמר ר"י שני כיסין. לפי שנראה לי לבאר כל כל סוגיא זו בדרך פשוט שלא כדברי המפרשים ז"ל ראיתי להאריך בזה קצת:

והנה יש להקשות בסוגיא זו חדא היאך ישבע מתורת מ"מ והיינו שישלם האחד וישבע על השני, דמה נפשך אם אתה תופס טענתו של זה לברי דאי אפשר דמנתחי כיסין מהדדי בשום פנים א"כ ממילא לפי הודאתו ושבועתו של זה לא הודה כלום דע"כ של אחר הוא ואם אתה אומר דאמרינן דמ"מ שלו הוא דנתעכל הקשר א"כ אין זה טענת ברי כלל דשמא נתעכל ולמה לענין הודאתו של זה להתחייב במה שהודה אנו תופסין סברא דנתעכל הקשר ולגבי שבועה חשבינן לה לברי שלא נתעכל, ועוד דהודאה קדמה לתביעה דס"ס לא ראה שמצא ב' כיסין דא"כ אפי' אינן קשורין הוי ברי וע"כ דרק מתוך הודאתו של זה הוא תבעו שהיו ב' קשורין אם כן הוי הודאה של זה קדמה לתביעה גם הוי משיב אבידה גמור כיון שלא טענו רק ע"פ הודאתו והוי לי' להקשות וכי לית לי' לר"י משיב אבדה כדפריך לקמן לראב"י לפי פי' התוס' לקמן:

ומצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו כאן שהקשה על רש"י ז"ל קושיות הללו דהוי משיב אבידה גמור גם הודאה קדמה לתביעה וכתב על זה וז"ל אלא ע"כ הכא בטוען ברי עסקינן כגון שהי' מוצא מכריז ואומר כיס מצאתי וזה אומר סימניו והודה לו ותבעו ששנים אחרים שהיו קשורים עמו מצאת וכה"ג כיון דכיסין לא מנתחי מהדדי הוי לי' טענת ברי עכ"ל [וגם לדבריו אתי שפיר מה שרצוני לבאר אלא שדבריו צ"ע כמו שיתבאר]:

ולא נתבררו לי דבריו ולא ידעתי מה תיקן בזה לעיקר קושיותיו דס"ס הוי לי' הודאה קדמה לתביעה שהרי קודם שהודה לו בסימניו הוי לי' תביעתו שמא גם הוי לי' משיב אבדה גמור במה שהודה לו בסימניו שנתן, אם לא שנפרש דבריו כפי הנראה מתוך לשונו דהיו בכאן שלש כיסין האחד שהכריז מקודם ובא זה ונתן סימניו והודה לו ואח"כ תבעו שהיו שני כיסין קשורין בו והודה לו באחד שהיה קשור בו, אבל מלבד מה שלא הוזכר בדברי ר"י רק ב' כיסין ולא שלש בלא"ה יש להקשות דמ"מ אי היה דעתו להעלים מי הכריחו להכריז כלל, ואי היה אז נאמן רק אח"כ רצה לשקר א"כ למה לא הכריז או שמצא כיסין שנים או שלש:

לכן נראה לי דהכא מיירי שבא להכריז שמצא כיס ואז אפשר היה בדעתו להחזיר הכל רק שלא הכריז שהי' קשור בו עוד כיס כי הניח הדבר לסימן כי אולי יבוא אחד ויתן זה לסימן שהי' קשור בו עוד כיס, ובא אחד ואמר סי' מובהקין בכיס הזה ולא הזכיר עדיין שהי' קשור בו עוד כיס, והודה לו זה שיש בכיס סימנים הללו, והודאה זו עדיין אינה הודאה כלל כי חשב שזה לא אבד רק כיס אחד, וכיון שהוא יודע שהי' קשור בו עוד אחד ע"כ אינו שלו כלל, רק תיכף כשהודה לו בסימני הכיס תבעו שהיה קשור בו עוד כיס, ואז כופר שלא הי' קשור בו כלום ודעתו שלא להחזיר אף זה דע"כ אחר הוא כיון שאומר שהיה קשור בו עוד כיס והוא כופר, ולפי זה לית לי' הכא בהך דר"י שום מיגו כלל דמה שהודה מעיקרא לא הודה כלום כי אי לא היה תבעו שהיה עוד קשור בו כיס היה אומר שאינו שלו כלל אף שנתן סימן בכיס כיון שנקשר בו באמת עוד כיס ומי קשרו, רק אח"כ שתבעו גם כיס הקשור בו רצה באמת לכפור בו ואומר שלא היה קשור בו כיס, ולפי זה לא הוי הודאה קדמה לתביעה כי לא הודה כלום מעיקרא, רק אח"כ כשזה אומר שהיה קשור בו כיס וזה כופר נעשית הודאה עכ"פ על אחד, ומ"מ מחייבינן ליה באחד אף דלא חיישינן לעיכול הקשר דהא חשבינן לי' לטענת ברי מ"מ כיון שהתובע אומר שזה הכיס ג"כ שלו בשביל שתובע עוד אחד לא חשיב הודאה על הראשון כמו בתבעו מנה ומודה בנ' דנשבע על נ' ואמרינן דזה שקר טען מנה מ"מ לא הפסיד הנ' בשביל ששיקר לתבוע מנה אף כאן בשביל שהוא משקר לתבוע עוד כיס לא הפסיד הראשון ושבועה מחייבינן לי' שמא הנתבע משקר דבאמת היה קשור בו עוד כיס, ובזה נראה לי לומר דמהאי טעמא לא הוי הילך דהילך לא הוי רק כשהודה ורוצה באמת להחזיר לו תיכף מה שהודה אבל זה לא הודה להחזיר לו מה שהודה רק שאומר שלא היה קשור בו כיס ולפי דבריו שתבעו שהיה קשור בו כיס אין זה שלו כלל רק אנן מחייבינן לי' להחזיר הכיס אף אי טוען התובע שקר בכיס השני ולישבע על השני שמא אומר אמת, וכל כה"ג לאו הילך הוא, כנ"ל:

ומעתה כיון שנתברר דהך דר"י דהכא לא הוי משיב אבידה כלל ולית ליה מיגו כלל ממילא אומר אני דכולה סוגיא דמקשה לר"י הכי פירושה, דמעיקרא פריך ולית ליה מתניתין דקתני המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה א"כ ע"כ דמיירי בהך גוונא דר"י דלית לי' מיגו ולא הוי משיב אבידה דאל"כ מאי מפני ת"ה הא מדינא ליכא שבועה וע"כ כהך דר"י ומ"מ מפני ת"ה אינו נשבע במציאה שמא יפרוש שלא יבוא לכלל שבועה ומשני דס"ל כראב"י דמדינא אפי' היכא דאיכא מיגו נשבע ולזה תקנו במציאה שלא ישבע מפני ת"ה, אבל היכא דליכא מיגו כהך דר"י אפי' מפני ת"ה ליכא, ופריך וראב"י היאך אפשר דלית לי' דמשיב אבידה פטור מדינא דהא הפה שאסר דאורייתא הוא ומסיק דמיירי הכל בתבעו ברי גמור ואין לו רק מיגו לכפור הכל ואינו יכול להעיז, ורבנן סברי דמעיז ויש לו מיגו, ומתניתין נמי בהכי מיירי שתבעו ברי שמצא שנים והודה באחד ולראב"י מדינא לית ליה מיגו דאינו יכול להעיז במה שחבירו תבעו בברי אף דמציאה הוי כמו בנו מ"מ בבנו נמי אינו יכול להעיז רק במציאה תקנה תקנו שלא ישבע דשמא מחמת טורח השבועה בחנם יעיז ולא יודה לו כלום, אבל בהך דר"י דליכא מיגו כלל כנ"ל אפילו מפני ת"ה ליכא בהא ושפיר הוי מסקנא דר"י כראב"י ולא