תפארת יעקב על גיטין רג

מכספי' ושוה פחות ממה שהי' שוה קודם, והא דפריך הכא לרבא בחצי' עבד היינו מיום של עצמו דחשיב אדם ממש דלעצמו הוא ואין לו שבת בנגחו שור, אבל מיום של רבו דנזקי ממונא הוא מודה רבא דמשלם לו שבת גדולה דהיינו נזק, ובהכי ניחא ג"כ דמשני בהכהו אדם והרי מימרא מפורשת בנגחו שור, ולהנ"ל הכוונה נגחו שור יום של רבו לרבו וסיפא דיום של עצמו לעצמו בהכהו אדם, ולא חש לפרש דתליא בפלוגתא דאביי ורבא כנ"ל:

והנה בין לפי מה שכתבתי כאן בין לפי מה שכתבתי לעיל בש"ס בדיבור המתחיל בשהכהו אדם נוכל ליישב ג"כ כל פסקי הרמב"ם ז"ל הנ"ל התמוהין והוא דוודאי הך איבעת אימא דקאמר מימרא הוא ומימרא לרבא לא ס"ל אין הכוונה דנגחו שור לא ס"ל מכח דאינו משלם רק נזק דא"כ היינו הך דתירוץ ראשון דשור לא רק אדם רק הכוונה דוודאי הך מימרא למשנה אחרונה קאי וס"ל דאפי' למשנה אחרונה עובד רבו יום אחד והיינו דקשיא לי' מהמית חצי' עבד דמשלם חצי קנס לרבו למה לא יתחלק לימים וע"כ משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו לכך חצי וודאי לעצמו וחצי קנס לרבו משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס דכסף שלשים יתן לאדוניו כתיב וכיון דמחוסר גט שיחרור אדון קרינן ביה אפי' אין לו במעשה ידיו כלום אבל להך מימרא דלעולם חולקין לימים א"כ ביום של עצמו יהא כולו לעצמו וביום של רבו לרבו ואהא משני דהיכי דכלי' קרנא אין חולקין לימים רק שותפין בו והך דנגחו שור בהכהו על ידו וצמתה ולרבא או בהכהו אדם או דלית לי' להך מימרא כלל ולמשנה אחרונה מעשה ידו לעצמו והיינו דבעי בתר הכי לתירוץ בתרא דרבא לית לי' הך מימרא רק למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו מעוכב גט שיחרור אי יש לו קנס ופשיט מהך ברייתא דהמית דקתני חצי קנס לרבו וחצי ליורשיו מאי לאו למשנה אחרונה דמעשה ידיו הכל לעצמו ולמה יהא לו קנס וע"כ משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס ומשני לא למשנה ראשונה וכיון דעובד את רבו יום אחד אדון קרינן בי' ומ"מ אין לו הכל דבכלי' קרנא אין חולקין לימים, ולפי זה היינו דוקא לפי מה דמסיק דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו אז אי אפשר לאוקמא ברייתא כמשנה אחרונה רק אי נימא עובד את רבו יום אחד אבל אנן דקי"ל כהך מימרא דנגחו שור דאפי' למשנה אחרונה עובד את רבו יום אחד ויום של עצמו לעצמו בהכהו אדם או כמו שכתבתי בגמרא דרבא לא פליג רק בהכהו אדם א"כ אפי' למשנה אחרונה אתיא הך ברייתא דכיון דעובד רבו יום אחד אדון קרינן בי' ומ"מ לא שייך הכל לרבו ביום של עצמו דלא נחלקו בימים בכלי' קרנא כהך דלעיל ומ"מ אדון הוא כיון דביום של רבו מעשה ידיו לרבו ובחבלה שותף לעולם הוי אדון גמור כמו למשנה ראשונה, והשתא כל פסקי הרמב"ם נכונים דפסק הך דנגחו שור והביא דהכהו אדם וגם שור והיינו דביום של רבו אפי' שור וביום של עצמו באדם כמ"ש בתוס' או דלא פליג רבא בשור כמ"ש בגמרא ומעוכב גט שיחרור אין לו קנס ומ"מ בהמית פסק חצי קנס לרבו דכיון דעובד רבו יום אחד אדון גמור הוא, ומ"מ אף דלפי' זה עולין דברי הרמב"ם ג"כ יפה לא נתקררה דעתי רק כמו שכתבתי לעיל בש"ס מחמת שלא זכר הרמב"ם כלל דבעינן לא כלי' קרנא כגון הכהו על ידו וצמתה ולפי מ"ש בש"ס ניחא הכל:

בד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה ולעיל לא בעי לאוקמא וכו'. כל זה לפי שיטתם לעיל דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו, אבל כבר בארנו לעיל שאי אפשר לומר כן וכל הסוגי' מתפרשת שפיר והיינו דלא אידכר לעיל משנה אחרונה וראשונה משום דבכל גווני מקשה ובזה עלו פסקי הרמב"ם ז"ל לנכון ע"ש בד"ה חבלי בי' אחריני וכו' דמה לי קטלה כולה וכו' באמת שדברים הללו מוכרחין בסוגי' דמייתי סייעתא לקנס מחבלה אבל בעניותי לא הבנתים כלל דבשלמא לענין קנס שאינו דבר התלוי בשווי' של עבד ואפי' אינו שוה למעשה ידיו כלום יש לו קנס בהא יש לומר דשייך לאדון מכח מעוכב גט שיחרור אבל היאך נימא דיהא שייך לו חבלתו כיון דמעשה ידיו וודאי אינו שלו והרי החבלה משתלמת בשווי' של העבד כפי מה שהוזק ממלאכתו וכיון שאין לו חלק לאדון במעשה ידיו היאך יקבל דמי חבלתו וממילא בחבל בו בעצמו למה לא ישלם לו הא אפחתי' ממעשה ידיו דשלו הם ולא נתבאר לי בזה פי' מספיק:

בד"ה הואיל אומר ר"ת וכו'. לפי זה פשיטא דאסור בשפחה וכמו כן למ"ד צריך אסור בשפחה דהא הם מכריעין א"כ עכ"פ בשאר אברים ס"ל ממש כמ"ד צריך דאל"כ לא הוי הכרעה ועמ"ש בסמוך בדברי התוס' בד"ה מעוכב:

בד"ה מעוכב גט שיחרור וכו' והכא איירי כו'. עיין מהרש"א מה שתמה על מהרש"ל ודבריו תמוהין אם לא שנדחוק דכוונתו כיון דלא מהני קידושין לחצי ב"ח ומחמת שיחרורו מהני הוי חצי ב"ח ג"כ קנין כספו ויכול לאכול תרומה אבל הוא תמוה דפשיטא דחצי' ב"ח אסור בתרומה לכ"ע ועוד דהיאך פשוט מהך דכהנת שנתערב ולדה שאני התם דעכ"פ שניהם מותרין בתרומה, אבל כאן חצי ב"ח אין לו שייכות לתרומה כלל, ואולי כוונת התוס' דהך כולה סוגיא דהכא בח"ע וחציו ב"ח משתעי דאסור בשפחה ממילא הך אבעיא ג"כ בגוונא דאסור בשפחה כמו חצי עבד דאיירי בי' והיינו ביוצא בשן ועין דאסור בשפחה כמ"ש לעיל, עיין במשנה למלך פ"ט מהלכות תרומות שהניח דברי הכ"מ בצ"ע ונעלם ממנו סוגיא דכריתות שהביאו התוס' כאן:

בד"ה הרי אלו אוכלין בתרומה, והא דאמרינן וכו' הא אמרינן כו'. דבריהם תמוהין לכאורה, דבהדיא מבואר פרק נושאין כך ומה ס"ד להקשות, ונראה לי דס"ד דוקא בעשרה כהנים הוי רק אסמכתא משום דפשטי' דקרא כלהו כהנים כחד חשיבי והכוונה שיהא ודאי כהן, אבל בעשרה כהנים כיון דעכ"פ מיוחס אחר כהן מדאורייתא סגי בכך אבל היכי דאינו מיוחס אחר כהן כלל הוי מדאורייתא, ועל זה תירצו דאפי' בכה"ג לא הוי רק אסמכתא מדקאמר התם זרעו מיוחס אחריו דרבנן ש"מ דכולה דרשא דרבנן, ועל זה תירצו עוד דהכא שנולדו ואח"כ נתערבו שאני:

אך בעיקר דבריהם [מלבד מה שנראה לי דהכל באב הדבר תלוי שידע שיש לו בן כהן אף שאינו מכירו, אבל הכא האב יודע רק אינו מכיר, אבל בלא"ה] נראה לי דלא דמי כלל להתם דדוקא אם בא לאכול תרומה מצד כהונה דוקא בעינן מיוחס אחריו אבל כאן מצד כהונה מיוחס הוא רק אתה חושש שהוא עבד כהן ומצד עבד לא בעינן מיוחס הלכך אוכל במה נפשך אם הוא כהן הרי ידענו של מי הוא ואם אינו כהן רק עבד יכול לאכול ואינו צריך להיות מיוחס משא"כ בעשרה כהנים דאפי' מצד כהונה אינו ידוע מי אביו ודוק:

בגמרא עבד שמכרו רבו לקנס וכו' תיבעי לר"מ וכו' יש לדקדק דהא לעיל בעי במעוכב גט שיחרור אי יש לו קנס דכיון דלית לי' בגווי' כלום לאו אדון הוא, א"כ הכא נמי כיון דלית לי' כלום לאו אדון הוא, ואי דנימא דהקנס לרבו ראשון והוא מכח רבו ראשון קאתי, א"כ כיון דאין הקנס לו בעצמותו הרי לא קנה העבד רק הקנס והדר לא הוי רק פירות דקל דלכ"ע לא קני כמ"ש התוס', ועוד למה לא בעי בניזקין דהא ד' דברים שייך לרבו, ועוד למה לא נקט צד השני לר"מ דכאן קנה אפי' לא עבידי דאתי, וכמו כן להיפך לרבנן הוי לי' לומר הצד דלא קנה וכמ"ש התוס' לחלק דשאני פירות היוצאין מגופו:

הלכך נראה לי דהך אבעי' דהכא לאו מדבר שלב"ל מיירי רק מספקא לי' כהך בעי' דלעיל אי נימא כיון דרבו ראשון שיש לו זכות בכל העבד יש לו קנס יכול למכור זכותו בקנס לזה דאותו קנין שיש לו בעבד לקנס הוא מכרו לזה ונכנס תחתיו ולא דמי למעוכב גט שיחרור דאין לשום אדם זכות בו אבל הכא דרבו ראשון יש לו זכות בו יכול למכרו לזה לקנס ומיקרי שני אדוניו במקומו, או דילמא כיון דרבו שני לית לי' שום זכות בו לא מיקרי אדון ואין לו קנס וגרע ממעוכב גט שיחרור דס"ד כיון דצריך מיני' גט שיחרור אדון מיקרי אבל רבו שני כאן דאפי' גט שיחרור לא בעי מיני' לאו אדון הוא כלל:

ולפי שהוקשה לו דמה נפקא מינה באבעי' זו דלר"מ אפי' תימא דלא קנהו השני מ"מ נוטל הקנס מכח מה שקנהו מרבו ראשון ואפי' אינו האדון רק מכח ראשון הוא בא, ועל זה קאמר דלא פליג ר"מ רק בעבידי דאתי אבל בלא עבידי דאתי לא, והשתא הכא אי נימא דלא קנה העבד כלל רק הקנס נוטל מכח רבו ראשון א"כ הרי לא קנה רק קנס של עבד והוי ממש פירות דקל ובעינן עבידי דאתי אפי' לר"מ, ואין כאן מקום לומר רק דמיקרי אדון, ושפיר מבעי' לן אי מיקרי אדון או לא כיון שאין לו זכות בעבד כנ"ל, וכמו כן לרבנן ס"ד דמה בכך דקנה העבד מ"מ הקנס הוי דשלב"ל ולא מהני לרבנן, ועל זה קאמר דבדקל ופירותיו מודו רבנן, הלכך אי מיקרי אדון קאי עבד וקאי שור ויש לו קנס, רק הא גופא מבעי' לן אי מיקרי אדון כה"ג שאין לו זכות אחר או לא, והשתא אי מיקרי אדון לכ"ע קונה ודאי ואי לא מיקרי אדון