תפארת יעקב על גיטין ריז

אין להרגם מן הדין, וזה שהערימו יושבי גבעון שלא רצו להכניע לקבל אמונת ה':

ובהא פליגי רבנן ור"י רבנן סברי שהי' בטעות רק משום חילול השם הוצרכו להכריחם לד"י שלא יהרגו מן הדין ולולא חילול השם היו הורגין אותם מן הדין כנ"ל, ור"י סבר דהשבועה היתה שבועה מעליא ולא בטעות דהוי להו לאסוקי אדעתי' שמא במרמה אמרו כן, ומדלא פירשו על תנאי שהם מארץ רחוקה רק כרתו ברית סתם הוכרחו לקיים השבועה להכריחם לאמונת ה' שלא יהרגום ואין זה נשבע לבטל המצוה כלל כיון שיכולין לקיים השבועה בלי ביטול מצוה כלל והיינו להכריחם לאמונת ה' דבזה אין מצוה להרגם, וזה שהביאו בירושלמי קרא דכי השלימו יושבי גבעון ולא עיקר מעשה השלום דזה לא הי' השלמה מעליא כהשלמת ז' אומות רק כריתת ברית כמלכי ארץ אחרת, ובירושלמי רצה להביא מי שהשלים על כוונת יהושע מי שרוצה להשלים וזה שחרה באמת ליושבי כנען כי כריתת ברית סתם שהי' מקודם לא איכפת להו ואף היו רוצים בכך אבל כאשר שמעו שהשלימו עם ישראל ונעשו גוי אחד, היטב חרה להם, וכל זה ברור לדעתי כי הכתובים מורים כך:

בא"ד היו יכולין לגרשם מעריהן. עמהרש"א דכתב דהכוונה להכפרים ובחנם דחק, כי כוונת התוס' פשוט דודאי קרא דלא ישבו דממעטינן כנעני שקיבל שלא לעבוד ע"ג אינו מוכרח רק דכנעני כזה אין איסור שישב בארצו אבל פשיטא שאין איסור לגרשו והרי הארץ נתונה לבני ישראל בנחלה ואטו אם יקבלו כולם שלא לעבוד ע"ג ינחלו הם הארץ ומה יעשו ישראל, רק להורגם פשיטא דאסור כיון שאין כנעני כזה בכלל לא תחי' כל נשמה פשיטא דיש איסור להרגו אבל אין איסור לגרשו כיון שכל הנחלה כולה לישראל נתונה, וזה שכתבו דנהי שלא היו יכולין להרגם היו מגרשין אותם:

אך עיקר דבריהם צ"ע כיון דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו ש"מ דלולא השבועה היו הורגין אותם, ודוחק לומר מחמת הרמאות דאטו בשביל הרמאות יהא מותר להרוג כשקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג, והעיקר נראה לי כמ"ש מקודם, כנ"ל:

בד"ה רנב"י וכו' ונראה דעל דעת רבים וכו' ונראה דלא אמר משה כו' שלא יערימו כו' וא"ת על דעת יחיד כו'. מהרש"ל תמה דהא מסיק התם בהדי' דכי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתם, ומהרש"א כתב דלק"מ דבנדרים מסיק משום קניא דרבא אמר כך, ודבריו תמוהין דהוי להו לתוס' להזכיר דלא קי"ל כהך סוגיא דשבועות רק כהך דנדרים, ועוד שלא זכרו בנדרים הכרח זה דעל דעת המקום למה לי ומהא מוכיח בשבועות דלית להו הפרה, ומאיזה צד נימא דסוגי' דנדרים חולקת דב' לא הוי על דעת רבים, גם מדברי הר"ן שהביא אין הכרח כלל דלא קאמר רק דחשש דקניא דרבא אמת דבשבועות הדיינין לא שייך הפרה וע"כ משום קניא דרבא ע"ש:

ונראה לי דידעו התוס' דמהתם אין ראי' דיש לומר על דעת הקב"ה שאני כמ"ש בשבועות שם, ולפי זה לא קשי' מחרמות דעל הקב"ה בדבר הרשות לא חשוב כעל דעת רבים רק עיקר קושיתם הוא דע"כ דעל דעת הקב"ה בלבד לא חשוב כרבים דאל"כ על דעתי למה לי הא סגי בדעת המקום וע"כ דלא חשוב קב"ה לענין זה רק כחד ועם משה הוי תרי ש"מ דבתרי סגי דליהוי על דעת רבים וליכא היתר לחרמות, וע"ז כתבו דלעולם קב"ה שאני דחשיב כתלת, רק מה שאמר על דעתי היינו שלא יערימו כקניא דרבא והשתא סוגיא דנדרים ושבועות שווין, דבנדרים מוכיח שפיר ממה שאמר על דעתי דהכוונה להערמה ושלא יאריך אמר על דעתי אבל על דעת המקום ודאי כי היכי דלא ליהוי הפרה ובחד מנייהו הוי אמרי דלא קבלי רק על הערמה וכיון שאמר על דעתי ודעת המקום, ש"מ תרתי:

אלא דקצת יש לי לדקדק לפי הנ"ל דפתחו לומר ונראה דב' הוי רבים ותיכף חזרו וכתבו ונראה להיפך מזה, וזה קשה ג"כ לדברי מהרש"א, לכן נראה לי לומר דכוונתם כך דודאי יש להבין מה שאמר להם לא על דעתכם אני משביע אתכם דהוי סגי במה שיאמר שמשביע על דעתו ודעת המקום ולמה כפל לומר שלא על דעתכם וע"כ שלא יערימו לומר דלא קבלו רק שלא יעשו כקניא דרבא אבל לא שלא יהא הפרה, ולכך אמר להם שמשביעם שיבטלו דעתם לגמרי והשם רוצה שלא יערימו ולא יתירו שבועתם, והשתא שפיר יש היתר לחרמות דלא הוזכר שלא על דעתם, וממילא אין הכוונה רק שלא להערים ולא שלא להתיר ושיעור דבריהם דלכך אמר משה בלשון הזה שהביאו קודם שלא על דעתכם שלא יערימו דנשבעין כך משום קניא דרבא לא על הפרה, ולפי זה יש היתר לחרמות דלא זכרו רק על דעת הקהל ומקום לא שמבטלים דעתם לגמרי אפי' להפרה, כנ"ל:

בגמרא במאי קא מפלגי ר"מ סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד פירש"י וז"ל כלומר אינו מקפיד בכך והיינו דהוקשה לו דלאיזה צורך יסבור ר"מ שרוצה בבזיונה וכל שאינו מקפיד בכך סגי אבל לי עוד קושיא שלא הי' להם לומר במאי קא מפלגי כי סברת ר"מ נכונה בעצמותה רק סברת ר"א לא נתפרשה ולא הוי לי' לומר רק מ"ט דר"א . אין אדם רוצה וכו':

לכן נראה לי דודאי לר"מ נמי קשה דכללא כייל כל נדר הצריך חקירת חכם לא יחזיר וקשה כשקיים לה או שלא הפר לה ביום שמעו והרי צריך חקירת חכם ומ"מ ראוי שיחזיר דהיאך יאמר אי הייתי יודע דחכם מתיר דהא היה יכול להפר בעצמו או שלא לקיים לה (הן אמת דלעיל כתבתי דיש לומר דמעיקרא רצה בנדרה ואח"כ נתחרט, אבל לקמן בהך סוגיא דאיילונית משמע בהדיא דכל שהכיר בה כשכנסה שוב לא שייך קלקול, ואפי' לפי מה שאבאר לקמן בס"ד מ"מ דוקא איילונית דהכל יודעין דלא ניחא לי' בהא אבל לא בנדר], והיינו דקאמר דטעמא דר"מ דיכול לומר דאינו רוצה בנדרנית ומה יועיל במה שיתיר לה, הוא רצה שתהא מוכרחת לילך לב"ד להתיר כדי שתתבזה ומתוך כך תחדל לנדור עוד, וכיון שלא התירה נדרה חשב דחכם לא מצא היתר לנדרה וגרשה ולכך חיישינן לקילקולא אבל באינו צריך חקירת חכם דגם בעת גירושין היה יכול להפר לא חיישינן לקילקולא דכיון שהי' יכול להפר לא הלכה אצל חכם כלל דמה לה אצל חכם דהא בעל יכול להפר וא"כ היאך יוכל לומר אי הייתי יודע דהי' לו להמתין עד זמן שתצטרך לילך לחכם ולא תלך ואז יגרשה ומה ס"ד דלא מצא פתח לנדרה כיון שלא היתה צריכה לחכם כלל ור"א סבר להיפך אין אדם רוצה שתתבזה לכך בצריך אינו יכול לקלקל רק אטו אינו צריך, כנ"ל:

ע"ב בגמרא יאסרו כל פירות שבעולם עלי. אבל לשון רש"י ז"ל והכי קאמר קונם פירות עלי יראה דלא ניחא לי' להרב ז"ל לגרוס כל פירות דא"כ מוכרח הוא לגרש מחמת נדרו והוי לי' כנשבע לגרש דהוי כאונס, אבל באמת יש לחלק בין נדר על הגירושין בין תלה בדבר אחר אף שאי אפשר לקיימו, כמבואר כל זה בב"י בא"הע סי' . קל"ד ע"ש:

שם הנודר כאלו בנה במה וכו' יראה לי דהכוונה דכל נודר ומקיימו תיכף כנדבה זהו הוי כמקדיש קדשים בפנים אבל נודר שאפשר לעבור הוי כמקדיש בחוץ שעדיין אי אפשר לו לקיימו והוי מבחוץ, וכן כל מי שמצער עצמו מאיזה דבר לכפרה כקרבן כל שהוא מקיימו תיכף הוי הקרבה בפנים אבל כל שאינו מקיימו תיכף הוי כמקדיש בחוץ ומקיימו כמקריב קרבן בחוץ כי כשיעבור אח"כ אין בדבריו כלום והוי כמקריב בחוץ ללא צורך כנ"ל:

במשנה משום איילונית פירש"י שלא הכיר בה כשכנסה, לכאו' נראה טעמו דאי הכיר בה שוב אינו יכול לקלקלה אבל קשה מאד לומר כן, דאפי' תימא כמ"ש לעיל דהיכא דקיים לה הנדר או לא הפר ביום שמעו לא היה יכול לקלקלה אי לאו משום שרוצה שתתבזה בב"ד ותחדל לנדור, היינו דוקא בנדר כשקיים לה אבל ודאי בנדרה נדר דלא מצי להפר כלל ודר עמה ואח"כ גרשה, בודאי בשביל זה אין הדין יחזיר דמעיקרא הי' יכול לסבול ואח"כ לא ואי משום כתובה דבתר הכי למה לי' למינקט בגוונא דלית לה כתובה אפי' נשאה מעיקרא איילונית מ"מ לא יחזיר, תדע דבפרק אלמנה מפליג תנא להדיא בין נשאה לשם איילונית לנושא סתם לענין כתובה, ואי היה כאן ג"כ נפקא מינה בין נשאה לשום איילנות לנושא סתם לענין לא יחזיר הוי לי' לתנא להזכיר חילוק זה, לכן נראה לי דעיקר הכוונה הכא דבעת כניסה לא ידע בה אבל אח"כ ידע בה לכך בעי גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דידע בה אח"כ ומ"מ כתובה ליכא כיון שלא הכיר בה מתחילה ומשום חזקה לא מפקינן מיני' כתובה, ועוד שלא תקנו כתובה בכהאי גוונא כלל ומיושב קושיות התוס' בד"ה המוציא כמו שאבאר בתוס':

שם שתיקותיך יפה מדיבוריך. פי' הרי"ף דאמרינן לה השתא הוא דבריאת ויש לדקדק אפי' תימא כמ"ש הרמב"ן ז"ל דגם באיילונית שייך השתא הוא דבריאת מ"מ הא