תפארת יעקב על גיטין ריב

בפירש"י בד"ה ואמרי לה קורין שכתב וז"ל ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ג עכ"ל, מבואר דדוקא אם כתבו למכור לישראל לא חיישינן לע"ג לת"ק דר"א אבל אי הוי ידעינן דכתבו לעצמו לא הוי מספקא לן דודאי לשם ע"ג כתבו, וכן מוכח להדיא בתוס' בד"ה אמרי לה קורין ע"ש היטב, ומעתה כל הדברים כפשטן דמ"ד בכתבו ע"ג יגנז ס"ל דכל שאינו בקשירה פסול לכתיבת ס"ת הילכך ממילא יש לחוש דכתבו לעצמו ולא למכור לישראל כיון דכתיבתו פסול לישראל מצד שאינו בקשירה רק מ"מ לא ישרף דחוששין להחמיר שמא טעה וכתבו לישראל, ומ"ד נמצא יגנז ס"ל דליכא רק ספק אחד שמא כתבו ישראל אבל כל שכתבו ע"ג אפילו ספק לא הוי דודאי כתבו לעצמו ולשם ע"ג כיון שכתיבתו לישראל בפירוש ג"כ פסול בודאי לא כתבה למכור לישראל ומ"ד קורין בו ס"ל דהוי לי' ס"ס ספק כתבו ישראל ספק עו"ג ואת"ל העו"ג כתבו שמא למכור לישראל כתבו ואין סברא זו לפי שאינו בקשירה מוציא אותה מידי ספק עכ"פ דשמא טעה וכתבה לישראל, והנך דנחלקו בכתבו עו"ג דמ"ד ישרף ס"ל סתם מחשבת עו"ג לע"ג ואפי' כתבה לישראל ישרף ומ"ד יגנז ס"ל כרבנן דלא חיישינן לע"ג רק לפי דסובר דכל שאינו בקשירה פסול לכתיבת ס"ת ממילא יש לחוש דלא כתבו לישראל רק לעצמו ואז ודאי לע"ג כתבו ומספק יגנז, ומ"ד קורין בו סובר דאפי' אינו בקשירה כשר א"כ ליכא למיחש לע"ג מספק כמו דלא חייש ת"ק דר"א בשחיטת כותי אבל ספר שלא כתבו עו"ג רק אשה ועבד דליכא רק משום שאינו בקשירה בהא לא שייך לומר יגנז רק שהוא פסולה ואין קורין בה בציבור וכל היכי דאיכא ספיקא אין לחוש כלל דלא הוי רק ספק דרבנן בעלמא כיון דאפי' בחומש ליכא רק משום כבוד ציבור, וזה שכתב רש"י דהוי ס"ס היינו להוציא מחשש ע"ג אבל מחשש שאינו בקשירה אפי' ספק אחד סגי כנ"ל, ומיושב קושית התוס' בד"ה אמרי לה כמו שאבאר בתוס':

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא וכו' אמר רבה בר שמואל וכו'. בסוגיא זו גם כן יש לתמוה הרבה, דודאי ת"ק דקאמר לוקחין ספרים ובפרט מן העו"ג בכל מקום פשיטא דאין הכוונה כאוקימתא דרבה בר שמואל, וכמו כן הך ברייתא דלעיל דתנו קורין בו בודאי לאו בהא דוקא מיירי, וא"כ היאך קאמר האי תנא הוא הא לדידי' אין קורין משום לשמה וברייתא קתני בעו"ג גמור קורין וראיתי למהרש"א שפי' הך ברייתא דקורין בכתבה לשמה בהדי' דידעינן בי' דכתבה לשמה, ואינו נכון, דא"כ למה לי' לאוקמא בריית' דרשב"ג כדרבה בר שמואל לוקמא בידעינן בי' דכתבה לשמה כהך בריית' דקורין בו:

ובודאי נראה לכאורה דעיקר הכוונה הכא דודאי הך ברייתא דקורין ות"ק דרשב"ג פליגי עלי' דרשב"ג בהא דמצריך לשמה ולא מכשיר רק כדרבה בר שמואל מיהו בהא ס"ל כוותי' דלא בעינן ישנו בקשירה דהתם נמי לא מיקרי ישנו בקשירה כנ"ל, אבל תימה הוא לפע"ד דמנא לי' באמת דבישנו בקשירה פליגי דילמא בלשמה פליגי דמ"ד יגנז דבעי לשמה ומ"ד קורין לא בעי לשמה וישנו בקשירה כ"ע לא ס"ל, ועוד קשי' לי דהא ודאי דבעי לאשכוחי תנא בשמו דאתיא ברייתא כוותי' דאל"כ מאי אולמא הך ברייתא מהך דקתני בהדי' קורין בו והשתא כיון דרשב"ג לא שנאה רק ת"ק דרשב"ג, א"כ אכתי לא נודע מי הוא והיאך שייך לומר האי תנא הוא כיון דשניהם ברייתות הן:

לכן נראה לי דעיקר הכוונה הכא למידק דהנך תנאי פליגי בישנו בקשירה ולא בלשמה דבלא"ה הקשו התוס' אהא דפריך עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי דכתיבה עדיף דסתמא לשמה משא"כ סתם עיבוד עורות לאו לשמה והניחו בקושיא ומעתה אני אומר דזהו באמת כוונת הש"ס דמ"ד יגנז ומ"ד קורין פליגי בהני תנאי אי בעינן ישנו בקשירה ומייתי הני תרתי תנאי וקשה לרשב"ג עיבוד בעי וכתיבה לא בעי וא"כ דברי רשב"ג סותרין זה את זה וע"כ דכתיבת ס"ת סתמא לשמה כמ"ש התוס' א"כ ע"כ דלאו בלשמה פליגי דכיון דלא אמרינן סתם מחשבת עו"ג לע"ג סתמא לשמה הוא ולמה יגנז וע"כ משום שאינו בקשירה וליכא למימר משום עיבוד העור דסתמא לאו לשמה דא"כ לא הוי להו לחלוק בכתבה עו"ג רק עיבד העור ואפי' כתבה ישראל וע"כ דבכתיבה נחלקו ומשום ישנו בקשירה וקושית הש"ס הוא סיום בעל המאמר דפליגי בישנו בקשירה, ודחינן לה דלעולם בלשמה פליגי וסתמא לאו לשמה ורשב"ג כדרבה בר שמואל דעושה לשמה, ולפי זה אין הכרח כלל דפליגי בישנו בקשירה דשפיר יש לומר דפליגי בלשמה ומיושב קושית התוס' בד"ה הא דתניא ובד"ה עיבוד לשמה וע"ש מ"ש בתוס' הנ"ל:

שם מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק פירש"י דזה יכול להוסיף יתר על כדי דמיהן ומלבד מה שהקשו עליו התוס' אני תמה מאד על שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך ברייתא לגמרי ופסק בפשיטות דיתר על כדי דמיהן אין לוקחין והיאך לא זכר ברייתא מפורשת בלי חולק כלל, לכן ברור דס"ל להרמב"ם דהך ברייתא כמ"ד יגנז ס"ל ובאה לומר דיכול להעלות בדמיהן ליתן עבורם עד כדי טרפעיק אם לא ירצה בפחות מזה אף שאינן שוין כלום כיון שפסולין וטעון קבורה אצל ת"ח אבל למ"ד דקורין בהם וכשרים נותן עבורם כדי שוויים ולכך הרמב"ם דפסק כמ"ד קורין בהם השמיט הך ברייתא לגמרי, והשתא ממילא אין הפרש בין ס"ת לתפילין ומזוזות כיון שאינן שווים כלום רק לגונזם:

איברא בדברי הרי"ף קשיא דפסק כמ"ד יגנז ומ"מ השמיט הך ברייתא לגמרי, ונראה לי לדעתו דמפרש כפי' רש"י וס"ל דדוקא בס"ת כשרה יכול להעלות יתר על כדי דמי' ולא בס"ת פסולה, תדע דלעיל הוי ס"ד דבפסולה אפי' עד כדי דמיה אינו נותן, ונהי דמשני דילמא לגנוז אבל עכ"פ אין צריך להעלות יותר וברייתא כמ"ד קורין ס"ל והרי"ף דפסק יגנז השמיטה אבל מ"מ דברי הרמב"ם עיקר דכן משמע מעובדא דאביי דמייתי עלה דלדידי' ודאי יגנז ס"ל דנהי דנימא דאין דרכן לכתוב ס"ת אבל לעיבוד העור חיישינן דלדידי' בעי עיבוד לשמה כיון דהזמנה מילתא הוא ולכך רצה להתחיל בדבר מועט כיון דבאמת אינן שוין כלום ואם לא תרצה יעלה עד כדי טרפעיק רק כיון שהשליכה לנהר אמר שלא הי' להתחיל בדבר מועט כזה כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מעלין:

בתוס' בד"ה אמרי לה קורין בה, פי' בקונט' וכו' דר"נ וכו' דלקמן מפרש טעמא וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה, דאי לא סגי להו מהך דלקמן דשמא הך אמרי לה לית להו כל שישנו בקשירה א"כ מדר"נ נמי לא מוכח מידי וראיתי למהרש"א בזה דברים שאינם נכונים כלל דמה ענין לשמה לכאן דאפי' תימא טעמא דר"נ משום לשמה אכתי דברי רש"י לא נתיישבו כלל דמפרש מכח ע"ג, גם בלא"ה כתבו התוס' בסמוך דהוי מצי למימר באמת דפליגי בלשמה רק מייתי תנא דאיירי בה בהדי', ועוד דאפי' כתבו למכור לישראל יש לומר אדעתי' דנפשי' עביד כדלעיל ספ"ב:

והי' נראה לכאורה לפרש כוונת התוס' בפשיטות לפי שרש"י ז"ל פי' בעצמו טעמו של ר"נ בכתבו עו"ג יגנז כדלקמן, ועל זה כתבו דר"נ אפי' כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום קשירה ורש"י גופא פירש טעמו של ר"נ כדלקמן:

איברא בלא"ה דברי התוס' קשין להולמן דלמה לא הקשו בפשיטות לפירש"י דאי ס"ד דאפי' למאן דלית לי' סתם מחשבת עו"ג לע"ג מ"מ יש ספק חשש לע"ג א"כ למה טרחו ליתן טעם למ"ד יגנז כיון דלית לי' דר"א ממילא יגנז מספק ע"ג וע"כ דאפי' ספק ליכא דמהאי טעמא שחיטת עו"ג אפי' ספק איסור הנאה לא הוי א"כ הכא כיון דלית לי' סתם מחשבת עו"ג לע"ג דאל"כ לא הוי ס"ס א"כ אפי' כתבו עו"ג קורין בו וע"כ משום כל שאינו בקשירה א"כ לא הוי רק ספק אחד ואמת דיש לומר דזהו באמת כוונת התוס' דכיון דלא נקט לקמן חשש ספק ע"ג ש"מ דלא חיישינן לה א"כ ר"נ נמי דקאמר יגנז ע"כ לאו משום ע"ג דאי כר"א ישרף ואי דלא כר"א קורין בו אבל אין זה במשמע בתוס' דהוי להו לומר דר"נ קאמר יגנז ע"כ לאו משום ע"ג דאי יש בה ספק ע"ג הוי לי' לומר לקמן האי טעמא, ומדכתבו אפי' כתבו למכור לישראל ש"מ דס"ל דיש חשש ע"ג רק דמיירי אפי' כתבו לישראל, וזה תמוה דהא לא מוכח מלקמן כלל ואי משום דלא מוקי לה בהכי השתא נמי תיקשי לוקמא בלא כתבה למכור לישראל ומשום ע"ג יגנז, ואפי' אי בעי לאוקמא ברייתא בכתבה לישראל אכתי לא מוכח דר"נ בהכי מיירי:

לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דודאי לת"ק דר"א לא חיישינן לע"ג כלל ואפי' ספק לא הוי רק ה"מ בכתבה לישראל אבל ע"ג שכתב ס"ת לעצמו פשיטא כיון דעובד גלולים בודאי כתב אותה לע"ג, ואי הי' ידוע שכתבה לעצמו הי' בידן ישרף אפילו לת"ק דר"א רק בהא תליא דאי עו"ג כשר לכתוב ס"ת לישראל ממילא לא חיישינן כלל לע"ג ואמרינן מסתמא כתבה שלא לשם ע"ג, רק אי בעינן ישנו בקשירה וכתיבתו פסול לישראל, בודאי כתבה לעצמו ולשם ע"ג, וזה שהוכיחו מהך דלקמן דלא מוקי לה משום חשש ע"ג ש"מ דאי הוי מוקמינן