תפארת יעקב על גיטין רא

ובעיקר פי' הסוגיא לא ידעתי מה צורך להך דכל שאינו בזה אחר זה, אני אומרה בפשיטות דע"כ לא קאמר רבה דמכר חצי' מהני רק היכי דהמכירה ודאי מהני על כל פנים א"כ ממילא מהני השיחרור דהוי ממש עבד של שני שותפין משא"כ התם המכירה ג"כ לא מהני רק אי נימא דמשוחרר חציו ואי אינו משוחרר אין המכירה כלום א"כ ממילא תלי תניא בלא תניא דהיאך נימא דמשוחרר חציו לפי שמכר חציו דהא אינה מכירה רק אי משוחרר חציו כיון דשניהם עבדיו לכך שניהם לא קנו, משא"כ בכולו לא אמרינן כלל דהוא משוחרר חציו רק אחד כולו משוחרר והשני אינו משוחרר כלום ומספק משחררין זה את זה אבל לרבו לא נשאר שום זכות בהם דמי שזוכה בכולו זוכה גם בעבד השני רק אינהו משחררין זה לזה דלא ידעינן מי זכה בכולו ואינו ענין כלל למשחרר חצי עבדו, וז"ב ונכון:

ומ"מ נראה לי ליישב דברי רבינו שמואל ז"ל ג"כ דוודאי בכולו לא דמי לשתי אחיות דהתם יש במציאות קידושין בזה אחר זה רק דין התורה שלא ישא ב' אחיות הוא המונע הלכך שפיר אמרינן כל שאינו בזה אחר זה גם בבת אחת אינו אבל כאן בכולו מה שאינו בזה אחר זה אינו מצד איסור וגזירת התורה רק שאינו במציאות כי הוא שני הפכים שיהא כולו לזה ויהא אח"כ כולו להשני מבלי שיסתלק הראשון ולומר שיסתלק הראשון אי אפשר דמאיזה צד יסתלק במה שכבר ניתן לו הלכך בכה"ג אף שאינו בזה אחר זה בבת אחת ישנן וחולקין ועוד שגם בבת אחת באמת אינו שיהא כולו לזה וכולו לזה רק לאחד מהן ומספק חולקין אבל בחצי חצי שזה אינו נוגע במה של זה כלל ומ"מ אינו בזה אחר זה מצד דין וגזירת התורה שאין שיחרור לחצי עבד [ואין מכירה לעבד] הלכך גם בבת אחת לא מהני שיהא חצי לזה וחצי לזה כמו שאינם בזה אחר זה וחצי חצי דמי ממש לשתי אחיות ולא כולו, וגם זה ברור לפע"ד:

בגמרא נגחו שור. כל המפרשים כתבו דהך מימרא למשנה ראשונה דוקא אבל למשנה אחרונה אין לו במעשה ידיו כלום ולדעתי הוא דבר מתמי' דמה בכך דב"ד כופין, מ"מ כל עוד שלא כפהו למה יפסיד רבו מעשה ידיו אטו יש בזה שום תיקון להפקיע מעשה ידיו אפי' קודם שיחרור והרי כל התקנה דלא תהו בראה וכל שב"ד כופין לשחרר שוב אין חשש לא תהו בראה ומאיזה צד יפסיד תיכף, ועוד אבאר בתוס' מה שיש לתמוה בזה:

אמנם כדי לברר דברים הללו דוודאי לכאורה משמע בש"ס להדיא דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו כמו שהוכיחו התוס' בד"ה יום צריך אני לבאר ג"כ פסקי הרמב"ם ז"ל בענין זה אשר לכאורה הם תמוהין לכל רואיהם וכבר תמהו עליו נושאי כליו ולא מצאו מענה המתיישב על הלב:

והנה בפי"ב מהלכות חובל ומזיק כתב הך מימרא בלשון הזה מי שחצי' עבד וחצי' ב"ח שביישו אדם או צערו או שנגחו שור וכיוצא באלו אם ארעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו ע"כ, והדבר תמוה מאוד מלבד דבש"ס מוכח להדיא דהך מימרא כמשנה ראשונה כמ"ש התוס' אבל בלא"ה הרי מפורש בש"ס בסמוך דלרבא אינו רק בהכהו אדם ולא שור והוא פסק בפ"ב שם כרבא דאינו נותן רק שבתו של כל יום ויום ועוד שלא זכר דהך נגחו שור דוקא בלא כלי' קרנא דהכי אוקמא בגמרא בסמוך מכח קושיא מברייתא דהמית מי שח"ע וחצי' ב"ח והוא כתבה בפשיטות ולא מצאו בש"ס גוונא רק בהכהו על ידו וצמתה ידו וסופו לחזור והיאך יכתוב הרב ז"ל סתמא ולא ביאר דוקא בהך גוונא:

ובפרק י"א מהלכות נ"מ בהלכה א' כתב דכל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס ותיכף בהלכה ב' כתב המית מי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וכו' והרי בש"ס מפורש להדיא דבעי למיפשט מעוכב גט שחרור מהך ברייתא דהמית ודחו לא כמשנה ראשונה ש"מ דלמשנה אחרונה לא הוי חצי קנס לרבו ומאחר דפסק פ"ז מה"ע כמשנה אחרונה היאך פסק דחצי קנס לרבו והא מעוכב גט שיחרור אין לו קנס ואין צריך להאריך לדחות מה שאמרו עליו ליישבו כי הם דברים דחויים מעצמן כמבואר לכל מעין, מלבד מה שזכרתי שיש להקשות עליו מה שלא זכרו הם כלל ולא כתבו ליישב כלום:

וכדי לברר דברי הרב ז"ל אשיב ידי על סוגית הש"ס כולה מה שיש לתמוה בה ומתוך זה יעלה לנו ארוכה לכל דברי הרב הנ"ל, חדא מה שהקשו על הך מימרא מהך ברייתא דהמית יש לתמוה מאי קושיא שאני התם דחצי קנס אינו מגיע רק מחלק עבדות וכופר מחלק חירות והם שני מיני תשלומין מחולקין לכך אין חולקין בזה לימים אבל נגחו שור דאי הי' כולו עבד או כולו ב"ח הי' משתלם כסך הזה לכך חולקין בו לימים משא"כ קנס וכופר שאין ענין העבד לחלק קנס כי הוא בא מכח שיחרורו ואין למשוחרר קנס וכן להיפך האדון אין לו שייכות לכופר ואי הי' כולו עבד לא הי' משתלם כמו כולו ב"ח:

שנית מאי קושיא מהך ברייתא לוקמא כמשנה אחרונה דהא לקמן הקשו להיפך וס"ד כמשנה אחרונה והיאך הקשו בכאן להיפך מה דאי נוקמא כמשנה אחרונה לא קשיא כלל ומ"ש התוס' לקמן דכי היכי דלא נפשוט בעיין דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס הוא תמוה דמ"מ מאי קשיא להו לרבא עד שאמרו דרבא לית לי' להך מימרא עכ"פ יש לומר דרבא מוקי לה לברייתא כמשנה אחרונה:

לכן נראה לי ברור דוודאי הך מימרא דנגחו שור קאי גם למשנה אחרונה רק באופן הזה דוודאי היכי דב"ד כופין תיכף לשחררו רק שאירע איזה דבר באותו יום שנשתחרר קודם שיחרורו שניהם שותפין במעשה ידיו ובכל מה שיגיע איזה שבח מעבד כי לא חילקו בזה לימים כי עומד להשתחרר תיכף רק למשנה ראשונה שאינו עומד להשתחרר כלל ולא יתכן שיהי' בשותפות דיפסיד רבו כי לא יוכל להכריחו לעבוד בשום פעם כיון שהעבד שותף בעצמו לכך תיקנו לחלוק לימים, וכן משמע לשון המשנה תקנתם את רבו, וכמו כן למשנה אחרונה היכי דהעבד קטן ואינו ראוי עדיין לישא אשה או דהאדון קטן או שיש עיכוב אחר כגון שנשתטה האדון שאינו בר שיחרור דממתינין עד שיהא ראוי לשיחרור, אז אם יש בזה משך זמן מה דינו כמשנה ראשונה לחלוק לימים עד שיגיע העת שיכפוהו לשחרר והשתא הך מימרא נגחו שור ביום של רבו מיירי ממילא באופן שלא הי' באפשר לשחררו תיכף רק אחר זמן איזה ימים ממילא מתחלק לימים כמו למשנה ראשונה:

והיינו דמקשה מברייתא דהמית דקא פסיק ותני נותן חצי קנס לרבו וקשה בין למשנה ראשונה בין לאחרונה ס"ס אי המית ביום של עצמו שאין לרבו שום תפיסה בו לא במעשה ידיו ולא בחבלתו א"כ מאיזה צד יהא לו קנס דהא לאו אדון הוא כלל, ואי נימא משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס דאפי' אין לו כלום מ"מ יש לו קנס מכח חסרון השיחרור בחלקו א"כ חבלה נמי תהא לאדון דמה לי קטלה כולה ומה לי פלגא כדמקשה בסמוך למ"ד דיש לו קנס מהך דהפיל שינו ועינו דמשלם לו דמי עינו השתא חבלו בי' אחריני וכו' אלמא אף דמעשה ידיו לגמרי שלו מ"מ כל דקנסא לרבי' ממילא חבלתו לרבי' כמ"ש התוס' בד"ה חבלי' והשתא הכא נמי כיון דקנס לרבו אפי' ביום של עצמו ממילא חבלתו נמי לרבי' ולמה בנגחו שור ביום של עצמו לעצמו מה לי קטלה כולה וכו'. ובודאי ליכא למימר דהך ברייתא למשנה אחרונה ובגוונא שהיו כופין לאלתר רק שאירע שהמית קודם שנשתחרר דהא קתני וחצי כופר ליורשיו והשתא לא ס"ד ראוי ליטול ואין לו דלקמן הוא דמסיק לה הכי רק יורשין ממש שנשא אשה והוליד בנים אחר שנשתחרר חציו א"כ ע"כ הי' מתחלק לימים, ואם נדחוק ונימא שבא על אשה באותו יום ונהרג וחצי כופר ליורשיו היינו אח"כ נודע שנתעברה וילדה, מ"מ מלבד מה דקשה להוציא כה"ג ליתן ליורשיו דכיון דבא עלי' באיסורא דלמא קודם נמי בא עלי' ואינו יורש כלל רק עבד גמור הוא, גם כיון שלא דר עמה כאיש ואשה שמא מעלמא ילדה, אבל בלא"ה אי באופן זה מיירי עכ"פ היאך פסיק ותני חצי קנס לרבו הא בגוונא דמתחלק לימים כנ"ל ביום של עצמו לא הוי לרבו כלום והא שכיח טפי מחצי כופר ליורשיו ומ"מ איירי בה, ואהא משני דשאני היכי דכלי' קרנא אפי' ביום של עצמו הוי לרבו וכמו כן חבלה היכי דכלי' אבר דמה לי קטלה כולה וכו' והך מימרא בחבלה החוזרת דלא קטלה כלום והוי כמעשה ידיו כגון שהכהו על ידו וצמתה כו', ותירוץ זה למשנה ראשונה א"ש בפשיטות דכיון דאמרינן דאפי' ביום של עצמו יש לו חלק בחבלתו ממילא יש לו קנס דאדון קרינן בי', וכמו כן למשנה אחרונה רק למשנה אחרונה הוא ע"כ למ"ד דמעוכב גט שחרור יש לו קנס, אבל אי אין לו קנס ממילא אין לו חבלה אפי' כלי' קרנא, ולהך מ"ד ברייתא כמשנה ראשונה כדמוקמינן לה לקמן להך מ"ד, ולפי זה לפי האמת דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נ"מ, ממילא גם חבלה אין לו אפי' כלי' קרנא, והיינו שפסק הרמב"ם בפשיטות הך מימרא נגחו שור אפי' בהזיקו שור ולא זכר כלל בהכהו על ידו וצמתה דבנזק גמור ג"כ אין לו לרבו כמו קנס, ואתי שפיר גם לרבא כיון דלא מיירי כלל בשבת רק הכא מוקמינן לה הכי למשנה ראשונה או לאחרונה, ומעוכב גט שיחרור יש לו קנס דאז יש לו חבלה נמי משום מה לי קטלה כולה כנ"ל, והיינו שפסק