תפארת יעקב על גיטין רכ

עליו כלל מצות ביכורים כיון שאין לו פירות שמכרם קודם שנתחייבו והם של כותי:

בא"ד ואומר ר"ת וכו' ל"ש מוכר ול"ש אחר וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' דנהי דת"ה איכא אפי' באחר הלוקח כדי שלא ישתקע שם ישראל ממנו אבל עכ"פ היאך הקשו מפני ת"ה דאורייתא הוא דפשיטא דאין חיוב מדאורייתא אפי' על הלוקח פירות מישראל להביא ביכורים דאפי' ליקט הפירות ומכר שדהו אינו מביא ביכורים כ"ש באחר הלוקח פירות אבל באמת כוונת התוס' פשוט דודאי קשה קושית מהרש"א דלמה קתני המוכר שדהו לכותי הוי לי' לומר הלוקח פירות מן הכותי מביא ביכורים וע"כ דקמש"ל אפי' מוכר עצמו שלקח אינו מביא רק מפני ת"ה ושפיר פריך דאורייתא הוא, ואי דקמש"ל רק בלוקח אחר הוי לי' למיתני הלוקח פירות כקושית מהרש"א, וזה שדיקדק ר"ת ל"ש מוכר ול"ש אחר, והיינו דכך מוכח במתניתין דמוכר עצמו ג"כ רק מפני ת"ה הוא, לכך לפירושו שפיר מקשה דאורייתא הוא, אבל לפירש"י דגם במוכר איכא חידוש דחייב ליקח לא הוי מקשה דאורייתא הוא, ולק"מ קושית מהרש"א, וז"ב:

בד"ה אמר רבה, והא דתניא לעיל איכא לאוקמא בסוריא. קשיא לי דא"כ למה לי' למיפרך מברייתא דלקמן ישראל שלקח וכו' הוי לי' להקשות מהך ברייתא דלעיל כיון דס"ס צריך לאוקמא בסוריא דוקא והתם קתני בהדיא פטורה מן המעשר, לכן נראה דהתם מוקמינן לה בלוה על מנת למשכנו ולא משכנו וקמש"ל דהוי של כותי ומירוח הכותי פוטר, אבל אי חשבינן לה כשל ישראל לא הוי מהני מירוח הכותי דאפי' קציר כותי עבור ישראל אינו פוטר מלקט שכחה ופאה אף דכתיב קצירך ולא קציר כותי וכ"ש מירוח הכותי בשל ישראל רק דאמרינן כל שלא משכנו חשיב של כותי אבל הקונה ממנו עד שלא נמרחו ומורחן ישראל שפיר יש לומר דחייב במעשר:

בא"ד מ"מ ראי' גמורה ליכא דבריהם תמוהין לפע"ד, דפשיטא דאפי' דמות ראי' אין כאן ולא נתכוונו התם רק לדחות דלא מוכח דאין קנין אבל פשיטא שכל שנימא מקבל לאו כחוכר ולא הוי כפורע חוב אי לאו במציק כותי לא הוי חייב הוא לעשר רק משלו ולא של הכותי רק ליתן לו שאינו מעושר חלקו, תדע דהא מעיקרא אפי' אי אין קנין לא אתי' לי' שפיר רק אי נימא מקבל כחוכר, וז"ב:

בא"ד מזוזה חובת הדר היא. שם דחו זה דשאני מזוזה דבשעה שהכותי דר בה ליכא חיוב מזוזה כלל משא"כ פירות כל שזרע הכותי ועשתה פירות יש על השדה חיוב מעשר רק שהביאו ראי' ממכורה דהתם דאמרינן דבשדה משום גזירת מכירה ובאמת בשכורה גופא איכא הפקעה, אבל אינו מוכרח דיש לומר דמשום הפקעה כיון שאינה לעולם לא הי' אסרו רק בצירוף מה שיש לגזור אטו מכירה דהוי הפקעה לעולם ע"ש:

בד"ה מר סבר, מתוך פי' הקונטרס משמע וכו'. לכאורה לא מוכח ברש"י מידי ואדרבא מדפי' לקמן בד"ה חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מן הכותי מאותן הפירות ומירחן משמע דלכ"ע מירוח כותי פוטר דהא בס"ד הוי ס' דמיירי בא"י ודוקא נתחייבה והיינו כמ"ד יש קנין ומ"מ פי' דוקא במירח ישראל אך יש לומר דקשיא לי' למה לי' להקשות מדיוקא הא בלא"ה מוכח דיש קנין דאי אין קנין אפי' נתחייבה יפטר משום מירוח הכותי לזה פי' דמרחה ישראל לכך מקשה מדיוקא, ולפי זה מוכח לכאורה להיפך כדברי התוס' דאל"כ מאי בעי רש"י בזה הא לכ"ע בעי מירוח ישראל וע"כ משום דלמ"ד יש קנין ניחא רק למ"ד אין קנין קשיא ובזה פי' דמרחה ישראל ולכך לא מקשה רק מדיוק דנתחייבה, אבל מ"מ אינו מוכרח כ"כ גם מדברי התוס' נראה דנתכוונו לפירש"י בד"ה דיגונך, ונראה דכוונתם ממה שפי' ואפי' לקחה מישראל בשיבולין ומה ביקש בזה הא לכ"ע מירוח פוטר אפי' לקחה בשיבולין ולא הוי לי' לומר רק דקרא אתי דמירוח פוטר, וע"כ דלמ"ד יש קנין אין מירוח פוטר כלל דכיון דדריש דגנך כל שהביאה שליש ביד ישראל דמיקרי דגנך שוב אין שום דבר פוטר ואפי' מירוח כותי רק למ"ד דלא דריש דגנך רק דיגונך נתחדש הדין דאפי' לקחו בשיבולין דהוי דגן ישראל מ"מ לא בדגן תליא רק בדיגון ומירוח כותי פוטר, ונראה לי דהוכיח כן דאי נימא לכ"ע מירוח כותי מילתא הוא א"כ למה לי' לומר דיגונך הוי לי' לומר דגנך כאידך, ומ"מ לא שמענו דדגן כותי פטור דדלמא רק לענין מירוח אתי דדגן ישראל אין מירוח כותי פוטר אבל דגן כותי מירוח כותי פוטר אבל מירח ישראל לעולם חייבת, וע"כ דבהא פליגי דלמ"ד דגנך ממילא אין שום משמעות דמירוח מילתא הוא דדגנך כתיב, ומ"ד דיגונך הוא שמחדש ענין המירוח שיפטור הלכך אם יודה להך מ"ד דדריש דגנך ממילא לעולם דגן כותי פטור דמירוח שיפטור מאן דכר שמי':

בא"ד ומ"מ דריש נמי וכו'. עמהרש"א דלמ"ד מירוח כותי פוטר יש לומר בפשיטות חד דגנך ולא דגן כותי וחד למירוח כותי ע"כ ולדעתי דלכ"ע צריך לומר כן דאי ס"ד דחד דגנך לא משמע דיגון כלל וחד דיגון ולא דגן א"כ אכתי לא מוכח כלל דדגן כותי פוטר לגמרי במירוח ישראל, רק הכוונה דגנך חייב במעשר אף שאינו דיגונך וכן דיגונך חייב במעשר אף שאינו דגנך אבל של כותי בעינן דגן כותי ומירוח כותי ואי לאו הכי חייבת וע"כ דחד קרא מורה על דגן ועל דיגון וש"מ דהך דגנך דהוא דגן ישראל ג"כ בעינן דיגונך דוקא אבל מירוח כותי פוטר, ובזה יתיישבו דברי התוס' כמו שאבאר:

בא"ד ויש לומר דלא מסתבר לאוקמא מיעוט אחר מיעוט לכל מילי. תמוה לי כיון דדרשינן דגנך ודיגונך תרווייהו מחד קרא והיינו דהוי לי' למיכתב תבואתך או דיגונך א"כ ע"כ בין לענין דגנך ולא דגן כותי בין לענין דיגונך ולא דגן כותי הוי מיעוט אחר מיעוט, דאי לא הי' הכוונה לרבות רק למירוח הוי לי' לומר במקום דגנך השני דיגונך ואז הוי מיעוט אחר מיעוט לדיגון וחד מיעוט לדגן כותי ומדכתיב בתרווייהו דגנך הוי תרווייהו מיעוט אחר מיעוט, ונראה דכוונת התוס' דלחד מיעוט אחר מיעוט ג"כ הוצרך לכתוב בתרווייהו דגנך דאי הוי כתיב בחד דיגונך אפי' לענין דיגון לא הוי מיעוט אחר מיעוט דאי לא הוי כתב רק תבואתך בחד קרא ובחד דיגונך אפי' חד מיעוט לא הוי דהוי דרשינן תבואתך אף שאינו דיגונך ודיגונך אף שאינו תבואתך בכל חדא מחייב במעשר ורק דגן כותי ודיגון כותי בתרווייהו הוא דפטור והוצרך לכתוב דגנך בחד ואז ידעינן מדיגון דאידך קרא דמירוח כותי פוטר ולא הוי כלל מיעוט אחר מיעוט רק השתא דכתיב בתרווייהו דגנך הוי מיעוט אחר מיעוט ולכך לא מרבינן תרווייהו דגן ודיגון רק חד דהיינו מירוח ולא דגן כותי:

בד"ה אדעתי' דכותים מי מפקרי והא דפליג וכו' ה"מ כי שקיל ישראל. תמוה לי כיון דמדמינן הך הפקר דהכא להך דפליגי ר"י ור"ל א"כ תיקשי לר"ל דס"ל דלא הוי הפקר אפי' שקיל ישראל למה פטורה ממעשר והכא דוקא בשקיל כותי פטור ואי משום דהך דהכא אינו מתורת הפקר כלל רק מן הדין כמו שפירש"י א"כ מה ענין להך פלוגתא דהתם:

אבל באמת דבריהם ברורים דודאי הך דהכא לא דמי כלל להפקר רק כך דין התורה ליתן לעני וללוי לקט שכחה ופאה ולא לאחר וכיון שיש ללוי חלק בה פטורה ממעשר, רק הקושיא הכא מעיקרא משום דמסתמא כיון שציוותה התורה להניח לקט שכחה ופאה ממילא הוא אסח נמי דעתי' מיני' ומסתמא מפקירה וא"כ מצידו הוי הפקר ממילא ואהא משני דהפקר שלו נמי רק אדעתי' דעניים ישראל, ואהא קשי' להו לר"י דהפקר כזה הוי הפקר א"כ מ"מ מועיל הפקר שלו לפטור ממעשר, ותירצו דדוקא בשקיל ישראל ולא בשקיל כותי לא הוי הפקר כלל, והשתא לר"ל דהפקר דידי' לא הוי הפקר בלא"ה לא קשיא כלל דמצידו אינו הפקר כלל ומדין תורה אינו מטעם הפקר רק שיש ללוי חלק בה אבל אדעתי' דכותי לא צותה תורה והדר הוי של בע"ה והפקר דידי' לאו הפקר הוא כלל ולר"י דהוי הפקר מ"מ כי שקיל כותי לא הוי הפקר אבל כי שקיל ישראל לכ"ע פטורה דנהי דלא הופקר מצידו אפי' שקיל ישראל מצד הדין פטורה דיש ללוי חלק בה, ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה, פי' הקונט' אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וכו' וקשה וכו' ולדעתי לק"מ דשאני ביכורים דקרא כתיב ראשית ביכורי אדמתך תביא ודרשינן מינה בריש מסכת ביכורים עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך, ומעתה אין לך חול דק מן הקרקע שלא יהא בו של חבירו וא"כ כל פרי ומקצתו אין כאן שיהא מאדמתך כי בכל פרי ופרי ומקצת פרי נתגדל מן השותפות ולא מאדמתך, וכאן ג"כ לא הי' כוונת רש"י דחצי חטה שלו רק לא ידעינן איזה חציו רק כל משהו חטה שלו ושל כותי כי נתגדל מן האדמה שכל חלק קטן מחלקי האדמה בשותפות רק דמ"מ חיוב חלקו של ישראל במעשר דהיינו חלק החיוב שבו ושפיר יכול לתרום מן החיוב על החיוב כי בכל חטה יש כאן חיוב ופטור משא"כ בביכורים כל שאין