תפארת יעקב על גיטין רה

מסורין לביאה ש"מ דעיקר אין מסורין הוא מכח איסור ערוה וזה נתחדש ע"י קדושין הללו, ואולי הך אבעי' באמת למ"ד דהוי קידושין אף דרבא משני עלה ראוי ליטול משום דלדידי' ודאי קשיא ברייתא דהמית, ואפשר דמהאי טעמא נקט בפשיטות ראוי ליטול ולא דלמא ראוי ליטול כיון דספיקא הוא ולהנ"ל ניחא, ומהאי טעמא נקט אח"כ בשפחה דאף דהתם לא שייך אין מסורין מ"מ אינה מקודשת, ואפשר לומר עוד דכה"ג לא הוי אין מסורין לביאה כיון דמצד הקידושין של צד חירות מסורין הן לביאה רק מצד עבדות שלא חלה בהם קידושין אין מסורין בכה"ג לכ"ע הוי קידושין, וצ"ע:

שם כופר הוא ואר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה יש לדקדק דמשמע דמקנס לא קשיא לי' דקנס משתלם מחיים והא אפי' אי קנס ג"כ לא משתלם רק אחר מיתה מ"מ לא קשיא מקנס דנותן חצי קנס לרבו אחר מיתה של העבד ומה זה דדייק וקאמר כופר הוא, ואפשר דאי קנס ג"כ אינו משתלם רק אחר מיתה קשיא מקנס ג"כ דכיון דקתני נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו דהיינו נפשי' משמע ודאי דקנס דמעיקרא נמי מחיים הוא דאי אחר מיתה שוב ליכא כופר ליורשיו דמנא לי':

אמנם מלשון רש"י ז"ל בד"ה ועוד כופר הוא וכן בד"ה ואין לו משמע דמפרש מילתא דר"ל דכל שעשאו טריפה אף שמת אח"כ לא משלם כופר ודוקא והמית בעינן שמת תיכף אבל כל שלא המיתו תיכף רק עשאו טריפה שוב ליכא כופר ולפי זה בלאו הכי ניחא דמקנס נמי קשיא לי' כיון דלא הרגו רק עשאו טריפה לולא דקנס אפי' עשאו טריפה משלם דכתיב בי' נגיחה ולא מיתה כמו שפירש"י:

איברא בהך סוגיא דב"ק פרק שור שנגח ד' וה' דף מ"ב ע"ב משמע להדיא דאפי' עשאו טריפה משלם כופר אחר מיתה דהתם קאמר טעמא דר"ע דכופר אשה לא ירית בעל דהוי לי' ראוי דאינו משתלם רק אחר מיתה וע"ש פירש"י דמשמע להדיא דמחיים אינו משתלם וע"ש פירש"י בד"ה מ"ט ובד"ה והמית, וכן משמע להדיא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל שם שלא זכר רק דהכופר משתלם ליורשין של הנהרג והיינו משום שאין משתלם רק אחר מיתה וכופר אשה ליורשי' ולא לבעל ואי ס"ד דר"ל מחדש עוד דין אחר דצריך שימיתנו תיכף כרגע אבל כל שהניחו חיים רק עשאו טריפה וכדומה אף שמת אח"כ מהכאה זו פטור פשיטא דהוי לי' להרמב"ם להביאו דהא ליכא מאן דפליג עלי' דר"ל בזה ומזה מוכח להדיא דאפי' עשאו טריפה משלם כופר ולא חידש ר"ל רק שאינו משלם אותו רק אח"כ כשמת, ולפי זה מלבד מה דקשה לישנא דכופר הוא כנ"ל אבל בלא"ה יש לדקדק דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דברוצח וכן אפי' בעבד בדין יום או יומים שכל שאמדוהו למיתה אפי' מת אחר שנה נהרג עליו א"כ משמע אפי' לא נעשה טריפה אחר הכאה זו כלל דטריפה שנה אינו חי רק כל שהכהו מכה עד שנחלש מזה ומת אחר ימים רבים מאותה הכאה חייב א"כ כופר נמי משלם כה"ג א"כ משכחת לה שנשתחרר אחר שהכהו והוליד יורשין ואח"כ מת דמשלם כופר ליורשיו ממש (וכ"ש למ"ד טריפה יולדת וכ"ש אדם דאית לי' מזלא]:

לפיכך נראה לי דכל שבשעת שהכהו לא היו לו יורשין ולא הי' ראוי ליורשין כלל הלכך אם הי' ממית אותו אז לגמרי לא הי' מחויב בכופר בשביל שלא עשאו רק טריפה אינו מחויב שוב בכופר ודוקא אי היה הדין דהעושה טריפה מחויב תיכף בכופר א"כ הרי נתחייב לו כופר וממילא יורשיו יורשין אותו אבל עכשיו דאמר ר"ל דאינו מחויב רק אחר מיתה א"כ המיתה מחייבת אותו ולא מה שעשאו טריפה א"כ אי היה מת תיכף אין עליו חיוב, בשביל שחי ולא מת רק אח"כ לא הטילה תורה עליו חיוב עוד, ועוד שמה שהוליד אח"כ יורשין הוא מכח מה שנעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד כמו שפירש"י לקמן בד"ה פקעי, א"כ בשעה שנגחו השור לא הוי בר חיובא כלל, דמחיים ליכא תשלומין ואחר מיתה אין לו יורשין, ומה שנעשה אח"כ ברי' חדשה עד שהוליד יורשין בשביל זה אין מחייבין כופר כיון דבשעה שנגחו לאו בר חיובא דכופר הוא כלל כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

שם ראוי ליטול ואין לו. יש לדקדק דבכתובות פרק שני דייני גזירות משני התם הש"ס זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו, ומקשה עלה רבא גופא שתי תשובות וחדא מינייהו דזה גובה וזה גובה קתני והכא משני רבא גופא ראוי ליטול ואין לו אף דנותן חצי כופר ליורשיו קתני, ודוחק לחלק בין לישנא דהתם להך דהכא:

ואפשר לי לומר דודאי עיקר קושית המקשן היתה דהוי ס"ל שכל שאין עליו חיוב כופר בשעת נגיחה בשביל שהוליד יורשין אח"כ לא נתחייב מחדש דברי' חדשה הוא כמש"ל ופריק ראב"א בשעשאו טריפה ומקשה עלי' רבא ופריק הוא דראוי לגבות ואין לו הלכך הוי שפיר בר חיובא אף מעיקרא רק שאין לו הלכך כשהוליד אח"כ חייב בכופר ליורשיו דחיובי' מיתלא תלי וקאי וכל שהוליד יורשין חייב לשלם להם וא"כ משכחת לה שפיר כנ"ל שאמדוהו למיתה ומת אחר שנה ובתוך כך הוליד יורשין שנשתחרר בינתיים הכל כנ"ל וצ"ע ובהכי ניחא:

דמשני ראב"א בשעשאו טריפה ולא קאמר בפשיטות שאמדוהו למיתה ומת אח"כ דבהא ידע דאינו משתלם רק אחר מיתה אבל בעשאו טריפה ס"ד דהוי כמי שמת וחייב כופר תיכף ומקשה עלי' רבא דאפי' טריפה אינו משתלם רק אח"כ רק העיקר דבר חיוב הוא רק שאין לו:

בתוס' בד"ה את"ל התקדשי לחציו מקודשת, וגבי אשה וכו' והוי מצי למימר איפכא. והקשה מהרש"א דא"א לומר כן לפירש"י דחזי' לכולה היינו אי נסיבנא אחריתי דלא שייך באשה ולק"מ, דודאי עכשיו דנקט האמת אי אפשר לומר דחזי' לכולה רק כפירש"י דאל"כ רק משום דראוי' לכולו אפי' לא קידש רק חצי' בפי' א"כ אשה נמי תהא מקודשת דחזי' נמי כולה, אבל לפום מה שבקשו התוס' שיאמר איפכא א"כ בהך את"ל דבאשה מקודשת ע"כ דכ"ש באיש וכן להיפך בהך את"ל באיש אינה מקודשת כ"ש באשה דאשה גריעה לעולם לקידושין מאיש א"כ שפיר יש לומר דחזי' כולה גם באשה ובאיש ג"כ הכוונה כך, ומה שהקשה דהוי להו להקשות שיאמר שני הצדדים בהתקדשי לחצי' ג"כ לק"מ דטפי קשי' להו דהוי לי' לומר את"ל בצד היותר רבותא דאפי' אי באיש אינה מקודשת הכא מקודשת וכן להיפך דאפי' אי באשה מקודשת הכא לא, גם מה שפירש הוא בתוס' הוא תמוה דהתוס' דקדקו בהדי' וגבי אשה קאמר כו' והוי מצי לומר איפכא ש"מ דקושיתם שיאמר מה שאמר באשה באיש, ומה שאמר באיש יאמר באשה, וזה ברור גם נראה לי דעיקר קושית התוס' באמת לק"מ לפי מה שפירשתי לעיל דגבי עבד לא שייך כלל שייר בקנינו, וכן באיש דעיקר שיור רק שמשייר באשה אבל כל שנתקדשה האשה לגמרי לא שייך שיור אם כן ליכא למימר איפכא. כמש"ל:

ודע דמה שכתבו התוס' דהוי מצי לומר איפכא והיינו דבאשה מקודשת דחזי' כולה, כוונתם דחזי' להתקדש כולה אבל מה שמותרת כולה שלא בקידושין זה לא מעלה ולא מוריד כלל דאל"כ היכא פשיט משור שהמית חציו עבד דיורשין מנא לי' דלמא התם שנשא ממזרת דחזי' לכולו ושפיר תפסו בה קדושין ועוד דהא כתבו התוס' בסמוך דלכך אינו יורשו משום דלית לי' תפיסת קידושין בשום מקום וא"כ הא אית לי' תפיסת קידושין בממזרת וממילא אפי' בעלמא בנו יורשו וע"כ כיון דלא חזי' לכולו בקידושין לא מיקרי חזיא לכולו הן אמת שיש מקום לומר דשאני עבד דלעולם לא חזי' כלל לחצי' השני דאי יקדשה אתי צד עבדות ופוגע באשת איש, אבל בגוונא דאפי' אחר קידושין ג"כ מותר בצד השני. אף דלא מהני בצד השני קידושין חזי' כולה מיקרי אבל באמת הא ליתא דהא אנן כאביי קי"ל דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין א"כ כיון דמעיקרא בלי קידושין חזי' כולה אף דלבתר הקידושין לא חזי' מחמת הקידושין לא גרע מקידושין שאין מסורין לביאה דהוי קידושין לפי מה שפירשו התוס' פרק האומר דהכוונה שעל ידי הקידושין לא נמסר לביאה ע"ש, וע"כ דמה דבעינן הכא חזי' לכולה אפי' לפי' התוס' היינו דוקא דחזי' בקידושין והנך רואה כי מה שהקשה הרב בעל פ"י לקמן בגמרא דדילמא מאורסת לע"ע שאני דחזי' לכולה, דלק"מ דמ"מ לא חזי' להתקדש כולה, וז"ב:

בד"ה ואי אמרת, תימא וכו' בנו מן הכנוי כו' עשרה כהנים ופירש אחד ובעל כו' ואפי' בנו ממזר מערוה כו' לא ידעתי מה בקשו בהך ראי' ראשונה מאחר דאפי' מערוה יורשו ואולי נתכוונו דלא נימא דכל שאין לו בה קידושין ממילא אין תולין הולד בו ליורשו שמא לאו אביו הוא וכשם שזינתה עם זה כך עם אחר והא דבנו מן הערוה יורשו היינו כשניסת לו בטעות וכדומה, אבל לא בזינתה, לזה הביאו מהך דעשרה כהנים דאפי' בפנוי' יורשו ואפי' בזנות והדר הביאו דאפי' היכי דלא תפסי קידושין יורשו כנ"ל בא"ד אין זרעו מתייחס אחריו כו'. נראה לי דהיינו דוקא כהך דהכא בחצי' עבד הבא על בת ישראל אבל