תפארת יעקב על גיטין ריא

מישאל ועזרי' ויהושע בן יהוצדק ולא מצינו שניסה לשום אשה באש, והיינו דקשי' לי' כיון שראה שאין האש שולט בבנתי' דר"נ, ומה שאמר ערובא שיקרא אף דבתר הכי ביונה דלאו שיקרא מ"מ קאמר משום דלכנסת ישראל מתילא משמע דבלאו הכי אף ליונה שאינה שקר לא היה מאמין היינו דבלא זה היה חושב שיברח וינצל בטבע אבל מחמת דלכנסת ישראל מתילא ידע שיתרחיש לו נס וכן הוה דהא ההוא גברא איקטיל ואיהי פליט, ומה שאמר אהדרינהו היינו שישתדל לפדותם דאי להבריחם הא אין מבריחין השבויים ודלא כמהרש"א בח"א ( ומה שפירש"י עדי גוברין היינו אלו אינו מובן דרק תרגום של זאת הוא עדא אבל של אלו הוא אילין ונראה לי דהכוונה מלשון שבי דתרגם של שבי ומלקוח עדאה וכן בבוקר יאכל עד והכוונה השבאין גוברין וכו':

בתוס' בד"ה דלא ליגרבו ולייתי' והא דתני' פרק נערה וכו' שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו וכו'. דבריהם צ"ע מאד דהא התם פליג רשב"ג באמת דאין פודין משום דאין פודין שבוי יתר על דמיו, ומעתה הוי להו להקשות דהוי הך משנה כתנאי או דפליגי בהך אי הטעם משום דוחקי' או משום דלא ליגרבו ואי כוונתם באמת להקשות כך דמהתם מוכח דטעמא דת"ק משום דוחקי' דציבורא והיינו שלא הקשו בגוף מתניתין רק אהך טעמא דלא ליגרבו, א"כ מאי הועילו בתירוץ זה עכ"פ טעמא דרשב"ג ע"כ משום דלא ליגרבו הוא ות"ק לא שמענו דפליג עלי' בהא רק משום דהוי כגופו א"כ נפשוט בעיין, ורחוק לומר דמספקא לן דילמא טעמא דת"ק משום דוחקי' ולא משום דהוי כגופו דמאיזה צד נחלוק על רשב"ג בטעמא כל דלא ידענו דת"ק חולק בודאי:

ונראה לי דבלא"ה הקשה הר"ן דאפילו לטעמא דדוחקי' דציבורא מי ניחא התם דהא איכא נמי דוחקי' דבעל כיון שמחייבין אותו לפדותו וע"כ דהתם שאני דהוי כגופו ובאמת לק"מ דלהך טעמא דדוחקי' לק"מ ואדרבא כיון שמוטל עליו בחיוב מכח תנאי כתובה לפדותה לא שייך דוחק שכך נתחייב לה ואין משגיחין על דוחקו לפרוע חובו, אבל להך טעמא דלא ליגרבו ולייתי' ודאי קשי' דס"ס מתוך כך יגרבו ויביאו ובפעם שני דרצה פודה ודאי דלא קשי' להך טעמא דדוחקא כיון שאין מחייבין אותו רק ברצונו אבל להך טעמא דלא ליגרבו ולייתי' קשה, ועל זה תירצו התוס' דהתם שאני דאשתו כגופו, ומ"מ אין להוכיח להיפך מרשב"ג דטעמא דלא ליגרבו דיש לומר דמודה לטעמא דדוחקי' ועיקר מחלקותו מה דס"ל לת"ק בפעם ראשון מוכרח לפדותה ובפעם שני רשות והיינו דבפעם ראשון כיון שנתחייב לה לא משגיחינן בדחקו ועל זה פליג רשב"ג דכיון דאין פודין שבויין יתר על דמיהן ממילא לא חייבו חכמים כלל לפדותה ביתר מדמי' ואפי' בפעם ראשון רשות הוא, ויש לומר ג"כ דס"ל דלא ליגרבו ופליג דאפי' ברצונו אינו פודה וליכא למיפשט מידי, כנ"ל:

בא"ד וריב"ח דפרקי' להאי תינוק בממון הרבה לפי שהי' מופלג בחכמה אי נמי בעת חורבן לא שייך דלא ליגרבו ע"כ. דבריהם צריכין ביאור, חדא דלקמן פרק הניזקין כתבו ליישב דסכנה שאני ולמה לא תירצו כאן כן, גם יש לתמוה שלא תירצו לקמן תירוץ ב' דהכא:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט דכאן קשי' להו על גוף הפדי' שפדאו בממון הרבה, וקושי' זו אין להקשות למ"ד משום דוחק ציבור דיש לומר דפדאו משלו כהך דלוי בר דרגא, רק עיקר הקושיא להך לישנא דלא ליגרבו ולייתו ובהא לא שייך ליישב משום סכנה דכיון דהטעם דלא ליגרבו טפי לא שייך לחלק בסכנה לפדות זה ולהכשיל אחרים להכניס אותם בסכנה תדע דפשיט הכא מלוי בר דרגא ולא משני דסכנה שאני, ודוחק לומר דידע דלא הי' סכנה שהרי לא ידע אי נעשה ברצון חכמים וע"כ דלהך טעם אין לחלק בזה כלל, ואהא תירצו חדא דהיה מופלג בחכמה ועוד דבשעת חורבן לא שייך דלא ליגרבו אבל התם בפרק הניזקין קשי' להו על מה שאמר העבודה שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו ולא ידע כמה יפסקו א"כ להך לישנא דלא ליגרבו לא קשי' להו כלל דבעת חורבן לא שייך זה, רק להך לישנא משום דוחק ציבור קשי' להו היאך נשבע שיפדנו בכל ממון שיפסקו עליו שמא יפסקו מה שאין לו ואיכא דוחק ציבור, ועל זה תירצו דאין משגיחין בדוחק ציבור במקום סכנה כנ"ל, אבל הרמב"ם ס"ל באמת דנפשוט בעיין מהך דריב"ח כמש"ל, ועוד אבאר לקמן ע"ב דמוכח התם דהטעם דלא ליגרבו:

ובעיקר קושית התוס' מהך דריב"ח נראה לי דבלא"ה לק"מ דכה"ג הוי עד כדי דמיו דכל חפציך לא ישוו בה כתיב ותינוק זה אי הי' יושב בבית האסורים לא הי' ת"ח כלל ואי יפדנו יהא ת"ח א"כ אין שיעור לשווי' של תינוק זה לפדותו ומה שאמרו בכאן עד כדי דמיו היינו באדם דעלמא או אפי' ת"ח שכבר הוא ת"ח ולא יגרע במה שישב בבית האסורין אבל בכה"ג דהתם פשיטא שכל מה שנותן עבורו אין בכדי שווי' כלל שבפדי' זו ממציא ת"ח בעולם שאם לא יפדנו לא יהא ת"ח כלל, וז"ב:

ע"ב בגמרא ש"מ ס"ת שנמצא כו' קורין בו דלמא לגנוז וכו'. קשי' לי היכי מייתי ממתניתין דקורין בו דהא תנא דמתניתין לאו דינא דלוקחין קתני רק אין לוקחין וקמש"ל אפי' ידוע לנו שהוא כתב ישראל שאנו מכירין הכתב של הסופר ישראל שכתבה מ"מ אין נותנין עבורה יתר על כדי דמי':

ונראה לי דכולה סוגי' דהכא להך טעמא דלא ליגרבו ולייתו כמו שפסקו כל הפוסקים וכן פירש"י כאן, והשתא אי ס"ד דהכא בספר תורה שידוע שכתבה ישראל א"כ היה מותר ליתן עבורה ביתר מכדי דמי' דלא שייך לא ליגרבו ולייתו כיון דכל ס"ת אין קורין בה ואין נותנין עבורה אפי' בכדי דמיהן מנין ידע זה שיכיר ס"ת זו שיגנב ויגזל וניתן לו יותר מכדי דמי' ומילתא דלא שכיח הוא כלל ולא יסמוך על זה, ועוד דלא גזרו בהא כלל, והיינו דמשני דודאי מיירי בסתם ס"ת ומ"מ פודין אותה בכדי דמי' לגנוז אותה, ועלה אמרינן דיתר על כדי דמי' אין פודין וממילא אין חילוק כלל דאפי' מכירין אותה שכתבה ישראל אין פודין ביתר מכדי דמיה, ומ"מ בפי' גניזה זו כתב הרא"ש דצריך ליתן עבורה כפי שווי' של ס"ת כשירה, ואנו עתידין לברר דבר זה לקמן בברייתא דמעלין בכדי טרפיעק, ע"ש:

שם אמר ר"נ נקטינן וכו' כתבו ע"ג יגנז נמצא ביד עו"ג אמרי לה יגנז כו' האי תנא הוא וכו'. ראיתי לבאר סוגי' זו ומתוך הביאור יתבאר לך פירש"י אשר לכאורה דבריו תמוהין מלבד מה שהקשו עליו בתוס' כמו שאבאר והוא שיש לתמוה במה שפירש"י ז"ל יגנז כדלקמן וכוונתו לפי שאינו בקשירה ובד"ה ואמרי לה כתב דס"ס הוא ואי אינו בקשירה אין כאן רק ספק אחד, שנית יש לתמוה במה שפי' דס"ס הוא ש"מ דבספק אחד הוי חיישינן לשם ע"ג כתבו, והוא תמוה שהרי ע"כ כ"ע דלא כר"א דלר"א בכתבו ע"ג ישרף וכיון שכן פשיטא דאפי' ספק דלשם ע"ג לא הוי דהא קי"ל שחיטת ע"ג אפילו ספק איסור הנאה לא הוי, ועוד אי ס"ד דלרבנן ספיקא הוי למה לי' לאוקמא בסמוך מ"ד יגנז כמ"ד כל שאינו בקשירה הא בלא"ה כיון דלא ס"ל כר"א יגנז מספק וע"כ דבלי ר"א אפי' ספק לא הוי א"כ היכי קאמר דהוי ס"ס, ואי משום שאינו בקשירה לא הוי רק ספק אחד:

אמנם כדי לברר דברי הרב ז"ל אומר עוד דבלא"ה יש לתמוה מה טיבו של גניזה זו בס"ת שכתבה ע"ג כל דלא חיישינן לשם ע"ג ומה בכך שאינו בקשירה וס"ת פסולה היא למה נצריך לגניזה והיינו לקוברה אצל ת"ח וכי אסור ללמוד בס"ת פסולה והרי אפי' לברך על ס"ת פסולה דעת הרמב"ם בתשובה והגאונים דמותר דעיקר הברכה על הקריאה וראייתם ברורה שהרי בחומש לא אסרו לקרות בציבור רק מפני כבוד ציבור ואין לך פסול יותר מחומש ולא אמרו במגילה רק ס"ת שבלה צריכה גניזה דאינה ראוי' כלל לשום דבר אבל מאיזה צד נצריך גניזה לס"ת פסולה, ואפי' תימא דס"ת שהיה בה קדושה ונפסלה טעינה גניזה לפי שבזיון הוא לס"ת שירדה מקדושתה, אבל ס"ת שהיתה פסולה מעיקרא מאיזה צד נצריך אותה גניזה, ולא עוד אלא דמ"ד יגנז סובר דמספק גונזין אותה וכיון דליכא איסורא רק משום כבוד ציבור מאיזה צד נחמיר בספק וכ"ש לגונזה הא ראוי' ללמוד ומשום חשש שמא יקראו בה בציבור נצריך אותה גניזה מספק דבר זה תמוה מאוד הן אמת דהרמב"ם ז"ל כתב כך בהדי' דס"ת פסולה טעינה גניזה והרב בכ"מ כתב מקומו במגילה ובאמת מהתם לא מוכח מידי רק מכאן הוציא הרב ז"ל דבר זה אבל הוא תמוה לפע"ד כמו שבארנו:

אשר על כן אומר אני דכולה סוגי' דהכא דאמרינן יגנז מצד איסור ע"ג נגעו בה דלא נחלקו ר"א ורבנן בסתם מחשבת ע"ג רק בשחט בהמה בין ששחטה לישראל בין לעצמו לר"א כל מחשבותיו לע"ג ולת"ק לא חיישינן לע"ג אבל בכתיבת ס"ת דוקא בכותבה לישראל ס"ל לר"א דמ"מ סתם מחשבת ע"ג לע"ג ורבנן ס"ל כיון דלישראל כתבה סתמא אינה מכוין לע"ג אבל בכתבה לעצמו בודאי ראוי לחוש לע"ג כיון דעובדה וכתב לו ס"ת בודאי מכוון בכל השמות לע"ג, ודבר זה מבואר להדיא