תפארת יעקב על גיטין רב

בפשיטות בהמית חציו עבד וחציו ב"ח דנותן חצי קנס לרבו וחצי מפסיד דיורשין לית לי' דפסק כרבא דלקמן ראוי ליטול ואין לו ומיירי שהמיתו באופן שאינו מתחלק לימים כלל דהוי שותף גמור בו ומיקרי אדון גמור אפי' למעשה ידיו או ביום של רבו, ומה שלא זכר ביום של עצמו דאין לו קנס דכבר זכר מעיקרא דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס, א"כ ביום של עצמו למשנה אחרונה דאינו חסר רק שיחרור פשיטא דאין לו קנס, ועוד שכתב בנגחו שור דביום של עצמו לעצמו ומה לי קטלה כולה כנ"ל, ואין להקשות כיון דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות חובל ומזיק דהך דמעוכב גט שיחרור בספיקא קאי אי יש לו קנס א"כ למה בחבלה פסק כאן בפשיטות דשייך לעבד ביום של עצמו, לק"מ, דעכ"פ כיון דאין לו קנס מספיקא ממילא חולקין הם במי שחציו עבד וחציו ב"ח לימים בחבלתו דאז ביום של רבו שלו וביום של עצמו לעצמו, אבל אי לא יחלוק לימים בזה ממילא כיון דמעשה ידיו שלו לא יוכל לגבות מספק דקנס וחבלה שוין, הלכך דוקא בעבד גמור שיצא לחירות מטעם אחר וחבלו בו אחרים פסק דהוי ספק, אבל בחציו עבד מה צורך לספק ממילא חולקין גם בזה לימים אבל אי נהרג אי אפשר שיחלקו לימים כיון דקנס אי אפשר לעצמו שישתלם דאינו ראוי רק לרבו ורבו אי אפשר להוציא מספק, ובהכי ניחא טפי שלא זכר בהמית ביום של עצמו דבהא הוי ספק מכח מעוכב גט שיחרור, ודוק, ועלו כל פסקי הרמב"ם לנכון:

והשתא ניחא מה שהקשו התוס' דלקמן דבעי למיפשט דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס מהך ברייתא דהמית ש"מ דמעשה ידיו לגמרי שלו דאל"כ הרי אדון גמור הוא, ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הקושיא ביום של עצמו דאין לו חלק כלל למה יהא לו קנס הא אינו חסר רק שיחרור, וליכא למימר דיש לו חלק בחבלה בכלי' קרנא דאבר הא ליתא, דדוקא אי יש לו קנס יש לו חבלה ג"כ בכלי' קרנא משום מה לי קטלה כולה וכו' אבל אי אין לו קנס מאיזה צד יהא לו בחבלה דאי משום דכלי' אבר מה בכך הא עומד הוא להשתחרר בודאי אחר זמן, ואף עכשיו היו משחררין אותו רק שיש עיכוב מצד אחר אבל פשיטא דאין משגיחין בכילוי אבר בזה כיון דבלא"ה נשחררנו כולו אח"כ, ואהא משני לא כמשנה ראשונה, וכיון דאינו עומד להשתחרר כלל לא עשו חלוקה כלל בכלי' קרנא רק שותפין הם היכי דכלי' קרנא, וכיון דיש לו חלק בחבלה אפי' ביום של עצמו ממילא אדון הוא לקנס, וכל זה ברור לפע"ד ועמ"ש עוד בתוס' בזה:

שם אלא מעתה וכו'. נראה לי דהכי מקשה דס"ד דוקא בדבר התלוי בעבודת העבד בגופו חלקוהו לימים שלא יפסיד רבו דכיון שהוא שותף כל אימת שירצה רבו בעבודתו לא ירצה הוא, אבל שבח הבא מעלמא מה צורך לחלקו לימים כל אימת שיבוא יחלוקו, אבל השתא דאמרת דאפילו שבח הבא במקרה מעלמא חולקין לימים ש"מ דבאותו יום חשבוהו עבד גמור א"כ ישא שפחה ומשני דוקא בממונא לא פלוג דבכל שבח ממון חולקין אבל באיסורא לא:

שם נותן חצי קנס לרבו. קשיא לי כיון דע"כ דככופר שלם חשבינן לי' דחצי כופר אינו משתלם רק דחשבינן לי' שהוא שוה כך א"כ חצי קנס מלבד מה דגם בהא נימא שלשים שקלים ולא חצאי שקלים, אבל בלא"ה כיון דקנס שלם הוא היאך מצינו קנס פחות משלשים וצ"ע:

בתוס' בד"ה יום של עצמו היינו למשנה ראשונה וכו' וקצת תימא וכו'. המעיין לעיל יראה להדיא דמיירי שהקנה אח"כ תדע דאי הקנה קודם לא הי' קונסין אותו דהא לא עשה כלום, וביותר תימא לפי דעתם דמעשה ידיו לעצמו מאי קשיא להו לעיל בד"ה כופין דאין אומרים לאדם חטא דהא כיון דאינו משעבד בו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כמ"ש להדיא לעיל דף ל"ח בד"ה כל, וכבר כתבתי בש"ס ליישב עיקר קושיתם מהך דלקמן לפי דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא ראי' דמעשה ידו לעצמו דהא למשנה אחרונה חייב בראי' כדאמרינן בחגיגה ש"מ שאין לו אדון כלל, ובאמת לא מוכח מידי דאפי' שניהם שותפין במעשה ידיו כיון שאין יכול להכריחו לעבוד וכשהוא עובד הוא מקבל חלקו לעצמו הרי חצי ב"ח אין לו אדון כלל משא"כ למשנה ראשונה כיון דביום של רבו הכל לרבו הרי יש גם לחלק ב"ח אדון ביום של רבו, וז"ב:

ע"ב בגמרא כשהכהו אדם. פירש"י דהך מימרא לאו בנגחו שור רק בהכהו אדם ודבר תימה הוא לתרץ מה דנקט בהדיא נגחו שור דלאו בשור מיירי, ולולא דבריו הי' נראה לי דקאי אפלוגתא דאביי ורבא דע"כ לא ס"ל לרבא דאין לו רק שבתו של כל יום ויום רק בהכהו אדם דיש לו שבת אין נותנין לו שבת גדולה וקטנה אבל בשור דאין לו רק נזק מודה דנותנין לו שבת גדולה דהוא נזק, ובהכי הוי ניחא ג"כ מה שפסק הרמב"ם הך מימרא בנגחו שור, אך לפי דבלא"ה קשה דלא זכר בהכהו על ידו וצמתה כמש"ל נראה עיקר בדעתו כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה ושור:

שם דלמא כמ"ד אינו צריך. תמוה לי דמה קמש"ל דנותן דמי עינו כיון דישראל גמור הוא פשיטא דהמזיקו חייב לשלם וליכא למימר דקמש"ל הא גופא דאין צריך גט שיחרור דאין ענין זה לדמי עין הוי לי' לומר הפיל שינו אינו צריך גט שיחרור ואטו אין נפקותא לישראל ולעבד רק בהכהו עינו הוי לי' לומר דמותר בישראלית ואסור בשפחה בשלמא אי צריך גט שיחרור רק מ"מ אין לו קנס קמש"ל הא גופא דאין לו קנס ואפי' הוא עצמו שחבל בו חייב לשלם אבל אי כמ"ד אין צריך הוא תמוה מאד:

וביותר יש לתמוה על הכ"מ פ"ה מהלכות עבדים שכתב ליישב סתירת דברי הרמב"ם דשם פסק דנותן דמי עינו, ובהלכות חובל ומזיק דאינו נותן רק בתפס, דבהלכות עבדים מיירי שנתן לו גט שיחרור, והוא דבר מתמיה דאי בנתן לו גט שיחרור מה ס"ד שלא ישלם דמי עינו, והרי לא אוקמה ברייתא בהכי שנתן גט שיחרור בין שן לעין רק כמ"ד אינו צריך והיכן נזכר דין זה דבברייתא לא מיירי כך כלל, אך גם בברייתא קשה כנ"ל:

והי' נראה לי לומר דקמש"ל אף שלא עמד בדין עדיין על השן מ"מ כיון שאח"כ עמד בדין ונתחייב על השן לשחררו הוי כמי שנשתחרר מעיקרא, תדע דכתב הרשב"א ז"ל דיש רוצים לפרש באמת שעמד בדין על השן קודם שהכהו עין רק שיש מפרשים דהעמדה בדין דאח"כ משוי לי' משוחרר למפרע, וא"כ לפי תירוץ השני של הרשב"א ז"ל מיושב קושיא הנ"ל, ויש לתמוה על הרשב"א דהוי לי' להכריח תירוץ הב' מכח קושיא הנ"ל:

אמנם נ"ל לומר עוד דבלא"ה יש לדקדק במה שאמר וסימא עינו כיון דעיקר קמש"ל דיצא לחירות בשעת הכאת השן מה נ"מ איזה הכאה שהכה בו אח"כ הוי לי' לומר הפיל את שינו וחבל בו נותן לו חבלתו גם לישנא דיוצא בשינו אינו מדוקדק דפשיטא דיוצא לחירות בשן לכן נראה לי דעיקר כוונת התנא כאן אם הכהו שן ועין בבת אחת, ואל תתמה בזה שהרי באומר כל נכסי נתונין לך זכה בשיחרור ובנכסים בבת אחת והכא נמי זוכה בעצמו ובנזקיו בבת אחת והכי איתא להדיא בב"ק פרק מרובה דס"ד דאי הפיל תרווייהו ליפוק בתרווייהו וקאמר עליך אמר קרא תחת שינו ולא תחת עינו ושינו ע"ש, והיינו ממש כמו שכתבתי או בהכהו שניהם תכ"ד דס"ד דניפוק בתרווייהו קמש"ל דיוצא בשינו ותשלומין עבור העין, והא דאמרינן בירושלמי פרק זה הלכה ה' סימא שתי עיניו כאחת הפיל ב' שיניו כאחת יוצא בהן לחירות וכו' ע"ש, היינו דוקא ב' עיניו או ב' שיניו אבל שן ועין לא כדמוכח ההוא דמרובה להדיא עליך אמר קרא וכו' ועוד דפשיטא דש"ס דילן לית להו הכא וכן הרמב"ם לא זכר הירושלמי הזה, וס"ד דיאמר שיצא ב"ח בעינו וישלם לו עבור שינו דדמי שן פחותים מדמי עין, קמ"ל דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו דיד העבד בזה על העליונה, שכל שחבל בו חבלה היוצא לחירות חשבינן לי' חבלה הפחותה הראוי' לצאת בה לחירות והיתר משלם לו:

והשתא ניחא ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות עבדים לא בא לבאר בענין מחוסר גט שיחרור רק לאשמועינן הך דינא, וזה שכתב הפיל את שינו וסימא את עינו וכו' וכן כל כיוצא בזה, כוונתו דה"ה בכל ראשי אברים אם הזיקו קטן וגדול בבת אחת יעלה הקטן לחירות והגדול משלם, ונ"מ אם תפס או שרוצה לשלם בעצמו מספק היתר על שיחרורו אומרין לו דהחיוב עליו בדמי עין:

אבל בהלכות חובל בא לומר לענין הספק אי מעוכב גט שיחרור יש לו חבלה ומיירי שהכהו העין אח"כ דבהא ג"כ בעינן תפס, וזה שכתב שם הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו, כנ"ל ברור, ודברי הרשב"א ז"ל בתירוץ א' תמוהין כנ"ל:

בתוס' בד"ה ושור, יש רוצים כו' ור"ח אומר. ולפעד"נ דשור לאו דוקא אלא אפי' עבד שנגחו שור שבתו בכלל נזק הוא דהא נזקו ממונו הוא כשורו וחמורו ובנזקי ממונו מודה רבא דלא פטרינן לי' וחשיב שפיר נזק כיון דאפחתי'