תפארת יעקב על גיטין רטו

בנדר אבל במש"ר מודה דאל"כ הוי לי' לומר משום שם רע יחזיר משום נדר ידעו בו רבים וכו', ומדלא פליגי רק בנדר ש"מ דבמש"ר כ"ע מודי לת"ק דלא יחזיר א"כ כיון. דבעינן לי' לר"י דבמש"ר איכא פריצות דהא לית לי' חשש קלקול א"כ מנין נדע דלת"ק ליכא במש"ר חשש פריצות ואי נימא דדוקא בנדר לא ס"ל לר"י חששא דקלקולא אבל במש"ר מודה לחששא דקלקול, משום דבנדר הכל יודעין דאית לי' היתר כמו דס"ל לר"מ באינו צריך לפי שהכל יודעין דיש לו הפרה אבל במש"ר מודה א"כ כיון דס"ל לר"י דטעמא דמש"ר אינו כטעמא דנדר מנין נדע לת"ק דבנדר ג"כ הטעם משום קלקול כמו במש"ר כיון דלר"י אינו כן ויותר הוי להו לומר בפשיטות דמשמע לי' ללישנא קמא דמשום פריצות אין ראוי באמת לחוש היכי דיש לו היתר ומדלא מחלק ת"ק ש"מ דטעמא משום קלקולא:

ונראה דכוונת התוס' דת"ק קאמר משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר בודאי שווין הן בדין וכיון דבשם רע הטעם משום קלקול בנדר ג"כ מהאי טעמא הוא דאל"כ חלוקין בדיניהם דבשם רע דוקא באמר לה משום שם רע אני מוציאך ובנדר אפי' לא אמר משום פריצות, וזה ודאי אי אפשר שיהי' חלוקין בדיניהם כיון שהתנא זכרם בהדדי בחד לישנא בתרווייהו אבל ר"י דלא זכר רק נדר בלבד שפיר יש לומר דבשם רע מודה לגמרי לת"ק דלא יחזיר משום קלקול ודוקא באמר ולא פליג עלי' רק בנדר דהטעם רק משום פריצות וממילא אפי' לא אמר ופליג עלי' בתרתי בנדר:

ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' בתר הכי דאי ברבים אסור משום פריצותא וכו' ותמה מהרש"א דאי יש מקום לומר דר"א סובר קלקול ופריצות א"כ גם לת"ק נימא כן ומנא לן להך לישנא דפליג אר"י דיש לו הפרה ולפי הנ"ל לק"מ דלת"ק אי אפשר לומר כן כיון שזכר שם רע ונדר בהדי הדדי ע"כ שווין בדיניהם ואי ס"ל דבנדר יש משום פריצות ג"כ א"כ חלוקין הן דבנדר אפי' לא אמר ובמש"ר דליכא רק חשש קלקול דוקא באמר אבל בדברי ר"א שלא זכר רק נדר שפיר יש לומר כן ולחנם נדחק מהרש"א לקמן והניח בקושיא ע"ש, ולפי הנ"ל לק"מ וזה ברור:

בא"ד וא"ת ללישנא בתרא כו'. אבל ללישנא קמא לא קשיא דכיון דטעמא דמש"ר משום קלקול הוא ולא משום פריצות א"כ נדר נמי דכולל בין ידעו בין לא ידעו תרווייהו משום קלקול הוא א"כ ע"כ דיש לו הפרה דאל"כ לא שייך קלקול, וכבר כתבתי לעיל יישוב נכון לקושיות התוס' ועוד אכתוב יישוב נכון בסמוך בביאור פסקי הרמב"ם ז"ל בס"ד:

ראיתי לבאר בכאן פסקי הרמב"ם ז"ל בהלכות אלו כי תמוהין הם לכאורה לכל מעיין, ובזה יתיישבו ג"כ הרבה קושיות בסוגיא זו, קצתן ממה שהוזכרו לעיל, מלבד מה שאזכיר בסמוך. וז"ל פ"י מהלכות גירושין הלכה י"ב המוציא את אשתו וכו' עד שמא תנשא לאחר ותלד האיילונית ותתרפא הנדה וכו' והבנים ממזרים עכ"ל, והקושיות הנופלות בדבריו רבו למעלה, א) כיון שזכר טעם הקלקול כל"ק למה לא פסק שצריך שיאמר משום שם רע ומשום נדר אני מוציאך, ב) שכתב בטעם הקלקול שמא תעשה תשובה ותהיה צנועה, ובברייתא דר"מ שהביאו מינה ראי' ללישנא קמא אמרו שימצאו הדברים בדאין והיינו שלא חטאה מעולם, ג) שזכר בתחילת דבריו שמודיעה שמפני זה הוא מוציאה כדי לייסרה, וזהו ללישנא דפריצות כל"ב ונתן הטעם דלא יחזיר משום קלקול כל"ק, והיאך הרכיב הלשונות בהדדי:

והנה ה"ה כתב שם דהך לישנא דפריצות סובר ג"כ טעם הקלקול ולהחמיר אפילו לא אמר מוסיף פריצות, ומיהו כשא"ל איכא ג"כ קלקול, והוא תמוה לפע"ד, דמ"מ היאך זכר הקלקול ולא זכר דוקא כשאמר לה ואי משום דבלי אמר לא יחזיר משום פריצות א"כ הך קלקול למה לי ומה נפקא מינה כיון דבלא"ה לא יחזיר משום פריצות, וביותר אני תמה מה שהביא סמוכין לדבריו ממה שלא אמרו בסוגי' דאיילונית הניחא ללישנא דפריצות, ואם קושיתו קושי' אשאלהו לפי תירוצו ס"ס קשה אי סברא חזקה היא מבחוץ לחוש לקלקול תיקשי להו בהך דאיילונית בלבד ניחוש לקלקול וע"כ שעד שלא שמענו במקום אחר דחיישינן לקילקולא ליכא לאקשויי מידי, א"כ להך לישנא דפריצות מנין נלמוד חשש הקלקול כיון דבאמת לא יחזיר בלא"ה משום פריצות בין אמר בין לא אמר, וגבי איילונית דלא שייך פריצות יחזיר, וכי בשביל דלישנא דפריצות מודה לחששא דקלקול נוכל להכריח סברת הקלקול, בשלמא ללישנא קמא דאית ליה משום פריצות אין ראוי כלל שלא יחזיר יכול להכריח סברת הקלקול משא"כ ללישנא דפריצות כיון דס"ל דמשום פריצות בלבד ראוי שלא יחזיר ואפי' לא אמר, א"כ ממילא אין להוכיח ממתניתין דנדר סברת הקלקול כלל, והוא תמוה לפע"ד, ומלבד זה קשה מאד שלא זכר גבי איילונית תנאי כפול ובש"ס מוקמינן לה כר"מ והרמב"ם פוסק כר"מ בכל משפטי התנאי, גם קשה אי סובר כלישנא בתרא היה לו לבאר אפי' לא אמר דזהו עיקר מחלוקתם לפי פירש"י:

ומה שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות הוא בשום לב בסוגית הש"ס, חדא דהיאך קאמר ר"מ כל שצריך חקירת חכם לא יחזיר, במה נפשך אי בכפלי' לתנאי' אפי' אין צריך היאך יחזיר הא פשיטא דאיכא קלקול ואי בלא כפלי' למה בצריך לא יחזיר ומ"ש מאיילונית דסובר יחזיר בלא כפלי' כדמוקמינן לה לקמן כר"מ, ועוד קשה בהא דקאמר דאי אינו צריך חקירת חכם יחזיר וקשה מה בכך דיכול להפר הוא רוצה לגרשה מכח שהיא פרוצה בנדרים ואכתי ניחוש שמא תתיר נדרה ותעשה תשובה ותחדול לנדור עוד ואכתי יקלקלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל באמת בטעם הקלקול, וזה שייך אף בנדר שיכול להפר גם קשה למה אמר ר"מ שימצאו דברים בדאין ולא שמא תעשה תשובה מכאן ואילך כמ"ש הרמב"ם, גם למה לא הוזכר בהך ברייתא דר"מ שצריך שיאמר דוקא משום שם רע ונדר אני מוציאך אבל בלא אמר לא, תו קשי' לי להך לישנא דקלקול כיון דר"י ע"כ טעמו משום פריצות דהא לית לי' קלקול כלל דאל"כ למה בלא ידעו רבים יחזיר הא איכא משום קלקולא ובידעו בו רבים הא לא שייך קלקול וע"כ דלית לי' רק משום פריצות א"כ מאיזה צד נתחדש בדברי ת"ק טעם הקלקול ולחדש קולא בלא אמר לה מה דבמתניתין מוכח להדי' דר"י להקל בא ולא להחמיר ולהך לישנא קמא איכא פלוגת' להיפך דלר"י אפי' לא אמר ולת"ק דוקא באמר לה, גם קשה מה שסיים ללישנא בתרא הלכך צריך למימר לה הכי דהא עיקר המחלוקת דאפי' לא אמר לא יחזיר והוי לי' לומר הלכך אפי' לא אמר, ועוד קשה מה שהקשו התוס' דמאי פריך ורבנן הא ללישנא דפריצות אין צורך לומר דרבנן ס"ל יש לו הפרה, ומה שתירצו דללישנא קמא פריך קשה דהוי לי' לומר הניחא כמו שהקשה. ה"ה בהך סוגיא דאיילונית כנ"ל, גם קשה באמת קושית ה"ה בהך דלקמן דללישנא דפריצות לא קשי' כלל וה"ל לומר הניחא, ומה שתירץ ה"ה כבר דחיתי לעיל:

ועל כל אלה בירר לו הרמב"ם ז"ל דרך ישרה לעצמו ולא יקשה כלום מכל הקושיות הנ"ל, והוא שכולם באו לנו מהיותינו מבינים דהך מ"ד משום פריצות סובר דמשום זה ראוי לתקן שלא יחזיר עולמית ואפי' תעשה תשובה ותתיר נדרה ותחדל לנדור עוד לא יועיל וזה דבר זר מאד שאי היה כן לא היה באפשר לחדש לת"ק טעם הקלקול כיון דר"י ע"כ משום פריצות ס"ל וע"כ דלכ"ע אין ראוי שלא יחזיר משום פריצות רק בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה עולמית אבל נדר שישנו בהתרה והתירה מאיזה צד לא יוכל להחזיר אותה, ומדפליגי רבנן דלעולם לא יחזיר ע"כ משום קילקולא הוא ומחלוקתם דללישנא קמא התקנה רק משום קילקול ודוקא באמר לה אבל לא אמר לה לא כי אין צריך שיאמר לה כלל כי מה לנו להודיעה שמפני זה לא יוכל להחזירה רק אי איתרמי ואמר לה לא יחזיר, ומ"ד משום פריצות סובר דחכמים הוצרכו להודיעה משום פריצות כדי לייסרה ואפי' לא אמר הוא אנו מצריכין אותו להודיעה וכיון שהוא מודיע אותה לעולם איכא קילקולא כיון דע"כ צריך שיאמר:

וזה שהביאו ראי' ללישנא קמא מדברי ר"מ דברייתא ולכאו' מדברי ר"מ דמתניתין מוכח כן דס"ל טעמא דקילקולא וכן ר"א) וכפי הנראה הרגישו התוס' בזה ורצו לתקן, ודבריהם דחוקין כמ"ש לעיל, אבל להנ"ל ניחא דודאי כ"ע ס"ל טעם הקלקול אבל אין צריך שיאמר לה כך, ור"מ דמתניתין לא מפרש טעמא דמתניתין כלל רק דינא קאמר, אבל בברייתא דר"מ מפרש טעמא ולא זכר שצריך שיאמר לה משום נדר כדי לייסרה כמו שאמרו בהך ברייתא שהביאו ללישנא בתרא ש"מ שלא הוצרכו לומר כלל רק הטעם משום קלקול בלבד:

ואי קשי' ס"ס היאך לא זכר ר"מ בברייתא דדוקא שאמר לה משום נדר אני מוציאך דבלא זה ליכא קלקול, הא ליתא, דע"כ לא בעינן שיאמר לה רק לת"ק דלא מחלק כלל בין ה לנדר ואפי' נדר שאינו צריך חקירת חכם דיכול להפר חיישינן ללעז אף דבכה"ג ליכא למיחש רק שיאמר אילו הייתי יודע שתעשה תשובה ותתיר נדרה ותחדל לנדור לא הייתי מגרשה