תפארת יעקב על גיטין רי

בעבד כנעני הדר בא"י אין להוציאו, ואי משום דכבר שמענו הכא דיצא לחירות הכא שאני לפי שאין רבו הולך לשם, וע"כ דאין לחלק בכך, ודוק:

בא"ד פן ישתדלנו לוקח בדברים. לא הבנתי לפי דבריהם למה ברבו גופא שהוליכו מדעתו לא קנסוהו לפי שהשתדל לילך עמו גם צ"ע בהך מימרא דבסמוך דיצא לחירות בדעתו לחזור דהא מ"מ מכרו בהסכמת העבד ולמה לא איבד זכותו, וצ"ל דדוקא בא"י יכול העבד לעכב ולא בח"ל כיון שכבר הוא בח"ל רק לפי שהוציאו לח"ל קנסוהו, ולפי זה יש לפרש גם הברייתא דלעיל שמכרו לח"ל ולא ידע העבד ושלחו לשם על דעת לחזור אצלו וכשבא לשם החזיק בו הלוקח שקנהו וקנסינן לי' שיצא לחירות אבל לולא קנס חכמים כיון שכבר הוא בח"ל אינו יכול לעלות לא"י, כנ"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה מידי דהוי לפי האמת יש לחלק וכו' דמכורה ויוצאה עכ"ל. לכאו' תמוה דמה בכך דמכורה ויוצאה ס"ס אין המעות חוזרין והרי דינו ממש כמו לשמואל א"כ מה בכך דטעי בדרב הרי נתן המעות שלא יחזרו ונראה לי כיון דנ"מ בקנה מטלטלין אגב קרקע כמו שפירש"י לעיל א"כ י"ל דלא נתכוון רק שיקנה המטלטלין דסבר מכורה ויוצאה ובהא גמר ומקנה המעות של הקרקע אבל כיון דאינה מכורה כל עיקר ולא קנה מטלטלין ג"כ אדעתי' דהכא לא קנה הקרקע, כנ"ל:

בגמרא ואי לא מפקנא לך מדראב"י. כתב הרא"ש דהכוונה למכרו לאחר אבל לא ישתעבד בו שמא ישתדלנו להוציאו, ודבריו תמוהין דלמה לו לומר מדראב"י הא מהך מתניתין דשלהי כתובות דקתני ואין הכל מוציאין מוכח זה דצריך למכרו שם ואי משום שלא ישתעבד בו שמא ישתדלנו זה לא מוכח כלל מדראב"י דקרא ודאי לא גזר שמא ישתדלנו וא"כ אין לו מדראב"י שום עדיפותא ממתניתין דשלהי כתובות וגדולה מזו יש לתמוה על הר"ן שכתב דיכול לשעבד בו בא"י ולמכרו ג"כ רק לא להוציאו, והא דקאמר מפקנא לי' מינך היינו דשם לא ירצו לקנות רק בזול לפי שיודעין שאסור לו להוציאו, והוא תמוה דכיון דאין לנו רק שאין מוציאין הרי משנתינו היא שלהי כתובות גם התם קאמר זבנא הכא והכא קאמר לכתוב שיחרור וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שנראה שהוא גורס בכתובות בעבד עברי שברח מח"ל לארץ אבל הוא תמוה דהא קאמר זבנא הכא וע"ע אינו חוזר ונמכר, גם לעיל מוכח בהדיא דבעבד כנעני מיירי והרמב"ם ז"ל פסק כר"א ב"י שאין לשעבד בו ואין למכרו רק יצא לחירות רק צריך ליתן שטר על דמיו, ובאמת דמהך סוגיא דכתובות לא משמע הכי כלל דקאמר זבנא הכא ש"מ דבר מכירה הוא דלא כראב"י, גם יש לי לדקדק דבסמוך בעובדא דרב חסדא דשלח להו כדראב"י פריך הש"ס מ"ש דשלח להו כרבי אחא בר' יאשי' וקאמר דמשמע להו קראי ופירש"י פשטא דקרא משמע להו הכי טפי והם אינם שומעין לדברי חכמים לכך לא שלח להו :

כרבי, והשתא אי הלכה כראב"י מאי קושיא שיאמר כרבי דלא כהלכתא ולא כראב"י דהלכה כך הוא:

הן אמת שיש לי לדקדק בהך דלקמן דקאמר שלח להו בעבד שברח מח"ל לארץ וכדראב"י לשון זה וכדראב"י מי אמרו אי בעלי הש"ס הרי מפורש לעיל דהך עבד שברח מח"ל לארץ ראב"י אמרו בלשון הזה ולמה קאמר השתא וכדראב"י ואי ר"ח שלח להו לכותים בלשון זה מה צורך היה לו להודיעם ליחס הדבר לראב"י לכן נראה דזהו באמת שאלת הש"ס ומ"ש דשלח כדראב"י למה לו להודיעם מבטן מי יצא פי' זה בכתוב ומשני משום דמשמע להו פשטא דקראי שלא להחזיר שום עבד לאדון לכך לא רצה ליחס סברא זו אליו רק הודיעם שהוא סברא של תנא בזמן הקודם שלא יחשבו שהוא מפרש עכשיו כך לטובתו להחזירו לו כנ"ל שם רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו וכו' הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. משמע מפירש"י ז"ל דמשוחרר הוא למפרע בשטר זה, וקשיא לי כיון דדייקינן מינה אדם מקנה דבר שלב"ל ש"מ דמדינא הוא משוחרר גמור א"כ תיקשי במה נפשך אי פשיטא לי' לרבי דאדם מקנה דשלב"ל א"כ לוקמא קרא במשוחרר גמור דכופין שלא ישתעבד בו וע"כ דבמשוחרר סתם מאי קמש"ל קרא רק בכה"ג ס"ד כיון דאין אדם מקנה דבר שלב"ל יכול להשתעבד קמש"ל דלא א"כ היאך ילפינן מינה לעלמא דאדם מקנה דשלב"ל.]) ונראה לי דעיקר הכוונה דקרא קאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו ואי במשוחרר גמור לאו אדון הוא כלל, ועוד כיון ששיחררו והלך ממנו והרי הוא כישראל אחר ואינו עבדו והיאך ניחוש שיתפוס ישראל מן השוק לשעבדו עד שתזהיר עליו תורה לזה מפרש בלוקח על מנת לשחררו דהי' השחרור קודם שקנאו וכשקנאו והוא כבוש ת"י מזהיר קרא לכופו שיוציאנו מת"י:

ומ"מ לולא פירש"י נראה לי דלישנא דעל מנת לשחררו משמע דצריך לשחררו אח"כ בשיחרור רק דקשיא לי' אי הכוונה שכך התנה א"כ פשיטא דצריך לקיים תנאו ואי אינו מקיים תנאו בטלה המכירה לגמרי, לזה מפרש דאין הכוונה שהתנה עליו כך רק דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והיינו קנין דמים שלו דקנין איסור לא מופקע בזה כלל כיון שלא הי' רבו כלל והיאך יהא משוחרר למפרע רק קנין מעשי ידו נפקע וממילא כופין לשחררו כמו מפקיר עבדו ובודאי דלכלהו פירושי לשון זה מעכשיו אינו מובן כלל דלדבר שלב"ל למאן דקני אינו צריך מעכשיו כלל, וביותר תימה לפי' רש"י דהיאך ישתחרר למפרע שלא היה עבדו כלל, ולפי מה שפרשתי ניחא טפי דאותן המעות שנתן לחבירו וחבירו נסתלק ממנו קאמר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך במעות הללו שאתן והיינו מעכשיו מרגע של המכירה רק לא שהוא נותן עבורו עכשיו המעות דא"כ לא הוי דשלב"ל כלל רק כשיקחנו אז יהא קנוי לעצמו במעות הללו וכיון דעכ"פ חל מכירה זו צריך לשחררו בשיחרור וזהו הכוונה דלקחו על מנת לשחררו וכופין לשחררו כנ"ל:

שם אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו נראה לי דאין הכוונה דבאמת כלהו חמרי הכי אית להו כריסייהו חיוור דא"כ מה ס"ד דאביי דשלח להו סי' זה רק דסי' אמצעי הוי ומדרבנן סגי בסי' אמצעי ולמ"ד סי' דאורייתא אפילו מדאורייתא רק הכותים שאינם מאמינים בדברי חכמים הם מפרשים סי' מובהק דוקא שלא ימצא אפי' אחד מאלף והכוונה אטו כלהו חמרי לאו כריסייהו חיוורין דאז הי' סי' מובהק גמור אבל עכשיו דלאו כלהו לאו חיוורין רק רובן אינן חיוורין ובסי' כזה אין ראוי להחזיר רק לפי דנחמני הוא שהוא חסיד כמו שפירש"י והא דלא חששו שמא של אחר הוא דלא חשו שאחר ג"כ אבד חמור כזה, וכיון דהוא ודאי אבד שלא ישקר החזירו לו ומה שבקשו סי' הוא שמא יאמר דבר שאין בו וידעו בבירור שאחר אבדו גם יש לומר דהיו סומכים שיכיר בט"ע לכך החזירו לו:

עיין ברא"ש שהביא דברי הגאון שאין דנין בבבל דין עבד ובהמה שמכרם ותמה הרא"ש דהך קנס שהוא מדרבנן משום סייג אפי' בבבל היו דנין, ויש לתמוה דלפי דבריו כל הקנסות שזכרו בתוקע וסוטר הכל היו דנין רק קנס דאורייתא אין דנין אבל באמת לא נתכוין הרא"ש לדבר זה כלל רק כך כוונתו דדוקא קנס שבין אדם לחבירו להוציא מזה וליתן לזה אז אין דנין בבבל, אבל קנס שקנסו לאיש שעבר על תקנת חכמים לא שיתננו לאחר רק על שעבר על התקנה קנסוהו בזה לא הי' שייך לחלק בין א"י לבבל וכן הי' ראוי לקנסו כאן שיפדנו עד מאה בדמיו ואין זה דומה לקנס שבין אדם לחבירו וזה ברור:

שם איבעי' להו האי מפני ת"ה וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק משום דלא לגרבי וליתי וכתב הר"ן משום דאיפשט בעיין פרק נערה ודחה זה דהתם נמי איכא דוחקי' דבעל דהא מחייבין לי' לפדותה וזהו אי נימא דרשב"ג פליג ארישא ג"כ, אבל אי נימא דאסיפא פליג לא שייך זה ע"ש] וכתב דדעת הראשונים ז"ל משום דמספיקא ס"ל דאין פודין ושב ואל תעשה עדיף, ועוד דלא שבקינן מה דפשטינן מלוי בר דרגא משום ספיקו דאביי ודבריו תמוהין דמהך דלוי איפכא פשטינן דהטעם משום דוחקי' ומי שרוצה לפדות מכיסו יכול לפדות אם לא שנדחוק דקאי אדמעיקרא לחזק דבריו שלא נפשוט מהך דפרק נערה:

ולדעתי דטעמו של הרמב"ם דקשיא לי' בהך דתינוק שפדאו ריב"ח בדמים מרובים ואמר העבודה שיפדנו בכל ממון שיפסקו עליו, והשתא ליכא למימר שהי' כוונתו לפדותו משלו דוקא דא"כ היאך שייך לישבע שיפדנו בכל ממון שיפסקו עליו שמא יפסקו מה שאין לו וע"כ שנתכוין לקבץ פדיונו ולפדותו וא"כ היאך יכול לדחוק הציבור, וע"כ דעיקר הטעם כדי דלא לגרבי וליתי ובעת חורבן לא שייך זה כמ"ש התוספת הלכך אף דהכא לא איפשטא התם איפשטא , ועוד דהכא דס"ד דמהך דלוי יש לפשוט ע"כ צ"ל דת"ח שאני אבל לפי האמת דמלוי אין ראיה הדרן לפשיטותן מהך דהתם דע"כ משום דלא לגרבי הוא כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בזה:

שם הא איכא בנתי' דר"נ. נראה לפרש לפי שדרשו אדם אחד מאלף זה אברהם ואשה בכל אלה זו שרה והכוונה לפי שצדקת הצדיק גורם לו שאין האש שולט בו והנה לא מצינו שניסה הקב"ה באש רק לאברהם ולא לשרה וכן לחנני'