תפארת יעקב על גיטין רט

לפדותו עד עשרה בדמיו אבל אי נימא דקנסו לבן שיצא לחירות ג"כ לא שייך לדחות כן כלל דמה בכך דמפקע לי' ממצות הא אצל האדון ג"כ אינו מופקע ממצות:

והשתא הכא שפיר קאמר את"ל גבי בכור קנסו דאיסורא דאורייתא אבל הכא איסורא דרבנן, אבל להיפך אי אפשר לומר דהכא קנסו דמפקע לי' ממצות דהכא בעי שיצא לחירות ג"כ ובזה לא שייך האי טעמא דגבי אדון ג"כ אינו מופקע ממצות, וזה שפירש"י כאן לפדותו דפדי' גופא הוי קנס אפי' בכדי שווי' כיון שיצא לחירות, אבל התם קאמר את"ל דבעבד צריך לפדותו עד עשרה בדמיו ובאמת לא יצא לחירות שפיר קאמר דעבד גרע דמפקע לי' ממצות ועליו לתקן מה שקילקל האב להחזירו לחיוב מצות כן נלפע"ד, ובהכי ניחא מה דיש להבין מה קושיא מצורם התם כבר נגמר הקנס בחייו שהרי הי' אסור לאב לשחטו ואינו מחוסר כלום שכבר נאסר ובשביל שמת לא חזר להיתר אבל הכא דמחוסר מעשה לקנסו לפדותו לא קנסו לבן, ולהנ"ל ניחא דהכי נמי כבר יצא לחירות בשעה שמכרו ואינו מחוסר מעשה בזה רק שלא ישתעבד בו, ועמ"ש לקמן ע"ב דמיושב בזה קושית התו' בד"ה נטייבה:

ע"ב בגמרא אמר אביי נקטינן טימא טהרות וכו' לברי' לא קנסו. יש לדקדק מאי קמש"ל אביי כיון דאפי' צורם אוזן בכור לא קנסו דהוי איסורא דאורייתא כ"ש הכא, ואפי' תימא דהכא נמי נהי דהיזק שאינו ניכר הוא אבל פשיטא שאסור מדאורייתא להזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר אבל מ"מ הא כבר איפשט אפי' באיסור דאוריית' גמור, ונראה לי דקמש"ל דס"ד דוקא בקנס שאינו בין אדם לחבירו לא אמרינן דנתחייבו נכסיו, אבל כאן דחכמים חייבוהו לשלם לניזק ס"ד תיכף כשטימא נתחייבו נכסיו וחייב הבן לשלם חוב אביו קמש"ל דלנכסיו לא קנסו רק לו ולפי זה אני מסתפק אם עמד בדין ונתחייב בב"ד ומת אי מחויב הבן לשלם ונראה לי דבהא ודאי הוי כחוב גמור וחייב הבן:

בתוס' בד"ה נטייבה פי' בקונ' נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן וכו' ומיהו אכתי קשה כו'. והנה קושיא השני' לק"מ לפי מה שפירשתי לעיל דהכא האבעי' שיצא לחירות ולא ישתעבד להבן כמו להאב ולא שייך טעמא דמפקע לי' ממצות כמו שכתבתי לעיל באריכות, וזה ברור, ובקושיא ראשונה נראה לי ג"כ דדוקא בדבר דעיקרו דרבנן לגמרי שייך לחלק בין היכי דעיקרו דאורייתא אבל התם דעבודת שביעית דאורייתא ואי עבד עבודה גמורה אין הבן זורעה אחר שביעית כמו כן מה שאסרו חכמים לעבוד לא חילקו בין זה לעבודה גמורה וכשל תורה אסרוה משא"כ היכי דליכא בזה משום לתא דאורייתא כלל:

בא"ד ואומר ר"ת וכו'. נראה לי דלדברי ר"ת שפיר יש לפרש כפירש"י דהוי דרבנן ומ"מ שביעית שאני לפי שהיו מזלזלין בה החמירו בה, וכן משמע לי להדיא מדברי התוס' בכורות שם למעיין היטב בדבריהם דלהך תירוץ שפיר י"ל נטייבה דרבנן ע"ש:

בא"ד ובשנים שהפקידו אצל אחד וכו' לא היה מודה. לא נתבררו לי דבריהם כלל, כי מה שהקשו לא ידעתי באיזה אופן יחול קושיתם אי דימותו שניהם יקבל כל אחד מהיורשין מנה ומנה יהא מונח א"כ במה נפשך אי לא ידעו היורשין כלל פשיטא שיחלוקו בשוה ויתרצו שניהם להוציא כל המעות, ואי ידעו היורשין א"כ בהו גופא שייך חשש רמאי, גם מה שתירצו לא הי' מודה הוא תמוה, דלעולם בידו לקבל מנה ולוותר על הנשאר לגמרי וכן יצוה לבנו, לכן לא נתבררו לי דבריהם כלל, ואולי ס"ל דלא מהני רצון בעלי דינים כדי לבוא אל הבירור:

בד"ה שנתקווצה וכו' הכא ליכא לאוקמא בהכי לכאורה תמוה דהיאך שייך לאוקמא בשדה חבירו דפשיטא אם עשה אחר בשדה חבירו בשביעית דלא נאסר לחבירו לזרוע כיון שעשה שלא בשליחותו וכ"ש כשלא נתכוין, וברור דכוונת התוס' כך דהא דמוקמינן התם בשדה חבירו משום פסיק רישי' ולא ימות, אבל בלא"ה הוי מהני מה שלא נתכוין ליפותה, א"כ בשביעית דלא איכפת לן פסיק רישי' לקונסו א"כ שפיר מצי מיירי בשדה של עצמו רק לא נתכוין, ועל זה כתבו דדוקא התם לא איכפת לן באינו מתכוין רק לפי דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, רק בשלו הוי פסיק רישי' דע"כ נהנה ממנה אבל בשל חבירו פטור דאינו צריך למלאכה זו, אבל לענין שביעית כל שעבד עבודה האסורה אפי' לא נתכוין אף דפסיק רישי' לא איכפת לן מ"מ מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה . בשביעית, הלכך ע"כ הכא בתלוש, כנ"ל:

בגמרא א הא דאית לי' ביתא וכו'. יש לדקדק כיון דמסקינן לקמן דקנסו ללוקח ולא למוכר א"כ מה נפקא מינה בכל זה ניחזי באמת אי להיות שם בא"י קנאו או להוליכו לח"ל, ולפי מה שכתבו התוס' דעיקר הקנס בשעת המכר דמתוך כך ישתדלנו לילך עמו אתי שפיר דאנו דנין על עיקר המכירה אי נתכוין תיכף ליקח אותו לח"ל ראוי לקנסו אבל אי הי' כוונתו להיות עמו בא"י ואח"כ חזר בו ולקחו ע"י השתדלות לח"ל לא יצא לחירות כמו רבו ראשון המוליך עבדו לח"ל ברצונו דאיבד זכותו ולא יצא לחירות, אך מ"מ קשיא לי ניחזי אנן היכן הוא דר אי בא"י הרי קנאו לא"י ואי בח"ל הרי קנאו לח"ל ומה נפקא מינה בלשון שאמר המוכר, ונראה לי דהא דמחלקינן בין בית לאישפיזא הכוונה דעכשיו אנו רואין שיש לו בית בא"י הלכך כשאמר לאנטוכי דנין דגם אז הי' דר בא"י ולהיות עמו בא"י לקחו, אבל אי אמר לאנטוכי שבאנטוכי אף דעכשיו יש לו בית בא"י דנין דאז לא הי' לו בית או דמ"מ עיקר דירתו היתה בח"ל, אבל אי עכשיו אין לו רק אישפיזא בא"י אפי' אמר אנטוכי דנין דודאי עיקר דירתו היתה בח"ל רק אי פירש השרוי בלוד אז אין משגיחין על מה שעכשיו אין לו רק אישפיזא ודר בח"ל, מ"מ אז הי' דר בא"י בעת מכירה ולהיות בא"י לקחו, כנ"ל:

שם בעי ר' ירמי' וכו'. יש לדקדק קצת לפי מה שכתבו התוס' דעיקר הקנס שקנסו ללוקח משום שמא ישתדלנו בדברים דבע"כ אינו יכול להוציאו, א"כ תינח היכי דהמוכר בעצמו אינו הולך לח"ל אבל אי המוכר בעצמו הולך ג"כ א"כ מה נפקא מינה אי המוכר בעצמו הי' משתדל עמו או אחר משתדל עמו, והשתא אשה זו שהולכת עם בעלה לשם דאי אינה רוצה לילך לא יועיל השתדלות שלו דיתחייב לגרשה וישובו עבדי' לה למ"ד הדין עמה ואפי' התנה עמה שתלך אבל עכ"פ האשה מתרצית לילך לשם ובודאי לא על הנישואין רק על הכנסת העבדים א"כ כיון שהיא הולכת הרי היא תשתדל שילכו עמה ולמה נקנוס מחמת המכירה וראוי שיהא הדין כמו עבד שיצא אחר רבו דאין קונסין רבו לפי שהשתדל שילך עמו רק איבד זכותו וצ"ע, ועמ"ש בתוס' בד"ה לח"ל:

שם יוצא לא סגי דלא נפיק. משמע אפי' דעת רבו לחזור אינו יכול לכופו לילך עמו על דעת לחזור, אלא שיש לדקדק דמוקי שלהי כתובות הך דאין הכל מוציאין בעבד שברח מח"ל לארץ והיינו דבעבד הדר בא"י פשיטא לי' כיון דאי מכרו לח"ל יצא לחירות פשיטא דאין לכופו לצאת לח"ל והוי לי' לאוקמא אפי' על דעת לחזור דבהא לא יצא לחירות במכרו ללוקח שלקחו להוליכו על דעת לחזור כמו שפירש"י בד"ה לפלוני אנטוכי ומ"מ אין מוצאין אפי' על דעת לחזור ואולי משום דקתני ואם אין דעת רבו לחזור, דמשמע דהך יוצא העבד אהא נמי קאי וצ"ע:

בפירש"י דלא קני לי' לגופי' דאי מיית או מגרש הדרי לה. ר"ל אף דהדין עמו אבל כיון דמצי הדרי לה ממילא הכא לא בעי למיקני' לגופי' כלל ואי מיית או מגרש יחזור לה ולא בעי לקנות בהם קנין הגוף כלל, כנ"ל:

בד"ה ולא ידענא וכו' ומעות המטלטלין חוזרין לכאורה קשה כיון דקנה המטלטלין אגב קרקע וכיון דאדם יודע דקרקע לא קני ה"ה מטלטלין נימא הכי דידע דלא קני, ונראה דלא שייך אדם יודע וכו' עד שנתן למתנה רק בדבר שאינו בגדר קנין כלל או אחותו שאינה בגדר קידושין אבל מטלטלין הללו נהי דאגב קרקע לא קני אבל יש להם קנין אחר בפני עצמם וכל כה"ג לא אמרינן דנתן למתנה:

בתוס' בד"ה לח"ל יצא לחירות וא"ת וכו'. נראה דאברייתא קשיא להו דבמתניתין קתני יצא ב"ח ויש להבין באמת מ"ש דלא הקשו אמתניתין וכמו כן יש לדקדק למה להו להביא משלהי כתובות דהכא מבואר להדיא בסמוך דאין מוציאין ונראה לי דבמתניתין איכא למימר שהוציאו בע"כ לכך יצא לחירות אבל בברייתא כיון דמחלק בין אנטוכי לאנטוכי שבאנטוכי לא שייך למימר הכא ומה שהביאו משלהי כתובות דבלא"ה איכא למימר נהי דהוא אינו יכול לכופו דהוא מא"י אבל הלוקח שהוא דר בח"ל ס"ד שיכול לכופו להוציאו אבל בשלהי כתובות מוקמינן הך דאין מוציאין בעבד שברח מח"ל לארץ א"כ מוכח דכ"ש שאפי' הלוקח הדר בח"ל אינו יכול להוציא מא"י, והיינו דלא תרצו דשאני הכא כיון דהוא אינו הולך בעצמו רק הלוקח א"כ לולא המכירה לא הי' יוצא לכך קנסוהו אפי' הלך מדעתו ולהנ"ל ניחא דאי יש לחלק בכך מנא לן לאוקמא הך מתניתין דהתם בעבד שברח דלמא