תפארת יעקב על גיטין רלב

זיבורית, אבל באמת לק"מ דא"כ תיקשי בגמרא גופא מאי קושיא מתניתין בניזקין מיירי דהא מפני ת"ה קתני ובב"ח דינא הוא דליכא נ"ד ובניזקין שפיר נזקקין כדי להגבותו זיבורית וע"כ דהא ליתא דמ"מ היאך קתני דאין נפרעין מנכסי יתומים רק זיבורית מפני ת"ה דמשמע דבלא"ה הי' בדין לגבות מהם עידית והרי מן הדין אין נזקקין לקטנים כלל והא בהא תליא דאי לא נפרע רק זיבורית נזקקין, ואי הי' בדין לגבות עידית לא היו נזקקין כלל, ועוד למה לי ת"ה זה יהא הדין כמו מיני' ולא נזקק כלל ואם ירצה המלוה להפסיד מחובו איזה הפסד שירצה להגבותו מיד ממילא נזקק לו כמו ריבית אוכלת בהן ולא שייך בהא ת"ה כלל, וז"ב:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דלענין שבועה לא קשיא ולא מידי, דמה דס"ד דגדולים לא משום דס"ד דוקא קטן לא ידע במילי דאבוה אבל גדול אי פרע אביו היה יודע קמש"ל דגדול במילי דאביו כקטן דמי, ולפי זה עיקר הכוונה לא מבעיא כשמת האב והניח קטנים דלא ידעי ודאי במילי דאבוה אלא אפי' מת והניח גדולים ג"כ צריך שבועה דבמילי דאבוה כקטן דמי, וממילא לא מיירי כלל שבא לגבות כשהם קטנים רק הגבי' בגדלות הוא רק שמת והניח קטנים, וז"ב:

בא"ד שקיבל עליו וכו'. תמוה לי דע"כ לא שייך סברא זו רק באופן דאי לא יקבל יפסיד, אבל כאן דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכאן אין מקום לשבועה:

ומזה נראה לי ראיה ברורה דס"ל לתוס' כדעת הר"ן סוף פרק כל הנשבעין דחשוד הבא ליפרע מיתומים הי' נוטל בלא שבועה דלא כהרא"ש שם בשם הראשונים ומעתה הכא ג"כ מוכרח הוא כדי שלא יטול בלא שבועה, והטור סי' ק"ח כתב בפשיטות דהי' נוטל בלא שבועה, והוא נגד דברי התוס' כאן ובזה יתבאר דברי התוס' בסמוך ג"כ ואין צורך לדוחק מהרש"א, כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד תיפתר כשערב לו וכו'. פי' מהרש"א דהערב צריך לישבע שמא צררי התפיס לו, ואני תמה כיון שהערב לא בא ליפרע מיתומים כלל והרי לא אמרו רק הנפרע מיתומים ושלא בפניו נשבע ולא כשלא בא ליפרע כלל, לכן נראה לי ברור דכוונת התוס' דמיירי דהערב כבר פרע ומ"מ נפרע הערב מיד אף דהשתא לא יהא ריבית אוכלת בהן מ"מ כיון שאי לא הי' פורע היה יכול לדחותו ליתומים והיו צריכין לפרוע מיד משום ריבית א"כ השתא נמי שפרע הערב לא הפסיד ליתומים וצריכין הם לשלם לו מיד אך הא קשיא אי היה דוחה אותו ליתומים לא הי' נפרע מהם מחמת השבועה וצ"ל כמו שכתבתי מקודם דכל היכי שאין מקום לשבועה נוטל בלא שבועה א"כ לא הפסיד הערב במה שפרע הוא כיון שהי' בידו שלא לפרוע רק לדחותו אצל היתומים והי' נפרע מהם מיד מחמת הריבית ובהכי ניחא שהביאו התוס' הך וקיבל עליו להפרע מן החייב דהוא אוקימתא בש"ס פרק א"נ ומה בקשו בזה כאן ולהנ"ל ניחא דעיקר טעמא בהא תליא שאי לא הי' יכול לדחותו לא הי' הערב יכול לגבות מיתומים מיד רק לפי שהי' יכול לדחותו ליתומים והיו צריכין ליפרע תיכף ממילא כשפרע הוא נוטל מהם ג"כ רק בשבועה כיון שבא ליפרע ודוק:

בגמרא במתנה היאך הא דלא בעי בלקוחות גופייהו אי דוקא לוקח שלא באחריות דאית לי' פסידא לגמרי אבל לוקח באחריות דמצי הדר עלי' דלוקח לגבות ממנו זיבורית לא חיישינן לי' דכמו כן איכא למיחש לב"ח שלא יגבה זיבורית ולוקח קנה שיעבודו של זה ואיהו דאפסיד אנפשי' וצ"ל משום דפשיטא לי' דאפי' לוקח באחריות עבדי לי' תקנתא דאי דוקא שלא באחריות כיון דאחריות ט"ס הוא מהאי טעמא דלא שדי אינש זוזי בכדי א"כ כ"ש דהוי מילתא דלא שכיחא לקנות שלא באחריות ובמילתא דלא שכיחא לא הוי עבדי רבנן תקנתא וכיון דתקנו רבנן שלא יגבה משועבדים ש"מ דאפי' ללוקח באחריות תקנו, וז"ב:

שם שכיב מרע שאמר וכו'. קשי' לי לרב דאמר לעיל דף י"ג שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר, והשתא תיקשי לי' הך ברייתא היכי דמי אי דאמר מנה סתם אין נותנין כלל אי דאמר מנה זה א"כ כאן שצוה לכל אחד וציין מקומו ליתן לו מזה א"כ פשיטא דכל אחד זכה בשלו ולא שייך בזה דלא אמרינן כל הקודם זכה וצ"ל דלאו דוקא מנה זה אלא כל שפירש ואמר דלאו למנה קבור מתכווין רק מנכסיו הגלויים והידועים לכל ממילא מהני, ובהכי מיירי ברייתא רק שקצרה בזה לפי שלא נתכוונו כאן לענין זה:

שם ואע"ג דקמא בינונית ש"מ במתנה וכו'. תמוה לי דאפי' תימא במתנה נמי עביד רבנן תקנתא ה"מ אי נתן הלוה קרקע מיוחדת לאחר שהיתה משועבדת לב"ח אין ב"ח גובה הימנה רק מב"ח ואפי' הן זיבורית, אבל שכיב מרע זה לא צוה ליתן רק מאתים זוז א"כ מאיזה צד יגבה זה בינונית המשועבדים לב"ח דהא לא צוה ליתן לו מאתים זוז מן הבינונית שאי היה אומר כן לא הי' מקום לכל השקלא וטריא דפשיטא דנותנין לו מה שצוה ואפי' לא אמר ואחריו, וע"כ דלא אמר רק מאתים זוז סתם א"כ מאיזה צד יהא דינו כמשועבדים שלא יקח הב"ח ממנו הבינונית:

לכן נראה לי דהכא עיקר טעמא כיון דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כוונתו שהיורשין יתנו לו הלכך כל מה שנתנו לו היורשין עבור מתנתו הוי כאלו מכרו לו הבינונית בעד מאתים זוז המגיע לו, וכמו שאם מכרו היתומים עידית ובא ניזק לגבות מהם אפי' מיתומים גדולים דדינו לגבות עידית מ"מ פשיטא דאינו יכול להוציא מלוקח וגובה מהם זיבורית וכמו בב"ח אפי' היה דינו לגבות מיתומים בינונית מ"מ אם מכרו הבינונית ודאי דין משועבדים יש לו דמה נפקא מינה אם מכר האב או הבן וה"ה הכא כיון שנתנו לו היתומים בינונית בעד מתנתו הוי משועבדים מכח היתומים ומהאי טעמא נראה לי ג"כ דאפי' למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מ"מ פשיטא אי גבה בינונית שאין המוקדם מוציא ממנו כל שיש ללוה זיבורית מכח אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו':

ובהכי ניחא לי ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בזה ודחק לומר דנתרצו ודחה זה ופי' דכל אחד נטל בינונית וזיבורית לפי חלקו, ולהנ"ל ניחא בפשיטות דיתומים נתנו לו עבור מתנתו בינונית ומחמת יתומים הוי משועבדים דמה נפקא מינה שמכרו לו או נתנו לו או נתנו במתנת אביהם, והא דס"ד דקמא בינונית נראה לי דהכי מקשה כיון דמשמע לי' דברייתא לאו בהפסד האחרון בלבד מיירי רק דבא לאשמועינן דדוחין ב"ח לאחרון, והשתא ע"כ דקמש"ל אפי' קמא בינונית ובתרא זיבורית דאי להיפך טוב הוא לב"ח לדחות אצל אחרון והוא רוצה בכך וע"כ כגון דיהבי יתמי בינונית לקמא ולבתרא זיבורית, ועמ"ש בתוס' בד"ה אע"ג דקמא:

בתוס' בד"ה תנו מאתים וכו' מדלא אמר שש מאות כו'. וכתב הר"ן ע"ז דלכך לא אמר שש מאות דמעיקרא ביקש ליתן רק לזה ואח"כ נמלך גם לזה, והוא תמוה לפע"ד דאי נמלך היה דינו להקדים כיון דבשעה שאמר ליתן לזה לא הי' בדעתו ליתן לאחר א"כ מאיזה צד נימא דנמלך כ"כ לגרוע כחו של ראשון, תדע דמשמע דוקא באומר הכל בחד ענין וחד דיבור מאתים לפלוני וג' לפלוני אבל אמר לאחד בבוקר ולאחד בערב משמע דלכ"ע הראשון קודם:

ומה שהקשה הר"ן דא"כ ליתני סיפא שנתן בשוה ואפילו לא אמר ואחריו, נראה לי דלא קשיא מידי דקמש"ל מילתא אחריתא דס"ד כיון דאי לא אמר ואחריו ויצא עליהן ב"ח כל אחד נפסד לפי חלקו לכך אמר ואחריו שלא נתן לשני יותר ולרביעי יותר רק כשימצאו נכסים אבל כשלא ימצאו לא יגרע כחו של ראשון מן השני דרך משל דס"ד כשימצאו ששה מאות יחלוקו ביניהם כפי ערך הזה לראשון ב' תשיעות ולשני ג' ולשלישי ד' כיון שרצה ליפות כח השני מראשון ושלישי משני לכך אמר ואחריו שאם לא יעלה לא יטול יותר מראשון ושלישי לא יטול יותר משני רק כולם שווין קמש"ל דכיון שאמר ואחריו הראשון זכה לגמרי ואינו נפסד כלום ממאתים שלו והאחרון נפסד כולו וכן שלפניו:

תדע דכה"ג צ"ל ברישא ג"כ, דיש להבין למה נקט לה באופן שאמר לראשון ר' ולשני ג' ולשלישי ד' שהוסיף למאוחרין הוי לי' למיתני בכה"ג שפיחת למאוחרין דאפ"ה לא אמרינן שנתכווין להקדימו אף דחזינן שהקפיד עליו שיהא כחו חזק בסכום המעות מ"מ לא נתכווין להקדימו, ובודאי רחוק לומר דכה"ג באמת אי אמר להיפך כל הקודם זכה, ועוד דליתני בסיפא כשאמר להיפך ואפי' בלי ואחריו ואי נימא דקמש"ל אפי' הוסיף למאוחרין הקודם זכה כשאמר ואחריו, א"כ ממילא ע"כ צ"ל דקמש"ל כמ"ש דאל"כ פשיטא דאי אמר ואחריו דנתכוין להקדימו והוי לי' לאשמועינן טפי כשאמר להיפך אפי' לא אמר ואחריו, אבל באמת בודאי אפי' אמר בהיפך לא מהני בלי ואחריו, וע"כ דקמ"ל ברישא מילתא אחריתי דס"ד אף דלא אמר ואחריו ולא זכה הקודם לגמרי אבל עכ"פ לא