תפארת יעקב על גיטין רטז

אבל אינו יכול לומר אי הייתי יודע שאני יכול להפר דהכל יודעין זה וא"כ ליכא רק לעז כיון שלא התנה דרך תנאי גם לא כפל תנאו רק ר"מ לא חייש ללעז הלכך דוקא בצריך חקירת חכם שיכול לומר שהי' חושב שאין לו היתר והוי גט מוטעה ובהא לא בעינן משפטי התנאי בהא לא יחזיר ולא בעינן בזה תנאי כפול כלל ואפילו לא אמר הוי גילוי דעת משא"כ באומר אלו הייתי יודע שתעשה תשובה ותחדל לנדור זה לא הוי גט מוטעה רק על תנאי וכיון שלא התנה תנאי כפול לא חיישינן ללעז כלל לר"מ הלכך ר"מ לא מצריך שיאמר כלל דדוקא בגט מוטעה לא יחזיר לדידי' ובהא לא בעינן אמירה ולא כפילת התנאי רק לרבנן דחיישי ללעז ואפי' אינו גט מוטעה רק מחשש שיאמר אי הייתי יודע שתחדל לנדור, בהא בעינן שיאמר, דאז איכא לעז אבל בלי אמירה כלל אפי' לעז ליכא אבל מ"מ דייק שפיר מר"מ דברייתא דלית לי' משום פריצות, דנהי דאין צריך שיאמר לדידי' לדינא שלא יחזיר אבל מ"מ צריך שיאמר לה כדי לייסרה ומדלא זכר שצריך שיאמר לה כדי לייסרה ש"מ דלית לי' טעמא דפריצות כלל ולכך אין מצריכין כלל שיאמר לה, וז"ב:

נמצא דעיקר מחלוקת ר"מ ורבנן במתניתין דנדר דרבנן ס"ל אפי' אינו גט מוטעה רק כמו תנאי חיישינן ללעז אפי' אינו כמשפט התנאי ור"מ ס"ל דוקא היכי שיש חשש גט מוטעה שייך קלקול אבל היכא דליכא חשש טעות לא שייך קלקול ולא לעז כל שאינו כפי משפט התנאי, והיינו דמחלק בין צריך לאינו צריך דבצריך יש חשש גט מוטעה ובאינו צריך אין חשש רק שתעשה תשובה והוי כמו תנאי, וכיון שאינו כפי משפט התנאי ליכא קלקול ולא לעז ור"י סבר כר"מ באין צריך וכר' א בצריך א"כ לעולם ליכא קלקול רק בהא יש הפרש בין ר"מ לר"י דר"י מחלק בין נדר לאילנות דבאילנות חיישינן ללעז טפי כמ"ש ה"ה ור"מ אינו מחלק הלכך חכמים דר"י דהיינו ר"מ ס"ל יחזיר גם באילנות כיון דידוע לו דספק הוא דודאי איילונית אינה מולידה א"כ לא הוי גט מוטעה רק כמו תנאי, ועוד דאמרינן השתא היא דברית כמ"ש באריכות לקמן בסוגי' דאיילונית במשנה שם, וכל דליכא משפט התנאי ליכא קלקול ולא לעז והרמב"ם דפסק כת"ק דנדר פסק אפי' ליכא משפט התנאי חיישינן ללעז, דרבנן דנדר ס"ל דנדר הוי כמו איילונית לר"י ולעז איכא לעולם כיון שהודיעה דמשום נדר מגרשה:

ובהכי ניחא מה דלא זכרו במאי פליגי ר"מ ור"א באינו צריך דבהא ס"ל לר"א כרבנן דחיישינן ללעז אפי' בלי טעות רק כמו תנאי והיינו שמא תעשה תשובה ואפי' אינו כמשפט התנאי כיון שאמר לה א"כ מה בכך שיכול להפר הוא לא רצה באשה נדרנית, אבל לא אם תשוב ותתחרט ותחדל לנדור ולא אסרו צריך רק מפני אינו צריך:

והשתא מיושבין כל הקושיות הנ"ל דלתרתי לישני טעמא משום קלקול ולא נחלקו רק דלל"ב אפי' לא אמר לה הוא בעצמו אנו מצריכין שיאמר לה כדי שתתייסר וממילא איכא קלקול וזה שסיים בל"ב הלכך צריך למימר לה הכי ולא ברצונו הדבר תלוי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא כל"ב שאנו מצריכין שיאמר לה כדי שתתייסר וממילא לא יחזיר משום קלקול כיון שאמר לה וגבי איילנות דגרע מנדר פסק אפי' לא אמר כלל ופסק דלא כחכמים דאיילנות דהנך חכמים היינו ר"מ דלעיל דלית לי' לעז כל שאינו כפי משפט התנאי והוא פסק כרבנן דנדר דחיישי ללעז ובאיילנות אפי' לא הודיעה כמו דמחלק ר"י בין נדר לאיילנות דבנדר ס"ל כר"מ ובאיילנות פליג עלי', כנ"ל ברור כי הדברים הנ"ל נכונים בעצמותן מלבד הקושיות הגדולות שהוצענו המכריחות להודות לפי' זה כמו שבארנו ודוק היטב:

ודע שיש לדקדק לדברי הרמב"ם דשייך קלקול משום שיכול לומר אלו הייתי יודע שתעשה תשובה ותהי' צנועה דהא בפרק הבא על יבמתו גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים אמרינן דלכך לא שייך קלקול משום דהשתא היא דברית, ולהרמב"ם הנ"ל מה בכך בהא גופא יקלקלה שיאמר אי הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה ומה נפקא מינה שתתרפא או תעשה תשובה, וצריך לומר דהתם לענין דינא אמרו דמהאי טעמא באמת ליכא קלקול אבל לענין לעז לא סגי רק בתקנת לא יחזיר ומה שלא תקנו התם לא יחזיר משום לעז משום דבלא"ה אימת יחזירנה שכל שאין לה בנים אסורה לו שמפני כך הי' מוכרח להוציאה וכשתנשא לאחר ויהא לה בנים הרי אסור להחזיר גרושתו ולתקן בכה"ג כשתזנה ויהא לה בנים לא תקנו במילתא דלא שכיח ועמ"ש עוד לקמן בסוגי' דאיילנות בזה:

בתוס' בד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו', וא"ת בלא"ה מי חיילה שבועה וכו' עד סוף הדיבור תמוה לי דאי לאו דלא הי' מארץ רחוקה הוי חיילה שבועה ולא הוי נשבע לבטל מצוה כלל דעל ארץ רחוקה לא היתה מצוה דלא תחי' כלל ופשיטא דהוי חיילה ומאי דלא חיילה משום דבאמת לא הי' מארץ רחוקה ומאי קשיא להו דנקט האמת דלא חיילה לפי שלא באו מארץ רחוקה ועל זה לא נשבעו כלל, ואולי כוונתם כך דע"כ לא שייך חילול השם רק אי הי' חלה השבועה אף מארץ קרובה הלכך אף עכשיו שבאו מרחוקה כיון שנשבעו סתם נראה כחילול השם שעברו על השבועה, אבל השתא דבלא"ה פי' בלי ארץ רחוקה לא הוי חיילה שבועה כלל דהוי נשבע לבטל מצוה א"כ ע"כ אין שבועה רק על רחוקה ואם כן ליכא חילול השם כלל דהוי כמי שנשבעו בפי' על רחוקה:

אמנם בלא"ה כל דבריהם דחוקין דמה שתרצו דע"כ באין רוצין להשלים כדמוכחי קראי אינה ראי' דאיכא למימר דהך קרא רק מערי העמים האלה קאי אכולה מלתא דלא מהני בהו השלמה כלל ועוד דאכתי למה הוצרכו להערים, ודחוק מאוד לומר שהם טעו בזה, ועוד כיון דס"ד דלא מהני בהו השלמה תיקשי להו לרבנן היאך עברו משום חילול השם על קרא דלא תחי', גם דחוק מאוד לדעתם דרבנן ור"י פליגי אי יש חילול לאחר הפרה או לא. גם כיון דס"ד השתא דבאו להתגייר א"כ מנא להו דלא תחי' קאי על מי שרוצה להתגייר והרי בסמוך הקשו באמת להיפוך דבלי השבועה לא הי' יכולין להורגן, באופן שלא נתבררו לי דבריהם לנכון:

ובעיקר ענין זה נראה לי לפרש באופן שלא יקשה כלום והוא בשום לב על מה שאמרו להם אח"כ כשנתברר להם שהם מא"י למה רמיתם אותנו וכו' ועתה ארורים אתם, והדבר תמוה דהא לולא זה היו הורגים אותם דהא כתיב ולא הכם בני ישראל כי נשבעו להם נשיא העדה ש"מ דלולא זה היו הורגים אותם א"כ מוכרחים היו לרמותם, וליכא למימר דבלא"ה לא היו הורגים אפי' היו אומרים האמת רק לפי שרימו רצו להורגם לולא השבועה הא ודאי ליתא כיון דס"ס לא הי' הורגם מה עשו ברמאות שלהם שנתחייבו הריגה לולא השבועה, גם קשה מאוד להבין הירושלמי שהביאו התוס' דקאמר גבעונים השלימו דכתיב וכי השלימו יושבי גבעון וכו' והדבר תמוה דהביאו פסוק מאוחר ששמעו הכנענים מהשלמתם והי' לו להביא עיקר השלמה מעיקרא דבאו הגבעונים וכתיב שם ויעש להם יהושע שלום:

לכן נראה ברור דהשלמה זו שהי' שולח יהושע קודם שנכנס לארץ הרוצה לפנות יפנה להשלים ישלים, היתה כוונתו לקבל עליו עול תורה ומצות ולהעלות מס מהם דכתיב לא לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, אמנם אותן שאינם מא"י ורצו לכרות ברית עם ישראל היו יכולין לכרות עמהם בכל אופן שירצו כיון שאינם יושבין בארצם רק בארץ אחרת, וכל זה קודם שנכנסו לארץ אבל משנכנסו לארץ לא היו צריכין עוד לבקש שלום כי כבר בקשו מהם באיגרות ששלח ואפילו יבקשו הם שלום אפשר שלא היו מוכרחין להשלים רק הא ודאי שלא היו צריכין להורגם דכל שמקבלין השלמה מעליא לעבוד ה' ותורתו יכולין להחיותם:

והשתא אתי שפיר הכל דיהושע שלח להם שלום היינו באופן הנ"ל לקבל עבדות ה' ותורתו להיות כישראל כמו שהם מצווין לאנשי א"י דכתיב לא ישבו בארצך והגבעונים הללו היו רשעים באמת ולא רצו לקבל אמונת ה' ועבודתו והטעו את יהושע שהם מארץ רחוקה ואינם מא"י ורצו שיכרות להם ברית כפי כריתת ברית לאותן שאינן מא"י שאין השלמתם כהשלמת אנשי א"י ונשבעו להם נשיאי העדה, ואח"כ כשנתברר להם שהם בא"י אמרו להם שהם ארורים שרימו אותם ולא הכום מחמת השבועה, אבל לולא השבועה לא היו מבקשים מהם שום שלום רק היו הורגים אותם שכבר שלחו להם איגרות ולא השלימו רק מחמת השבועה אמרו להם שיקבלו עליהם אמונת ה' לגמרי ולא יהרגום וזה שאמרו ארורים אתם שעשיתם בערמה כדי שלא לקבל אמונת ה' לכך קנסום ונתנום חוטבי עצים כו':

. והשתא אתי שפיר דלא שייך בכאן נשבע לבטל המצוה כלל כי כאשר יקבלו עליהם אמונת ה' לא הי' חיוב להרגם ואפשר שאסור להרגם רק עד עכשיו לא רצו לקבל כלל אמונת ה' לכך לולא השבועה היו הורגים אותם רק מחמת השבועה בקשו מהם שיקבלו עליהם אמונת ה' ולא יהרגו ואז