תפארת יעקב על גיטין רלה

וע"כ כתירוץ השני, וז"ב:

ומעתה ממילא קושית הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לק"מ על פי' רש"י דודאי מזונות לא קייצי אפי' בזמן ידוע לכל בני אדם בשוה רק לכל אחד כפי ערכו אבל מעשי ידי' שוה בכל הנשים, הלכך מזונות תחת מעשי ידי' לא אפשר דמזונות לא קיץ, דבאוכלת על שלחנו כל אחד לפי מנהגו ודרכו וערכו הוא מיזין אבל מעשי ידי' שוה בכל, משא"כ הכא לענין משועבדי' כל אחד שהוא מתחייב אצלו הוא קיץ ויודעין הלקוחות שקנו ממנו להזהר בדבר קצוב לפי מה שהוא ואם זה יתחייב יהא קיצבה שלו כך וכך ואחר שיתחייב באמת יהא קיצבה אחרת משא"כ לתקן בכלל מזונות של כל הנשים תחת מעשי ידיה זה אי אפשר משא"כ מעה כסף הוא בסתם נשים בשוה אפילו אוכלת על שלחנו כנ"ל, וז"ב ולק"מ:

ועוד נראה לי דאפי' תימא דמזונות דהתם לא קייצי משום יוקרא וזילי ג"כ לק"מ לפירש"י דהכא לגבי לקוחות לא שייך האי טעמא כיון דמי שמחייב לזון בת אשתו צריך ליתן לה כפי ערכו, והשתא אם יתייקרו המזונות ממילא יתן לה פחות ואם יוזלו יתן לה יותר כיון דלפי ערכו מחוייב לזונה משא"כ התם כיון דמזונות קייצי במשנה דהמשרה אם יתייקרי לא יפחות לה מקיצבה זו ושפיר הוי לא קיץ:

ועוד יש לומר דסובר רש"י דמזונות לא קייצי דפעמים עולה פעמים יורד הלכך הכא לגבי לקיחות לא איכפת לן דאי משום שיתעשר ויעלו המזונות יותר א"כ פשיטא שלא יגיע הדבר לגבות מהם ואם יעני הרי יעלו בפחות ועכ"פ לא יעלה יותר ממה שהוא עכשו וגם זה ברור, אבל אין צורך לכל זה כי העיקר כתירוץ הראשון הנ"ל וכמ"ש בספרי ת"י הנ"ל. ואדרבא פירש"י מוכרח דאי ס"ד דבת אשתו חשוב אינו קצוב א"כ הקושיא לר"ח א"כ מאי משני בקנו מידו מה בכך הא מדינא בלא"ה הי' ראוי לגבות מלקוחות רק מפני ת"ה תקנו דאין מוציאין ממשועבדים לפי שאינן קצובין א"כ מה בכך דקנו מידו כיון דמחמת שאינו קצוב ראוי להפקיע מדינא א"כ בקנו מידו וכי בשביל זה נעשו קצובין, וע"כ כפירש"י ז"ל דלר"ח נמי לא קשיא דבת אשתו הוי קצובין כנ"ל:

איברא שיש לדקדק לפירש"י כיון דלמ"ד לפי שאין כתובין פריך הוי לי' לאוקמא כשכתב ולמה לי קנו מידו ובהא אתי שפיר טפי דכתיבה דבנות לא מהני דכתובין הן אצל בנ"ח וכו' ואף דהתוס' הקשו אפי' בקנו מידו לפירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד, אבל הא לא קשיא כלל כמ"ש בתוס' אבל עכ"פ הוי לי' לאוקמא בכתב ולמה לי קנין, וכן הקשה הרשב"א ז"ל, ואמת דבש"ס פרק הנושא משמע התם בפירש"י דלא נתנו לכתוב כלל אפי' נתרצה לכתוב רק בקנו מידו נתנו לכתוב, א"כ יש לומר דמהאי טעמא מוקי בקנו מידו דאז נתנו לכתוב, אך קשה מאי קושיא לעולא הא בלא"ה ע"כ בקנו מידו אפי' לר"ח דבלא"ה לא נתנו לכתוב כיון דמחייב בדבר שאינו חייב וצ"ל דהא דקאמר התם דלא נתנו לכתוב היינו דוקא להך מ"ד דגביית משועבדים תלוי בכתיבה הלכך אמרינן דדברים הללו לא נתנו לכתוב אבל למ"ד דאפי' מלוה ע"פ שהיא קצובה טורפת משעבדי כפירש"י לעיל ממילא לא איכפת לן דלא נתנו לכתוב כיון דאפי' ע"פ גובה כל שהוא קצובה הלכך לדידי' כל שהוא קצוב גובה משועבדים, אבל למ"ד לפי שאין כתובין קשיא לי' דהתם לא נתנו לכתוב כלל והוצרך לישני' בשקנו מידו דאז נתנו לכתוב, ודע שיש להקשות לכאורה לפירש"י דבת אשתו חשוב קצוב א"כ בנות נמי מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה א"כ הנך הוי קצובין עד דתיבגר, אבל באמת לק"מ דגירשה ואהדרה ליכא תנאי ב"ד מחדש כלל רק תנאי ב"ד של נישואין הראשונים ואז לא הי' קצובין דלא נודע כמה בנות יהיו לו א"כ אפי' אותן שנולדו אינן גובין שלא היו קצובין בשעה שנתחייב, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה בשקנו מידו בענין זה:

בתוס' בד"ה או דילמא פי' בקונ' ואין נראה וכו' ומפרש ר"ת וכו'. באמת דברי התוס' צ"ע דהא היכי דאית לה קלא כ"ע מודי כדאמר לקמן שאני פרנסה דאית לה קלא א"כ ע"כ צ"ל דפליגי ר"ח ור"ל בתרתי חדא אי אית לה קלא להך מילתא או לא גם אי בעינן קצובין אי לא דר"ח ס"ל בהך מילתא דאמר קצובין אף שאין כתובין דכל שאינה מלוה אית לה קלא ור"ל ס"ל דלית לה קלא כל שאינו כתוב רק פרנסה והיכי דאית לה קלא בודאי רק לא קיץ ס"ל לר"ל דמהני ור"ח ס"ל דבעינן קצובין דוקא, גם לקמן דמקשה ר"ה בר מנוח מהנושא וקשה הא בלא"ה קשה ממשנה דגט פשוט וע"כ דאית לה קלא א"כ מאי קשיא לעולא הא מודה כמו בפרנסה. לכן נראה לי דר"ח ס"ל דמה דמחלק בגט פשוט בין שטר לעל פה היינו משום דטוענין פרעתי ללוקח ואפי' הודאתו לא מהני משא"כ בשטר אין טוענין פרעתי אבל תרווייהו הואיל וקצובין ראוי לגבות משועבדים הלכך היכי דאינו יכול לטעון פרעתי כגון שמת ת"ז וכדומה גם מלוה ע"פ גבי וכן בבת אשתו דלקמן כיון דליכא למטען פרעתי גבי משועבדים רק לעולא דבעי כתובין קשיא לי':

ועוד נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דודאי כל מלוה ע"פ לא מיקרי קצוב דלא ידענו כמה מלוה ע"פ שהוא חייב רק כוונתו מלוה שהוא קצובה והיינו כגון פירות ושבח פירות דחשיב כמלוה ע"פ כמו שפירש"י לעיל והיכי דקיבל עליו בדבר קצוב גובה משועבדים והא ידעינן כמה קרקעות מכר והוי שפיר קצוב . כנ"ל:

בד"ה אמר ר"א, למאי דמסיק וכו' הוי מצי למיפרך וכו'. כוונתם דהכא הוי מצי למיפרך אר"י לפי מה דמסיק התם ואהא תירצו דהך דהתם אינה מסקנא גמורה רק דחוי' בעלמא ולא חיישינן לה הכא והתם לא פריך לר"י משום דלמסקנא דהכא ניחא אך מה שכתבו בלשונם השתא דבעי למידק דקצובין לחודא מהני לכאורה מגומגם ובפשיטות הוי להו לומר השתא דס"ד דפרנסה לא כתיבה הוי לי' להקשות אר"י ומה ענין זה לדיוקא דלר"ח בקצובין לחוד סגי, ואולי כוונתם דאי ר"ח כתובין וקצובין בעי היה מקום לומר דלר"י כל חדא מהני אבל השתא דר"ח בא להורות דקצובין לחוד סגי ש"מ דלר"י לא מהני קצובין לחוד:

בד"ה בשקנו מידו, פי' בקונטרס וכו' וקשה דאם כן אמאי פריך אי הכי וכו' לכך נראה וכו'. דבריהם צריכין ביאור, חדא בעיקר הקושיא דמאי ענין כתיבה דתנאי ב"ד לכתיבה של עצמו דמה בכך דב"ד הכי אתקין. אבל אם הוא עצמו מקבל קנין לכתוב למה יגרע מבת אשתו, גם לישנא אמאי פריך אי הכי אינו מובן כלל, והוי להו לומר מאי פריך אי הכי:

אבל כוונת התוס' כך דליכא לאקשויי בנות נמי בכתב מהני דמה בכך הא עיקר בא לומר דעדיף חיובו של בעל לבת אשתו מתנאי ב"ד דבנות אף דבת אשתו מחייב בדבר שאינו חייב מ"מ עדיף כחה מחיוב של תנאי ב"ד ואי דהא גופא קשיא הא תנאי ב"ד ככתוב, כבר אמרו לעיל מעיקרא הכי אתקין, ואי דהקושיא במתניתין דקתני סתמא אין מוציאין לאכילת פירות ומשמע אפי' כתב בעצמו לא הוי לי' לומר אי הכי דהא בלא"ה מעיקרא נמי קשיא דעולא אמר לפי שאין כתובין וקשה הא סתמא קתני אפי' כתב, ואהא תירצו דכאן אזיל בשיטת הש"ס פרק הנושא דלא ניתנו לכתוב כלל ולא מהני כתיבה דבת אשתו ג"כ וע"כ כר"ח הואיל וקצובין ומשני בקנו מידו דאלים טפי, והשתא שפיר פריך דהא אין הפרש בין בנות לבת אשתו כלל דתנאי ב"ד דהוי ככתוב לא מהני וכתיבה דבת אשתו ג"כ לא מהני וקנין דמהני מהני בבנות גם כן:

איברא דקשה דבתוס' פרק הנושא משמע בהדיא דס"ל דאף דלא ניתנו לכתוב בכתב מהני א"כ מה הועילו כאן בתירוץ זה אכתי תיקשי לוקמא בכתב ולא תיקשי בנות נמי, ואפשר דבתירוץ זה אזלי התוס' בשיטת המפרשים דלר"ח פריך דה' שנים לא חשוב קצוב, ומשני בקנו מידו מהני אפי' לא קצוב דאלים טפי וכהאי לישנא כתב הרשב"א ג"כ לפי פירושו רק לפירש"י דרק לעולא פריך קשיא להו דכתיבה דבנות לא מהני כלל אך לשון ר"ת לעיל לא משמע כן:

ודע דהרשב"א הקשה דברי ר"ח אהדדי דכאן פירש משום דקנין אלים טפי ובהנושא פי' דלכתיבה עומד. ובאמת לק"מ דהתם הקושיא אהא דקאמר דלא ניתנו לכתוב, ולמ"ד לפי שאין כתובין דכך ס"ל לר"י ור"ל התם ובהא שפיר הכוונה דקנין לכתיבה עומד וכיון דהוי ככתוב מהני אבל הכא דלמ"ד לפי שאין קצובין פריך ע"כ צריך לפרש משום דקנין אלים טפי. וז"ב ולק"מ:

בד"ה אימר צררי אתפסה וכו' צררי לקטנה לא מתפיס וכו' וצ"ע וכו'. דבריהם צ"ע דמה שאמרו שם צררי לקטנה לא מתפיס היינו בקטנה שנשאת דהיא בת דעת אבל הכא בלא"ה קשיא דאטו בנות בת שנה או שתים או שנולדה אחר מותו גובין משועבדים וכה"ג פשיטא דליכא למיחש לצררי ואי ניחוש דהתפיס לאחר לזכות עבורם מ"מ השתא דליכא אחר מה לנו ולצררי שלו וכי בזה נפטר מחיובו והלא הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריות אף דהולך כזכי, לכן ברור לפע"ד דהכוונה דחסו על לקוחות דהן סומכין שהתפיס צררי לנאמן כיון דתנאי ב"ד הוא ואין נזהרין לכך