תפארת יעקב על גיטין רלד

לולא הקול אין הלקוחות יודעין מאחריות על הפירות, וזה שפירש"י בתר הכי דמזון אשה ובנות כיון דתנאי ב"ד הוא אותו הקול שיוצא על הנישואין ע"כ יוצא על התנאי ב"ד ג"כ דהא בהא תליא, משא"כ פירות לא תליא בקרקע וקול היוצא על מכירת הקרקע אינו מכריח קול הפירות ועדים לא מפקי לי' כיון דלא הוי אין חוששין להוציא קול, ומיושב קושית התוס' בד"ה לפי שאין כתובין ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה לפי שאין כתובין פי' בקונ' וכו' לאו מבנות פריך וכו' דגירשה ואהדרה. דבריהם צריכין ביאור חדא דעיקר קושיתם לכאורה לק"מ דדוקא פירות דלא הוי אין קול יוצא דאין חיוב פירות תלוי במכירת הקרקע בהכרח דאפשר שימכור הקרקע ולא יקבל אחריות על הפירות, ואף דכתב אחריות כיון דאינו בעולם לא מפקי עדים לקלא דקיבל אחריות על פירות אבל תנאי ב"ד כיון דקול יוצא לנשואין בהכרח תנאי ב"ד יוצא עמו דזה תלוי בזה, גם מה שתירצו דגירשה ואהדרה תמוה לכאורה דהא אין כאן תנאי ב"ד מחדש להנך בנות דישנן או רק תנאי ב"ד הקודם שהיה קודם שנולדו:

אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט דס"ל דעל הפירות גם כן אחריות ט"ס כדברי רוב הפוסקים בטור סי' שע"ג, הלכך סתמא דמילתא כיון שמכר קרקע ממילא אחריותו על הפירות דלא שדי זוזי בכדי וס"ל דצריך להחזיר גם פירות שאכל כדכתיב במלכים השב לה תבואות השדה מיום עזבה את הארץ א"כ ממילא לא שדי זוזי בכדי גם על הפירות, וא"כ ע"כ צ"ל דמ"מ כיון דלא הוי אין עדים מפקי לקלא וחושבין שמא פירש בפירוש שלא באחריות על הפירות וכל תנאי שבממון קיים, א"כ בתנאי ב"ד ג"כ כל שאין עדים מפקי לקלא חושבין שמא פירש שלא יזונו הבנות רק מנכסי מלוג שלה או צאן ברזל ולא מנכסיו א"כ תנאי ב"ד דמי ממש לפירות, ואהא תירצו דמאשה פריך או בגירשה ואהדרה דכיון דקול יוצא לנשואין ממילא מפקי לקלא גם תנאי ב"ד כיון דכבר יש לו בנות ממנה ודוקא תנאי ב"ד דמעיקרא לא מפקי דאין חוששין כלל שיהא לו בנות אבל בגירשה ואהדרה ממילא מוציאין קול הנשואין עם תנאי ב"ד ביחד, וז"ב:

בד"ה כתובין הן אצלו בנ"ח, וא"ת אמאי לא משני אימר צררי אתפסה כדאמרינן לקמן וי"ל דהשתא לית לי' האי שינוי' וכו'. דבריהם תמוהין מאד לפע"ד חדא דהיאך אפשר לשנוי' האי טעמא כיון דבפירוש אמר ר"ל לפי שאין כתובין ולהיפך הוי להו להקשות דהיאך משני לקמן לעולא מחמת צררי כיון דאיהו גופא קאמר טעמא אחרינא לפי שאין כתובין, וביותר תימא שתירצו דהשתא לית לי' האי שינוי' דהא עולא בעצמו קאמר האי טעמא כתובין הן אצל בנ"ח ולאו סתם גמרא א"כ כיון דלקמן מקשה לעולא קושי' ממשנה ומשני משום צררי א"כ הוי לי' לעולא הכא ג"כ לשנויי כך ומדלא משני הכא ע"כ דלית לי' האי שינוי' ותיקשי לי' משנה דהנושא:

גם בעיקר קושיתם אני תמה דהא מתני' סתמא קתני ואטו אם הניח בנות קטנות בת שנה או שתים או שהניחה מעוברת וילדה בת שאין לחוש לצררי מוציאין ממשועבדים, וליכא למימר דחיישינן שזיכה להם ע"י אחר דאטו בהא נפטר מחיובו מבנותיו והא אמר הילך מנה לפלוני אף דאם בא לחזור אינו חוזר מ"מ חייב באחריותו ולא יפטר בזה מחיובו א"כ הכי נמי מה בכך דאתפסינהו צררי ע"י אחרים ועוד דאיך ס"ד דמחשש צררי לא יגבה כלל אטו אם יטעון הוא בעצמו שהתפיס צררי הכי יאומן ולא מצינו רק לחייב שבועה או בהלך למדה"י מטעם שאין אדם מניח ביתו ריקן אבל לא לפטור לגמרי, וברור דלקמן הכוונה דמחשש צררי אין הלקוחות חוששין להזהר דחוששין דהתפיס צררי ומה"ט לא עשאו חכמים ככתובין למשועבדים, והשתא ממילא היינו הך טעמא דכתובין הן אצל בנ"ח ולא למשועבדים רק בס"ד פירש"י הטעם דאין לך אדם שלוקח שדה כו' ולפי המסקנא באמת הטעם מחשש צררי אין הלקוחות נזהרין הלכך אף דהשתא אין לחוש לצררי דאין מי שיאמר שהתפיס לו צררי אבל הלקוחות אין נזהרין דחושבין שהתפיס צררי ובאמת אותו שהתפיס בידו יגיד האמת כי מסתמא יתן לנאמן ומהאי טעמא לא עשאו כתובין אצל משועבדים, וז"ב לפע"ד, ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה אימר צררי ע"ש:

בד"ה ר"ח קצובין וכתובין בעי, אר"ל לא מבעיא לי' אי קצובין וכתובין בעי או לאו ע"כ. ונראה דאין כוונתם לומר דלא מבעיא לן לר"ל אי כתובין לחודא או עם קצובין דהא ודאי ליתא דהא לא משני על מזון אשה ובנות דהוי כתובין לחודא, ועוד דאי כך כוונתם הוי להו לומר אי כתובין וקצובין בעי, גם מה שסיימו או לאו, אינו מובן כיון דלא מבעיא לן דבעינן תרווייהו א"כ כתובין לחודא מהני, רק כוונת התוס' דס"ד דהך אבעי' ממש דבעי לר"ח אי קצובין לחודא מהני או לא איכא למיבעי אר"ל ג"כ דע"כ לא קאמר לפי שאין כתובין רק באינו קצוב אבל בקצוב לא בעי כתובין או דלמא אפי' היכי דקצובין בעי כתובין דוקא, ועל זה כתבו דאר"ל לא מבעי' לי' הך אבעיא מדקאמר אבעיא להו לר"ח והטעם מדקאמר לפי שאין כתובין ולא זכר קצובין כלל ש"מ דרק בכתובין תליא מילתא ועוד דאי ס"ד דלר"ל קצובין לחודא מהני א"כ מאי יסבור ר"ח אי קצובין וכתובין היאך יהא דעתו של ר"ח גרוע בקצובין מר"ל וכיון דלר"ל מהני כ"ש לדידי' ואי קצובין לחודא הא גם לר"ל כך ומאי הוסיף עליו, ועיקר כוונתו לחלוק דכתובין לחוד לא מהני ולא זכר זה רק קצובין לחוד מה דמודה ר"ל וע"כ דלר"ל ודאי קצובין לחוד לא, כנ"ל בכוונת התוס':

דף נ"ב ע"א בגמרא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה. נראה לי דהכוונה דאיכא למימר טעמא דר"י שלא אמרו לגבות עישור נכסי לבנות רק מיורשי האב אבל כשמת הבן ונפלו לפני יורשי הבן שוב לאו נכסי האב נינהו ולא תיקנו בזה עישור נכסים ואהא מקשה לי' דגדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה מלקוחות א"כ כיון דבמכר הבן מוציאין כ"ש הוריש דמכר לעולם עדיף מהוריש, ורש"י ז"ל פי' בד"ה שני' דטעמא דהכא איכא טפי, ולדבריו אינו מובן כלל הך דמוציאין לפרנסה דהתם ליכא טפי ונראה לי שלא בא הרב ז"ל לפרש טעמא דר"י כאן בהך עובדא רק ליתן טעם למה לא תגבה עישור נכסים עכשיו כמו אם היתה הירושה נופלת לשתי בנות ואחת כבר נשאת ג"כ הי' מהראוי שתגבה הפנוי' עישור נכסי ברישא, ועל זה פירש דעכשיו לא שייך תקנה דיש לה טפי רק כל מה שתטול היא מצד מה שכבר הגיע לה עישור נכסי כיון דחזינן שטורפת משועבדים שקנו קודם ור"י ס"ל דאין חיוב עישור נכסי רק בעת נישואין ועכשיו איכא טפי, כנ"ל:

שם מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בנ"ח כו' בשקנו מידו. פרש"י לעולא פריך אבל למ"ד שאין קצובין בת אשתו הוי קצוב חמש שנים, והקשו עליו דהא בפ' אעפ"י דנ"ט מבואר דמזונות של זמן קצוב נמי לא קייץ דהא קאמר התם דמזונות לא תקנו תחת מעשי ידיה דמזונות לא קיץ ומעשי ידי' קיץ וע"כ דאפי' מזונות של כל שבוע לא קיץ דאי משום דלא קיץ כמה זמן יתחייב לה מזונות א"כ מעשי ידי' נמי לא קיץ, ובספרי ת"י סי' ס' כתבתי ליישב פירש"י ולפי שלא נתבררו שם הדברים לנכון אבאר כאן ביותר ביאור:

והוא דבלא"ה יש לתמוה לכאורה לפירש"י דהא ע"כ הך דמזונות לא קייצי משום יקרא וזילא הוא דהא מחלק התם בין מעה כסף למזונות דמעה כסף קיץ ומזונות לא קיץ והרי שניהם קצובים להדיא במשנה במשרה אשתו ע"י שליש, וברור דס"ל לרש"י דהך דהתם לאו במשרה ע"י שליש מיירי רק באוכלת על שלחנו דאז מזונות בלא"ה לא קיץ דכל אחד נותן לה כפי מה שהוא נוהג אבל מעה כסף קי"ל דסתם נשים נוטלין מעה כסף, ואף שאמרו שם בד"א לעני שבישראל לאו למימרא דכל שהוא יותר מעני שבישראל נותן לה טפי דא"כ היאך קורא מעה כסף קיץ נגד מעשי ידיה דמעשי ידיה שוה בכל הנשים ומעה כסף רק בעני שבישראל וע"כ דמעה כסף הוא בכל אדם בינוני ואפי' עני שבישראל לא יוכל לפחות ממעה כסף אבל השיעור למעלה הוא ממעלה מסתם נשים היוצא מגדר הסתם זה צריך ליתן יותר וכיון דסתם נשים נוטלין כך חשיב שפיר מעה כסף כנגד מעשי ידיה דחכמים תפסו גדר סתם נשים א"כ ממילא אפי' באוכלת על שלחנו אף דלענין מזונות כל אחד לפי מנהגו וערכו הוא נותן לה דאין שיעור למזונות לסתם בני אדם בשוה רק כפי דרכו ומנהגו אבל לענין מעה כסף שוין, וכן מצאתי להדיא בריטב"א ז"ל שם הובא בא"ז שם [כי לשון הריטב"א בחידושיו בעצמו משובש שם מאד ובא"ז מבואר היטב], ואיכא דקשיא לי' הא מזונות מיקץ קייצי כדתנן במשרה את אשתו על ידי שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודו גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ותירצו דמזונות יקירו וזולי ותו דבאוכלת על שלחנו מזונות לא קייצי ואלו מעה כסף מיקץ קייצא שאף באוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים עכ"ל הריטב"א ז"ל, והנה תירוץ ראשון פשיטא דלא ס"ל לרש"י