תפארת יעקב על גיטין ריט

איכא קלקול דאי הי' יודע שתתרפא לא הי' מגרש רק בהא כיון שלא התנה לכ"ע לא הוי רק לעז ולכתחילה תקנו לא יחזיר לסלק הלעז אבל לא סגי לא יחזיר לקלקול דכתובה דס"ס ליתן כתובה לא הי' מגרש ובהא בעינן השתא ברית, והשתא התם ביבמות דלא שייך לתקן לא יחזיר כנ"ל לא תקנו כלל רק הקושיא דעכשיו איכא קלקול כתובה ואנן מי שתקינן ואהא תירצו דהשתא ברית אבל בנדה ובאיילונית דהכא משום לעז של בנים לא מהני השתא ברית דס"ס אי הי' יודע שתתרפא לא היה מגרש הוצרכו לתקן לא יחזיר ולא קשיא מידי וכל זה ברור לפע"ד:

בגמרא הני מרגיל רגילי דעבדי הכי. נראה לי לאו דהיו רגילין למכור עצמם בחובם, דודאי מדמקשה לי' ר' אבא ידע דבפעם ראשונה היתה רק דס"ד דר' אבא כל שלא לקחוהו בחובן רק פעם אחת חשיב פעם ראשון, ועל זה השיב לו כיון דרגילי ללות מהם אף שפרעו איזה פעמים הוי כמכר ושנה ושילש ולפי זה צ"ע על מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך סוגי' לגמרי דמשמע שלא נתחדש בה דבר ועוד דעכ"פ שמענו דלוה כו' הוי כמוכר עצמו לו, ואולי משום דכבר שמענו דהמוכר עבדו כו' ה"ה לוה עליו וה"ה הכא וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

דף מ"ז ע"א בגמרא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. יש לדקדק שלא הוזכר בכאן שמכר ושנה ושילש והוי לי' לפדותו מהאי טעמא גם לא ידעתי דקאמר וכ"ש הכא דאיכא קטלא דמנין ללמוד בנים מאב, גם יש לדקדק דקאמר משום קילקולא, ולא הוזכר במשנה כלל,. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דבעינן מכר ושנה ושילש רק לגבי הבנים הוא דכל שלא שילש פודין אותם בחייו דלא חיישינן שיחזור וימכרם שנית דאין דרך למכור בניו, רק בשילש אין פודין רק לאחר מיתה, דבחייו יש לחוש שיחזור וימכרם, והיינו דקתני במתניתין אין פודין אותו והוי לי' לומר אותן, וע"כ דבנים פודין, ומה שאמרו אבל פודין לאחר מיתה היינו במכר ושנה ושילש דוקא והאי עובדא דלעיל יש לומר נמי דבבנים מיירי דקאמר בני בי' מיכסי דהיו שובין הבנים לעבדים, והיינו דקאמר הכא כיון דבחייו פודין הבנים פעם ראשונה ולא חיישינן שיחזור וימכרם כ"ש הכא דאיכא קטלא דודאי היו אוכלין בני אדם דודאי אין לחוש שיחזור וימכור עצמו וימסור עצמו למיתה, אלא שלא נראה כן מדברי כל הפוסקים:

בתוס' בד"ה ר"ל זבין נפשי', קודם שחזר למוטב וכו' דבריהם דחוקין, דלאיזה צורך הביאו הך עובדא להראות גנותו של ר"ל קודם שחזר למוטב ואיזה דבר טוב נלמד מזה ונראה לי דר"ל עביד הכי כדי שיכלה הנך לודאי שהיו אוכלין בני אדם ונסתכנו כמה אנשים על ידם ומסר נפשו לכלותם מן העולם לאבדם והטעה אותם בשכלו כדי להרוג אותם והיינו דמייתי בתר הכי כי נח נפשי' דהי' אז בצדקתו וממילא מעיקרא נמי מצדקתו של ר"ל מדבר ולא בגנותו ח"ו, כנ"ל:

במשנה לוקח ומביא ביכורים. עפירש"י ותוס' ובתוס' אבאר דבריהם, אבל לדעתי נראה דאין סברא כלל לומר דקנסו חכמים ליקח פירות מה שאין בידו כלל ומי יכריחנו לזה רק הכוונה דיכול ליקח ולהביא ביכורים אף שמכר השדה מפני ת"ה שלא ישתקע שם ישראל ממנו ושיעור לשון המשנה יכול ליקח ולהביא ביכורים מפני ת"ה, ובהכי ניחא לי דקאמר לקמן שתי תקנות הוי מעיקרא הוי מייתי מדאורייתא ותקינו רבנן דלא לייתי והיאך יתקנו רבנן היפך דאורייתא, ועוד היאך קאמר דמייתי דאורייתא דאטו יש חיוב מדאורייתא להביא כשאין לו פירות רק הכוונה דאי היו לוקחין פירות היו מביאין מדאורייתא ותקינו רבנן דלא לייתי והיינו דלא ליקח ולא לייתי, ועמ"ש בתוס':

בגמרא לד' הארץ. לא התבאר לי לימוד זה דהא קרא בכל העולם משתעי והוי לי' למידק מקרא כי לי הארץ, דלקדושת הארץ לא מצי אתי' כיון דכתיב דגנך ולא דגן כותי גם לא ידעתי מאי אולמי לי' הך קרא מקרא דוהארץ נתן לבני אדם, ובברכות דרשינן לה כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ואינו ענין להך דלכאן וצ"ע:

שם אלא לאו דכותי וליקטינהו ישראל וכו' טעמא דהפקיר כו'. תמוה לי דהא ע"כ אפי' למ"ד דגנך ולא דגן כותי היינו דוקא היכי שגדלה התבואה ביד כותי אבל כשהביאה שליש ביד הישראל לכ"ע אינו מפקיע כדמוכח להדיא בסמוך דקאמר נתחייבה אין לא נתחייבה לא וכ"כ התוס' בד"ה אמר דהא דאמר פרק ר"י תורמין משל כותי היינו שגדלו ביד ישראל א"כ הכא נמי מאי קושיא נימא כשגדלו ביד ישראל ולקט שכחה ופאה בקצירה תליא וכל שקצרוה כותי פטורה מלקט שכחה ופאה כדמוכח להדיא במס' פאה פ"ב ופ"ד והוא מוסכם מכל הפוסקים דדרשינן קצירך ולא קציר כותי והקדש ע"ש:

ונראה לי דהכי מקשה דאי נימא לא הי' קנין לכותי, והיינו דלא דרשינן ולא דגן כותי דדגן כותי ג"כ חייב במעשר רק דיגון כותי פטור, א"כ כיון דדגן כותי חייב כדגן ישראל א"כ כמו דמהני הפקר ישראל לפטור ממעשר כמו כן הפקר כותי דדגן כותי ודגן ישראל שווין אבל אי נימא דדגן כותי פטור רק כשנתחייבה ביד ישראל דגן ישראל קרינן בי' לענין מעשר א"כ הי' בדין דאפי' הפקירו הכותי לא מהני להפקיע דגן ישראל ממעשר ולמה הפקר כותי מועיל כאן וע"כ כיון דמועיל הפקר ש"מ. דבלא הפקיר דגן כותי קרינן בי' וחייב דדגן כותי ג"כ חייב דאי ס"ד דדגן כותי פטור רק הכא בדגן ישראל מיירי א"כ אפי' הפקר לא מהני. ובהכי ניחא הא דקאמר טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב וקשה למה לי דיוקא הא בהדי' קתני חייבין במעשר ואי של כותי פטור למה קתני חייבין, ולהנ"ל ניחא, דודאי משכחת חיוב מעשר בדגן ישראל כנ"ל רק כיון דקתני הפקר מהני ש"מ דבלא הפקיר אפי' דגן כותי חייב דבדגן ישראל לא הוי מהני הפקר כנ"ל:

ובזה תבין לשון הירושלמי הביאו הר"ש פ"ד דפאה ולא פי' בו כלום ולכאו' הוא תמוה, וז"ל ר' ירמי' בשם ר' יוחנן כמ"ד יש קנין לכותי להפקיע ממעשר ברם כמאן דאמר אין קנין לכותי אפי' הפקירו חייב ר"י בשם ר"י כמאן דאמר אין לכותי קנין בא"י לפטרו מן המעשר ברם כמ"ד יש לכותי קנין בא"י לפטרו מן המעשר קל הקילו חכמים בליקוטים עכ"ל, והדבר תמוה, דהיאך יאמר כמ"ד יש קנין כיון דקתני חייבין במעשר, גם מה זה שאמר למ"ד אין קנין אפי' הפקירו חייב גם דברי ר' יוסי בשם ר"י אין להם פי' כלל:

ולפי הנ"ל ניחא דר' ירמי' ס"ל דאתי' כמ"ד יש קנין ובגדלו ביד ישראל ולא ס"ל דמחלוקת מ"ד יש קנין ואין קנין תליא בדגנך ודיגונך רק מ"ד יש קנין סובר דקנה הכותי לגמרי, ומ"ד אין קנין סובר דלא קנה הכותי כלל להתחייב במעשר ולענין מעשר הוי כדגן ישראל ממש הלכך מוקי לה כמ"ד יש קנין ובגדלו ביד ישראל שליש הלכך כיון שיש לו קנין נהי דלא מהני לפטור מה שכבר נחייב אבל הפקירו מועיל כמו דמהני הפקר ישראל אף אחר שגדלו שליש כמו כן הפקר הכותי כיון דקנה קנין גמור, אבל למ"ד אין קנין כיון דלכך אינו מפקיע דלא קנה כלל הכותי להפקיע ממעשר כמו כן אין הפקר שלו מועיל כמו שאינו מועיל קנינו זו היא סברת ר' ירמי':

ור' יוסי ס"ל דפליגי בדגנך ודיגונך כש"ס דילן ומ"ד אין קנין לאו למימרא דלא קנה כלל רק שיהא הארץ כמו ח"ל בזה אמרינן דאכתי כא"י הוא ואפי' שדה של כותי חייבת דאין כותי מפקיע הקדושה לפטרה ממעשר רק מירוח כותי פוטר, ומ"ד יש קנין ס"ל דדגן כותי פטור, ולפי זה בגדלו ביד ישראל דחייב ע"כ משום דבהא דגן ישראל קרינן בי', וכיון שכן מן הדין לא הוי מהני בזה הפקר הכותי כיון דהוי כדגן ישראל וע"כ דקל הקילו בליקוטים, וש"ס דילן ס"ל דלא הקילו וע"כ כמ"ד אין קנין או בשדה ישראל וליקט כותי, ודוק:

שם ישראל שלקח שדה מכותי.. עמהרש"א שכתב דכה"ג אין איסור למכור לכותי, ואינו נראה כלל דהא מ"מ שדה זו של ישראל היתה דלא נתחלקה א"י לכותים א"כ פשיטא דאסור למכרה לו שנית רק דעבר ומכרה מיירי ועיקר קושיתו לק"מ דקמש"ל אף שתחילתו וסופו ביד הכותי ולא הביאה השליש ביד הישראל רק נגמר השליש בידו חייבת במעשר וז"ב:

בתוס' בד"ה לוקח ומביא ביכורים זו היא גירסת הקונ' וכו' דחייבוהו ליקח וכו' אבל רש"י ז"ל הרגיש לקמן בזה ופי' דשאני ביכורים דמצוה דרמי' עלי' היא, וכתב מהרש"א דס"ל לתוס' דהוי כמו מזוזה דמצוה דרמי' עלי' היא ומ"מ יכול למכור הבית לכותי, ואין זה מספיק דשאני מזוזה דאפי' לא מכר הבית כל שאינו דר בו אינו חייב במזוזה משא"כ ביכורים דאי לא מכר חייב בביכורים אפי' אינו רוצה לאכול אבל כוונת התוס' פשוט דודאי כ"ע מודו דיש קנין לכותי בגוף הפירות שיהא שלו רק הקונה ממנו חייב לעשר דדגן כותי לא אימעט רק דיגון כותי אבל פשיטא דהפירות קנה הכותי ושלו הם ממש דמהאי טעמא במירח כותי פטור אף דמירח בשל ישראל חייב וע"כ דשלו הם לגמרי א"כ לא חל